פרי העץ המותר – חלק ב’

אנחנו מטפסים לאיטנו, ברגל, את הר מירון. ההר ישנוני ועצל ומעט מאוד אנשים בו, בשעה זו של שתיים בלילה.

“יש לי שאלה נורא סקרנית”, חיים מתוודה.

“שאל בני שאל”, אני נדיבה.

“ואם אעורר לך טריגרים ישנים בשאלה שלי, ואחר כך תקיאי בשארית הלילה?”

“אז תבוא לעמוד לידי ותציע מגבון לח”, אני אומרת.

הוא שוקל רווח מול הפסד. “טוב. ממילא לא אצליח להירדם שוב כשנחזור. ניקח את הסיכון”.

אני נושמת אוויר גליל, מתכוננת נפשית לשאלה.

“מה עשיתם בסוכות ובפסח? הרי כזית מצה וכזית חלה בסוכה, הם דאורייתא?”

אאוץ’. גל בחילה מוחץ אותי, פנים וגב. “סליחה. סליחה. את לא צריכה לענות”, חיים מנסה להרגיע. מבוהל.

“אני רוצה”.

“את בטוחה שטוב לך להיזכר?”

“אני בטוחה שלא טוב לי להמשיך להחניק את הזכרונות”. אנחנו פונים הצידה מהשביל הראשי. מוצאים גדר אבן.

“אז כן, אתה צודק. כזית מצה בליל הסדר וכזית חלה בלילה ראשון של סוכות, היינו חייבים לאכול”.

מצות הגיעו מהעיר הסמוכה. אצלנו לא היו מאפיות בכלל. גם החלות היו מגיעות, קטנות וקשות ועגולות ובמידה ההלכתית המדוייקת, בבוקר י”ד בתשרי.

“זה היה נורא”. הטעם היבשושי עומד בגרוני. “הדיאטנים ניצלו את הסיטואציה כדי להבהיר לנו, שהנה, אוכל הוא באמת דבר דוחה. לדעתי, הם הזמינו במיוחד חלות יבשות וקשות. מקמח שיפון מלא או משהו”.

“זה היה נורא”. הטעם היבשושי עומד בגרוני. “הדיאטנים ניצלו את הסיטואציה כדי להבהיר לנו, שהנה, אוכל הוא באמת דבר דוחה. לדעתי, הם הזמינו במיוחד חלות יבשות וקשות. מקמח שיפון מלא או משהו”.

“מה הרעיון?” חיים בוהה בי.

“שלא יהיה לנו טעים”, אני נאנקת. “שלא נחשוב שחלה היא דבר טעים. אתה לא מבין? אתה לא מבין?”

“אני לא מבין דבר”, הוא אומר. “אבל תספרי, לאה’לה, בבקשה תספרי לי עוד”.

“אם היינו חושבים שחלה היא דבר טעים, אולי היינו רוצים לאכול אותה גם בסוכות בבוקר, וגם בשבתות רגילות. ואולי היינו מנסים אפילו לטבול אותה בטחינה. למרוח עליה חומוס. אתה מבין? היה אסור לחלה להיות טעימה לנו, אתה מבין? היינו נוטלים ידיים, מברכים המוציא ולישב בסוכה, ומתחילים להיחנק כל אחד עם הכזית שלו”, כדור הבצק הדחוס בגרון. הנשימות המתקצרות. המאמץ לבלוע. בכל זאת לבלוע. כי אם נקיא, נצטרך להתחיל הכל מהתחלה.

“והיינו מכוונים לשם מצווה. לשם מצווה. לשם מצווה”. אני לא פה. אני שם. בסוכה הקטנה היפה שצופה אל חוף המפרץ. גוש חלה נדחס לגרוני היבש, המבוהל. אני מתנתקת, בדיסוציאציה שאיני יודעת להכיר בה ובוודאי שלא להגדירה. בולעת. ועוד אחד. בולעת. ועוד אחד. עד שנגמר הסיוט.

“אלוקים”, הוא אומר. “לכן היית חולה בסוכות כל שנה”.

“לכן הייתי חולה בסוכות”, אני מאשרת. 

כי אולי לעד, כשיבוא תשרי, ייכרך בי ריח הסוכה הרענן, הטרי, עם מחנק החלה בגרוני היבש.

בדרך כלל, בליל החג ולמחרתו, נאנקתי מכאבי בטן. הסקתי בהגיון שאכן, אוכל הוא דבר רע. לא הבנתי איך האנשים האחרים מהערים האחרות, אוכלים כל יום, כל היום. הם מוכנים ככה לסבול בשביל … בשביל מה?

“ובפסח”, אני מתחילה לספר. חיים עוצר אותי. “בבקשה. לא. אני לא מסוגל לשמוע יותר. בבקשה לא”.

“אני עברתי את זה”, אומרת לו, “אני עברתי את זה. אתה לא מוכן לשמוע? אפילו לשמוע?”

ויפה כל כך הרגע בו בעלי מביט בשתי עיני ואומר: “בגלל שעברת את זה, לאה’לה. בדיוק בגלל שעברת. אני לא מסוגל לשמוע עוד”.

*

המצה הייתה פחות נוראה מהחלה של סוכות, לא יודעת למה. היינו יושבים בליל סדר מואר ויפה, גביעי כסף על השולחנות, חמר מדינה בהם. אנשור. היינו קוראים את ההגדה ושרים שירים ושותים מים שהועכרו בפלורנס מבעוד יום. בשבת לא העכרנו מים, משום תיקון מנא ומכה בפטיש. היה צריך להכין מראש את כל הבקבוקים לשבת ולחג.

את פסח אני זוכרת באהבה. בחיוך של זכרון מתוק. היה צריך להתאמץ כדי לבלוע את המצה, כן, אבל זו לא הייתה ההיסטריה הדחוסה של סוכות.

אפילו כאב הבטן של למחרת, היה נסבל יחסית.

“והייתה לנו מעלה עצומה בפסח”, אני מספרת לחיים, מתלהבת מעוצמתה של הבדיה שהאמנתי לה אז, “שלא היינו צריכים לנקות את הבית, כי לא היה לנו חמץ אף פעם! אני זוכרת איך דיברנו בהתלהבות, שכל האנשים ההם שאוכלים כל השנה, הבית שלהם מלא פירורים והכלים שלהם חמץ לגמרי, ואין מצב בכלל שהם יצליחו לנקות מטבח לפסח כמו שצריך”.

“חחח”, חיים צוחק. “סליחה, לאה’לה, זה … פשוט … “, הוא מנסה להסתיר את צחוקו, אבל איכשהו גם אני מצטרפת אליו, ולרגע שנינו מתערפלים מרוב צחוק. “חחח. כולם לא מצליחים לנקות כמו שצריך, ורק הם שם במפרץ, יש להם מטבח כשר לפסח”, הוא שואג חרישית. “יו. גדול. אהבתי ממש”.

“ששש. אתה מעיר פה ישני עפר”, אני מהסה אותו.

קובעים שעה. נפרדים. בעזרת הנשים של רבי שמעון, אני יושבת. בוחנת את הסביבה. מסדירה נשימות. קמה אל הפרוכת, נשענת עליה.

מתפללת על קסם אחד, על שתי אהבות, ועל החיים שלי.

החיים המוזרים האלה.

החיים ההזויים האלה.

החיים שאין לי מושג למה אלוקים ברא אותם ככה, נעים בין ריפוי לשריטה, בין עבר להווה, בין הצלחה מתוקה לכאב חסר גבולות.

מסתכלת על המתפללות לידי. מציצה אל המתפללים. לכל אחד שריטתו שלו, כוכיו העמוקים, טירופיו הנסתרים. כולנו כלים שבורים. עמלים כל החיים לחבר, אחד לאחד, להדביק, לתקן.

אבל למה הוא שבר כל אחד מאיתנו במקום אחר.

ולמה הוא שבר אותי במקום הכי כואב.

אני מרכינה ראש. נשענת. פותחת ספר תהילים באיזה פרק שיוצא. יוצא לי לדוד ה’ אורי וישעי, ואני אומרת את כולו אפילו שהיום בכלל לא אלול. אל תסתר פניך ממני, אומרת. לא משנה מה שברת אותי ואיך. אל תטשני. אל תעזבני. ונחני באורח מישור.

אני מרכינה ראש. נשענת. פותחת ספר תהילים באיזה פרק שיוצא. יוצא לי לדוד ה’ אורי וישעי, ואני אומרת את כולו אפילו שהיום בכלל לא אלול. אל תסתר פניך ממני, אומרת. לא משנה מה שברת אותי ואיך. אל תטשני. אל תעזבני. ונחני באורח מישור.

מתפללת על דסי, אחותי שיצאה מן העיר שבמפרץ, אך העיר נותרה בה עד היום, בועטת, בולסת, בולעת הררי מזון בלי שליטה.

בסוף בסוף, אחרי שנגמרת התפילה, מגיע הבכי.

אחריו שלווה.

*

מוקדם בבוקר אנחנו יוצאים עם הילדים לכינרת. יפה ונוצצת היא. הגיסות ואני מתקדמות לתוך שטח החוף הנפרד של הנשים, מחפשות פיסת דשא מלאכותי וצל. מתיישבות ליד קבוצה גדולה של בנות סמינר.

הילדות שלנו צוהלות אל המים. אחר כך יוצאות, נוטפות ומאושרות. אנחנו מוציאות מהתיקים לחמניות, נקניקיות, מלפפונים חתוכים. בודקות מי רוצה לחמניה עם חביתה. מי עם טונה.

מורה כבודה ניגשת אלינו. “סליחה”, היא מבקשת בעדינות. “יש אולי אפשרות שתסכימו להתחשב בנו, ולעבור לצד השני של החוף? פשוט, הגענו עם הבנות מוקדם, ותפסנו במיוחד את השטח פה”.

היא לא מזהה אותי. אני מזהה אותה. המורה בלהה.

“מה הבעיה שאנחנו כאן?” חוי גיסתי מתחילה לשאול. אני צופה את העתיד לבוא.

“זה שטח ציבורי”, מוסיפה מרים. “אין שום סיבה שנזוז. יש כאן מקום גם לנו וגם לתלמידות שלכן”.

אני נוברת בתיק הסגול, פניי טמונות בו, עמוק.

“מה אכפת לכן לעבור?” לוחשת פניני, המנומסת מבינינו.

“את לא רואה שהן מהעיר שבמפרץ?” לוחשת מרים בחזרה. “הן פשוט לא רוצות שהתלמידות שלהן יראו אותנו אוכלות. ועם כל הכבוד, זו לא הבעיה שלנו. זו הבעיה שלהן”.

“אני חושבת שאפשר לכבד את ההנהגה שלהן”, אומרת פניני.

“שהן יזוזו”. מרים נחרצת. “אם מחר הם יחליטו שאסור לנשום, כולנו נצטרך להיחנק למוות או להתחבר להנשמה מלאכותית?”

“הם לא ביקשו ממך לא לאכול! רק לא לאכול ליד הבנות שלהם!”

“כדי שהמסכנות האלה לא יתגרו מהלחמניות שלנו”, מגחכת חוי בקול רם מדי.

“אנחנו לא מתגרות בכלל, לראות אתכן אוכלות פה”, עונה לה נערה חוצפנית קטנה מתוך המחנה, שעומדת ומביטה בסקרנות במחזה. “נראה לך שזה מגרה מישהו? פשוט דוחה. הלחמניות האלו שלכן. בעעע. איכס. בסוף תגיעו לאכול נבלות וטרפות”.

“אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והוא עיקר לכל החולאים”, מצטטת חברתה של החוצפנית את הרמב”ם. אני יודעת שזה הרמבם בהלכות דעות, כי גם אני ציטטתי אותו. פעם. כשלבשתי את התלבושת שלהן. יודעת בעל פה את ההמשך. ממלמלת אותו אל התיק. ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים.

“אם יש לכן בעיה עם האוכל שלנו, פשוט תעברו מקום”, מציעה לה מרים.

פניי עוד בתיק, עמוק עמוק. נושמת מגבת מיקי מאוס ושקיות לבגדים הרטובים.

כשאני מוציאה אותן, אין בנות ואין מחנה.

“הסתלקו להן כמו פחדניות”, נושפת מרים בלעג.

“מותר לנו לכבד הנהגות של אחרים”, עומדת פניני על שלה. “אני חושבת שממש לא יפה לזלזל בהן. זו הדרך שלהן והיא יפה וראויה גם אם אנחנו לא מבינים אותה”.

נשימה. נשיפה. נשימה. נשיפה. אני מתאמצת לחיות. נאבקת על כל פיסת אויר. נלחמת ברפלקס הקאה עקשן. אולי בעוד עשר שנים תשב כאן החוצפנית ההיא כאשה בוגרת, תפגוש קבוצת בנות סמינר, תנסה לנשום. אולי כשאני הייתי החוצפנית ההיא וציטטתי רמב”ם, ישבה על הדשא המלאכותי אשה אחרת, שומעת אותי, טומנת ראש בתיק שלה אל מגבת פו הדוב וחבילת חטיפים.

“לאה’לה, את רוצה לחמניה עם חביתה, או עם נקניקיה?” שואלת חוי. שקיות מרשרשות ביניהן, מלאות פחמימות, חלבונים, ירקות. רשרוש הניילון באוזניי כמו גירוד ציפורן בקיר.

“לאה’לה?” הן חוזרות ושואלות.

“לא, תודה, אני לא רעבה”.

“אוקיי. כשתרצי תקחי לך, הלחמניות כאן בצידנית הכחולה”.

את חזקה ואת יכולה, אומר חיים שבתוכי. את חזקה ואת עוברת את זה. את חזקה ומתגברת ואת חיה וקיימת. את חזקה והכל טוב.

אבל אני חלשה.

וכשאנחנו נכנסות שוב למים עם ילדותינו הצוהלות, פניני גיסתי המנומסת קרבה אליי. “תשמעי”, היא אומרת. “הן הביאו ציטוטים מפורשים. יש לזה מקור, להנהגה שלהם לא לאכול. אי אפשר להגיד שהיא מופרכת”.

“יקירתי”, אני משגיחה על גלגלי הים של שתי אהבותיי, “להביא לך את כל הציטוטים נגד? כל היושב בתענית נקרא חוטא”, אני נוהמת לה. יודעת בעל פה איזכורים. מקורות מדוייקים. “עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל”. מאה ציטוטים אתן לך, אלף. למדתי הכל בלילות ארוכים וקרים. חיים אחיך ישב איתי בסבלנות, מסביר, מיישר, מסדר. רשות ניתנה לו לרפא.

“טוב, טוב, אז אל תלכי לגור בעיר שבמפרץ”, היא אומרת, “לא התכוונתי להרגיז אותך. את יודעת שאני בדיוק כמוך, אוכלת בתיאבון ארוחות בוקר, צהרים וערב. מבשלת דברים טעימים ואוהבת לאפות. וליישר את העוגות שלי. בואי נחליף נושא”.

“לא אלך לגור שם”, אני מבטיחה. “בואי נחליף נושא. איפה קנית לילדות שלך את הגלגלים המוצלחים האלה?”