ביום אחד של מרחשון מתקשרת אלי נוגה. היא תחקירנית של תכנית תקשורת. “ערב עם דלית קפלן. התכנית המובילה בישראל,” היא אומרת. “ואנחנו עורכים תחקיר על העיר שבמפרץ.”
גל מלוח של ריח ים מכה בי. המפרץ שאהבתי. הבחילה באה רגע אחריו.
“שמעתי שאת יוצאת העיר הזו, שבילדותך לא אכלת שום דבר חוץ מאנשור ומים מועכרים, ושאת חיה היום… כרגיל,” היא אומרת בעדינות.
“כן.” אני בולעת רוק. ועוד אחד.
“והיום את מבשלת… במטבח שלך? אוכלת הכל?”
“אוכלת הכל,” אני מאשרת. “זאת אומרת, כל מה שבכשרות מהדרין. משתדלת שיהיה תפריט מאוזן ובריא.”
“יופי,” נוגה שמחה. “ואת נשואה עם שלושה ילדים, נכון?”
“נשואה עם שלושה ילדים. נכון.” חיים. קסם. שתי אהבות.
“אנחנו מחפשים אחת כמוך לתחקיר שלנו. רוצה לבוא ולדבר?”
אני מסרבת. חזק. לא רוצה לבוא ולדבר, לא מסכימה ‘רק לעזור’ לתחקירנית או לעורכת במידע, לא מוכנה ‘רק לכתוב’. כלום כלום כלום.
אני מסרבת. חזק. לא רוצה לבוא ולדבר, לא מסכימה ‘רק לעזור’ לתחקירנית או לעורכת במידע, לא מוכנה ‘רק לכתוב’. כלום כלום כלום.
נוגה מנסה להגיד עוד משהו.
“אני רוצה לסיים את השיחה הזאת, בבקשה,” נמלטות ממני המילים.
“אין בעיה,” היא יודעת לסגת. “מתנצלת אם הכאבתי לך. הרבה הצלחה, לאה.”
*
בבוקר אני קמה בשש, הולכת ל’סופר כל’ לקנות לדניאל את היוגורטים שהוא אוהב, משחזרת את השיחה עם התחקירנית. אולי כן. אולי הייתי צריכה לעזור לה. אולי להסכים. לספר?
רבע שעה הליכה מהבית עד לסופר, שמחזיק במלאי את היוגורטים המדויקים האלה. שבבי קוקוס קלוי ומחית מנגו. לוקחת שמיניה. בשבוע הבא אבוא שוב.
לוקחת גם חמאה, סילאן. שקדי מרק. פטריות. משלמת והולכת הביתה. נקלעת אל קלחת של בוקר. חותמת לאהבה אחת על מבחן באנגלית, עוזרת לאהבה שניה למצוא סרט כחול לשיער. וכשהבנות יוצאות אל ההסעה פותח הקסם את פיו.
“אמא, חשבתי שבעצם, זה אולי רעיון טוב, האלו שבמפרץ הזה שלא אוכלים.”
המהמהמ, אני מגיבה.
“כי ככה הם יכולים ללמוד ולעבוד את ה’ בלי שום הפרעות של אוכל,” אומר התם שלי, מערבב לעצמו מים רותחים בקפה. “ואין להם תאות אכילה.”
אני קמה. מסתירה ידיים רועדות. מסתירה נחשול עצום. הוא לא אשם, הילד שלי, הקסם שלי, הפעוט. הוא לא אשם. “יקירי, אין בעולם אנשים שעוסקים כל כך הרבה באוכל, כמו אלו שלא אוכלים -” בעולם שגדלתי בו. אני עוצרת בנס לפני שלוש המילים האחרונות. נשענת על הארון. הוא לא יוכל להוציא סוכר אם לא אזוז. אבל אני לא מצליחה לזוז.
“למה?” תולה בי הקסם עיניים.
אביו מצילני מידיו. “דניאל, אני מבקש לא לדבר עם אמא על הנושא יותר. כמו שיכולת לשים לב, היא לא מחבבת אותו. עכשו בבקשה תסיים את הקפה, קח את הסנדוויץ’ שלך” – לחמניית כוסמין טריה, לבנבנה, שאפיתי. חביתה בה, חסה בה. בצל סגול, פטריות.
כל מה שהילד שלי אוהב, הוא יאכל. יום יום. בעצמי אלך לקנות. אקצוץ בצל. אשרה חסה שלוש דקות, אשטוף. ארוץ ל’סופר כל’ לקנות יוגורט עם שבבי קוקוס קלוי ומחית מנגו בתחתית.
יהא לבני כל אשר יאהב. בריא יגדל בני. בגוף ובנפש.
“ולך לחיידר.”
הקסם שותה את הקפה שלו. לוקח את הלחמניה. את היוגורט שוכח. כמעט ונסעתי במונית אחריו. ברגע האחרון התחרטתי. אני לא איזו משוגעת מוכת טראומה שרצה אחרי הבן שלה עם האוכל בשקית. בצהריים יש להם ארוחה חמה בחיידר (בכל תחילת שנה אני סוקרת את התפריט היטב על סעיפיו), והוא בהחלט יכול לשרוד בוקר אחד גם בלי היוגורט.
*
אחרי שבועיים שולח אלי איצקו אחי קישור למייל. “תחקיר על העיר אשר במפרץ. בטח יעניין אותך.” הוא מכתב גם את דסי אחותי. אני מרימה אליה טלפון.
“לא צופים בתחקיר, נכון?”
“חה, ברור לא צופים.” קולה של אחותי עבה. לא קול הזמיר שהיה לה כנערה. לא הקול המתוק ההוא.
“לא צופים!” אני מרימה אליה טלפון באחת עשרה. “הולכים לישון ולא צופים, נכון?”
“לא צופים,” פוסקת אחותי.
“לא צופים,” אני כותבת לה בצ’אט בשתיים בלילה.
דסי לא עונה. ישנה, כנראה.
אני פותחת את התחקיר, רק כדי להציץ. צעיר ושמו ארי וינגל יושב שם בראש גלוי, במסעדת טרפה. בצלחתו סטייק בשר. ודברים קטנים מטוגנים שאני מקווה שאינם מה שאני חושבת. “ברגע שהבנתי שהכל שטויות, הבנתי שהכל שטויות,” הוא אומר למראיינת.
“ומאז אכלת הכל?” המראיינת רגישה. זהירה.
“כן. בכיף. כמו שאת רואה – – -” הוא מחווה על הצלחת. לוקח עם המזלג דבר קטן מטוגן. אני מדלגת שלוש דקות קדימה. לא רוצה לראות סוטה בקלקולה.
שלוש דקות קדימה בתחקיר, יש צללית גדולה. צללית ענקית. צללית שמדברת בקול מעוות דיגיטלית. אבל אלף עיוותים לא יצליחו להסתיר ממני את גבה של אחותי, את קולה.
שלוש דקות קדימה בתחקיר, יש צללית גדולה. צללית ענקית. צללית שמדברת בקול מעוות דיגיטלית. אבל אלף עיוותים לא יצליחו להסתיר ממני את גבה של אחותי, את קולה. דסי שלי. מספרת על הדיאטנית שם במפרץ. איך הסבירה לה הדיאטנית כמה אנשור מותר לצרוך ביום, בשבוע, בחודש. וכשהרגישה שזה לא מספיק לה, הציעה לה הדיאטנית באדיבות תרופות מדכאות תאבון.
*
אני נזרקת אל היום שסיפרה לי פנינה, שכנה, שהציעו לבת שלה שידוך מהמפרץ.
“את יודעת ש… במפרץ לא אוכלים,” ניסיתי לומר.
“זה בסדר. הבחור יעבור לכאן. הוא יסכים שהיא תאכל הכל. וחסיה שלי, את יודעת, קשה לה מאוד בשידוכים.”
“והוא עצמו? יאכל?” לא הצלחתי להבין איך זה אמור לעבוד.
“כן, תשמעי לאה’לה. היום זה לא מה שהיה פעם. השדכן הבטיח לי, שהדיאטן יתאים לבחור תזונה מתאימה לאיפה שהוא יהיה, לפי מה שחסיה שלי תרצה.”
הכרתי את ההבטחות האלו. ידעתי שהדיאטנים החביבים והאדיבים, מרשים ל’מי שקשה לו מאוד’, לשתות אנשור בטעמים. הם בעצמם מוכרים את הפחיות המועשרות בטעם. יש קקאו. יש וניל. אם אתה לא מצליח להתמודד, ורמתך הרוחנית אינה די גבוהה כדי לבלוע אנשור רגיל ולהסתפק בו, אפשר להתיר לך אנשור בטעם קקאו, כדי לספק את תאוותך הנוראה לאוכל.
סיפרתי לפנינה. היא נחרדה. “זה אמיתי?!” שאלה אותי.
“יותר מאמיתי,” עניתי.
“אני… אה… לא חשבתי… שבאמת ככה!” היא החווירה. “זאת אומרת, ידעתי שהם מאוד עובדים על תאות האכילה. אבל זה… לא. לא. לא.”
אחרי חודש התארסה חסיה עם בחור מההרים. שמחתי. וגם כאב לי הלב על הבחור ההוא, מהמפרץ. השידוך שפנינה הורידה.
*
“לא צופים,” אני אומרת לעצמי, שניה לפני שנשאבת לתהום זכרונות בלתי אפשרית. סוגרת את התחקיר בעיצומו. לא יכולה. “לא צופים,” כותבת שוב לדסי אחותי, שעדיין לא עונה לי.
גם בבוקר היא לא עונה, ואין כל סימן שקראה מי מהודעותי. גם לטלפון אינה עונה. גם לדפיקותי ההולמות על הדלת בתשע בבוקר, אחרי ששלחתי ללימודים קסם ושתי אהבות, בכוחות שאיני יודעת מי נתן בי.
אני מקישה את הקוד בדירה של דסי. פותחת. ריח שוקולד מכה בי. ריח שוקולד עז ונורא. צועקת “דסי”, בוכה “דסי”. ודממה.
מוצאת אותה במיטה, מעורפלת הכרה. אין סיכוי שאצליח להזיז אותה. היא שוקלת פי שניים וחצי ממני.
מבטי נודד אל הרצפה. אלפי עטיפות ריקות נחות שם. רוזמרי עם קרמל מלוח, רוזמרי רגיל, רוזמרי קפה. טעמי. כיף כף. אנקור. קרמל. רבע לשבע. שבע ורבע. עד חצות. בטעם פופקורן, בטעם מרשמלו, בטעם קקאו מרוקאי. שוקולד 80% מפולי קקאו מחוף השנהב. שוקולד 70% מחמאת קקאו מברזיל. קליק אין. קליק אין שחור. קליק כדורים. קליק כריות. קליק ביסקוויט. קליק כריות נוגט. קליק שחור לבן. בונבוניירת שוקולד בלגי.
הכמויות מחליאות אותי.
“דסי,” אני בוכה את נשמתי. “דסי.”
“מה את רוצה,” היא מתנשמת בקושי, מסבה מבט אל הקיר. “הזמנתי… הכל. נכנסתי לאתר של ישיר… אקספרס… והזמנתי… כל מה שהיה שם… בקטגוריית… שוקולד…” היא פולטת כל מילה במאמץ. “עלה… לי… אלפיים… חמש מאות… שקל. בשש… בבוקר… המשלוח הגיע.”
“את צפית בתחקיר של דלית קפלן! ואנחנו סיכמנו שלא! סיכמנו שלא צופים!” נורמלים אנחנו, לא מעוררים בכוח שדים ישנים שיטרפו אותנו אט אט בשיניהם החדות!
“את צפית בתחקיר של דלית קפלן! ואנחנו סיכמנו שלא! סיכמנו שלא צופים!” נורמלים אנחנו, לא מעוררים בכוח שדים ישנים שיטרפו אותנו אט אט בשיניהם החדות!
“אני לא מסכמת עם אף אחד… שום דבר,” גונחת אחותי הטובה, הציפור הפצועה שלי. “צדק מי שאמר… שאני אפס ואני זבל, חתיכת תאוה מגושמת.”
“מי אמר לך את זה?” אני נחרדת.
“לא משנה.”
“מי הוא היה,” לפחות אגדפנו, אחת ואחת, אקוב קללה בשפות שלא ידעתי, את כל עדינותי אשכח מול מי שהעז לפגוע באחותי.
“לא משנה מי. היא,” קולה של דסי מתייצב מעט. “כשתפסה אותי אוכלת שוקולד רוזמרי. סחבתי מהבגאז’ באוטו של אבא של שירה השכנה. לא ידעתי אפילו מה זה אבל הרגשתי שאני רוצה את זה מאוד מאוד מאוד מאוד. וידעתי שאבא של שירה תמיד מביא להם כאלו דברים. אז סחבתי מהאוטו שלו שתי חבילות, שנראו לי הכי מבטיחות, וקרעתי את העטיפות המרשרשות וטרפתי שתי טבלאות שלמות של שוקולד רוזמרי שלא ידעתי אז שהוא שוקולד והוא רוזמרי, טרפתי אותן בסיבוב ליד המקלט וזה היה הכי גן עדן שבעולם, אני נשבעת לך, לאה’לה, הכי גן עדן שטעמת בחיים שלך.” דסי מתייפחת את נפשה.
“ואז היא תפסה אותי. בידיים מרוחות. בפה מלא נוזל חום. והסבירה לי כמה אני מגעילה.”
*
“אני מזמינה לך אמבולנס,” אני אומרת. בטוחה שרמת הסוכר בדמה של אחותי משתוללת לגבהים מסוכנים. לא יודעת כמה יצליח עוד לבה לשאת. לא יודעת כמה יצליח עוד לבי. אבל אני אהיה נורמלית, איאבק על שפיותי עד טיפת דמי האחרונה. איאבק גם על מה שנשאר משפיותה.
“את לא…” היא גונחת.
“למה לא?!”
“… תני לי למות בשקט, לאה’לה. תני לי לגמור להחריב את עצמי.” קולה הולך ונמוג. “אל תזמיני אמבולנס, בבקשה…” היא בוכה בדמעות שקטות. “… תני לי להגאל מהגיהנום… של העולם הזה. תני לי ללכת. בבקשה, לאה’לוש, בבקשה… תלכי מפה עכשו, כאילו לא היית פה הבוקר… אני שמחה שאת חיה… שהצלחת… להקים משפחה. לבשל. לאכול. לאהוב. הילדים שלך הם האושר הכי גדול שהיה בחיים שלי…”
“ועוד יהיה הלאה,” אני אומרת לה. “את תחיי. ותשקמי את עצמך.”
ידי על לחצני הפלאפון. אחת. אפס. אחת. חיוג.
“אני לא רוצה. לאה’לה. בבקשה.” קולה הופך ללחישות קלושות. נשימתה כבדה להפחיד. אני מתעלמת מבקשתה. מזמינה אמבולנס לכתובת שלה. מציינת משקל חריג. “אני לא… אדבר… אתך… לעולם,” לואטת דסי, דקה לפני שהיא מאבדת הכרה.
לבית החולים, על אלונקה ייעודית לכבדי משקל, מובלת ציפור פצועה. שבורת כנף ולב.
2 תגובות
אוי!
קורע את הלב
אבל חסרים המון פרטים בסיפור…
הכי תפס אותי
זה הדיאטנים מטעמם שנותנים אישורים מיוחדים , ובמקרה הם בעצמם המשווקים של זה
זה כל כך מרמז על הרבה מהתופעות שקורות אצלנו באופן כללי, ובעוצמה מטורפת בגור