פרי העץ המותר – חלק ד’
בוקר במשרד.
כשאני פותחת את המחשב בעמדה שלי, מחשבת כמה שעות אצטרך להוסיף כדי לחפות על האיחור, עולה קול רם ונישא מן המזכירות. ‘אויש. נו. סתם אנטישמים אלה, כל התחקירים האלה. וטפש מי שמשתף אתם פעולה, ועם דלית קפלן הזו. רק טפשים יורקים לבאר שממנה הם שתו.”
‘טפש’ היא קוראת לארי וינגל, הצעיר בהיר העיניים. את אשר התרת אסרתי, מכות בי מילות הוידוי של רבנו ניסים. טפש היא קוראת לו.
‘טפשה’ היא קוראת לדסי אחותי, למאה שישים ושניים הקילוגרמים שנושאת ציפור פצועה על לבה, ולאלף הצלקות.
“מי נואמת שם במזכירות?” אני מבררת אצל שרי חברתי לעבודה.
“אה, לקוחה שבאה לפגישה. קוראים לה שירה חיימי. היא המנהלת שיווק של ‘פיקנטרי’,” מעדכנת שרי. “ששש, תני להקשיב.”
– – – “גם אני גרתי במפרץ. נכון שלא אהבו שם לאכול, בסדר, נו. אבל בבית היה לנו כל מה שרצינו. אמא שלי בישלה מרק פעם בשבוע ואכלנו. והקשקוש עם החלות בסוכות? לא נכון. אבא שלי תמיד קנה בעיר הסמוכה חלות טריות. הוא הגניב אותן בבגאז’ שלו.”
“נשמע לך נורמלי, שבנאדם שקונה חלה טריה לסוכות צריך להחביא אותה מהשכנים?” טוב שמישהו שואל את השאלות הנכונות.
“כן. תשמעי. יש עניינים של מקובלות חברתית,” שירה בטוחה בעצמה. “ולא צריך לדקור לאנשים בעיניים עם החלה הטריה שלך. גם כשאבא הביא לנו שוקולד, הוא העלה אותו הביתה בשקית שחורה. ידענו שלא צריך לדבר על זה בבית הספר או ברחוב.”
עמיתותי לעבודה לא מוותרות לה. “נשמע נורא,” הן אומרות, “לגור בעיר שבה אתה חייב להסתיר מהשכנים שאתה אוכל חלה טריה בסוכות. או בשבת. או אפילו ביום חול. וקונה לילדים שלך ממתקים.”
“תשמעי. יש יותר עדינות במקום שלא אוכלים בפרהסיה,” שירה עונה בלי היסוס. “תראי איך אצלכם, בחורות מסתובבות עם אייס קפה. בחורים יושבים בטשולנטיות. ובסוף מגיעים לאכילת נבלות וטרפות.”
“תשמעי. יש יותר עדינות במקום שבו לא אוכלים בפרהסיה,” שירה עונה בלי היסוס. “תראי איך אצלכם, בחורות מסתובבות עם אייס קפה. בחורים יושבים בטשולנטיות. ובסוף מגיעים לאכילת נבלות וטרפות.”
*
בלילה חיים יקמט מצח, יגיד לי: “כבר אז בכנרת, אמרת משהו על נבלות וטרפות. לא הבנתי, ועכשו חזרת על הביטוי שוב. מה זה נקרא?”
“ככה זה נקרא, שכולם עלולים להכשל בנבלות וטרפות,” אני לוחשת.
“מי זה כולם?” בעלי מקמט מצח.
שותקת.
“מי?”
“הציבור… הציבור כולו. כל החרדים. כל מי שאוכל אוכל רגיל, ולא אנשור או זונדה.”
“אני? אנחנו? כולם?” מבטו נזעם באי אמון.
“כולם.”
“על מה את מדברת,” הוא רותח. “איזו חוצפה. אני לא מאמין. נבלות וטרפות? כל החברים שלי מהישיבה? כל בני הדודים שלי, הצדיקים והעדינים והמקפידים על קלה כחמורה?”
“חיים, למה אתה צועק עלי? אני הקרבן, לא התוקף.”
“סליחה,” הוא בולע רוק. “זה… פשוט… הרגיז אותי כל כך.”
*
“אני יודעת שגם את הגעת מהמפרץ,” שרי לוחשת לי מהעמדה שליד, כששקט משתרר במשרד הגדול שלנו. אולי שירה נכנסה לפגישה שלה סוף סוף? “תדעי לך שאני לא יודעת כלום. אבל הספיקו לי ההכחשות של שירה ששמעתי פה, ושל עוד כמה שדיברתי אתן פעם, כדי להבין שעברת משהו נורא.”
“אני בסדר גמור,” מכחישה במצח נחושה. מחייכת. “לא צריך לדאוג לי. הכל בסדר.” לא אהיה אומללה. מה פתאום. חזקה אני, יודעת אני, טובה אני. יצאתי משם, מהעיר אשר במפרץ, וגלי מלח לא שוצפים בי יותר. הנה אגש אל פינת הקפה, אכין לעצמי כוס אחת, מתוקה. כפית סוכר אחת, לא מדי, לא פחות. הנה אברך ואשתה. הנה קובית שוקולד אטבול בה. הנה אתענג על חמאת קקאו ומילוי קרמל מלוח.
בורא נפשות רבות וחסרונן אברך. לא אקיא. נורמלית. אוף. נורמלית. לגמרי.
“הנה, תראו את לאה’לה,” שירה קולטת אותי בזוית העין. אינה יודעת ללחוש, זאת. “גם היא מהמפרץ. גרה לידי, ילדוּת שלמה העברנו יחד… לאה’לה, מה השארת אותי פה לענות להן לבד? תראו איך היא נורמלית -” אני לא אקיא פה, מה פתאום, זו לא בחילה מה שעולה לי, רק נכנס לי קצת מפרץ לגרון, “אפילו שהיא באה מהבית הכי שמרן שיש.”
אני כל כך נורמלית עד שאני מצליחה לומר באסרטיביות נעימה: “שירה, אפשר לבקש ממך לא לדבר על הנושא? זה לא נוח לי.”
“אוי, סליחה,” קולה נוטף. “מצטערת. בקיצור, את בטח מסכימה אתי שהתכניות והתחקירים האלו סתם משחרים לטרף ולדם. מיותר מיותר. אם תזהי את מי שדיברה שם, תמסרי לה את זה ממני. שתפתור את הבעיות שלה במקום להתגולל בהאשמות על כל העולם.”
ודאי, ארוץ לבית החולים אל דסי אחותי שלא מדברת אתי, אל מיטתה הכורעת תחת עומס משקלה הכבד. כל מילה אמסור. מה השאלה.
*
ערב אחד, בעודי ממיינת כביסה ולא חושבת על מפרצים כלל, נופל פנקס קטן מתוך כיס מכנסיים שחורים. חבורת חמ”ת המי”ם, מסתלסל כתב ידו של בני. דניאל. על הכריכה.
הדף הראשון מבהיר לי שחמ”ת היא ‘חבורת מיעוט תענוג’, שהקים מויש’לה חברו הטוב יחד אתו. בשורות צפופות, בטבלאות עקומות למראה, נרשמים ויאים ואיקסים, התגברויות וויתורים. לא לאכול בשבת שוקולד. לא לאכול גלידה בכלל. לא – – –
“אמא,” הוא תופס אותי. על חם תופס. בני הרך. בני שנלחם בתאות האכילה, וריחו כריח שדה אשר ברכו השם. בפיג’מה עומד לידי, במרפסת הכביסה.
“אמא,” הוא תופס אותי. על חם תופס. בני הרך. בני שנלחם בתאות האכילה, וריחו כריח שדה אשר ברכו השם. בפיג’מה עומד לידי, במרפסת הכביסה.
“אה… אה… בה…”, הוא רואה את הפנקס בידי, נבוך עד לשד שתים עשרה שנותיו. “אה… אני לא רציתי שתראי,” הוא מגמגם. “שכחתי שהשארתי אותו בכיס של המכנסיים. ואפילו עוד לא כתבתי שם חדר”ג.”
“זה מקסים,” אני אומרת לו, חוצבת מילים בכוח. “אני פשוט גאה בך.” לא, אני לא. אבל מנסה להגיב מה שאמא נורמלית היתה מגיבה עכשו.
“באמת?” הוא מסמיק. שולח יד. לוקח ממני את הפנקס. איני רואה מה כתוב עוד, בשורות הצפופות, המתפתלות. איני רוצה גם לראות. השדה, שדה בני הוא. והשביל, שלו.
“פחדתי שאת תיעלבי שאני לא אוכל את היוגורטים שקנית,” הוא מסביר. “חשבתי אולי לזרוק אותם לפח, אבל זה בל תשחית. ושאלתי את אבא מה לעשות. ואם להגיד לך שאני כבר לא אוהב אותם. אבל זה יהיה ממש שקר. כי אני אוהב אותם מאוד, ולכן לא אוכל אותם. ואבא אמר שהוא יאכל במקומי. כל יום אחד.”
אז חיים שותף לקנוניה, יפה יפה. נבוא חשבון בלילה.
“אני כל כך שמחה שאתה מתקדם בעבודת השם,” אני מנפיקה מילים. מנסה להרגיש אותן. זה לא השדה שלָך. משננת לעצמי. זה לא המפרץ שלָך.
יש פה בן אדם אחר. דניאל. לא את. בן אדם שגדל בעולם רגיל ובריא. ויש לו החיים שלו וההתמודדויות שלו, והרצון שלו להתגבר על מה שהוא רוצה להתגבר עליו. וזה בסדר.
דניאל ממולל את הפנקס בידיו. מסלסל את פאתו הימנית במבוכה. איזה ילד מהמם הבאתי לעולם. איזה קסם. פעם כשהיה בן חמש שאל אותי, ‘את מתכוונת שאני קוסם?’
‘לא,’ הסברתי לעיניו התמות. ‘אתה הקסם. כמו שקוסם מוציא יונה מכובע? ככה השם נתן לי אותך. אתה הקסם.’
“ו… לא אכפת לך שאני לא אוכל גלידה? ושאני שותה קפה בלי סוכר בכלל?”
“אם אתה מקבל את כל אבות המזון, ולא פוגע בבריאות שלך – יהיה בסדר גמור שתוותר על גלידה וסוכר בקפה,” אני אומרת במאמץ. “זה יותר מבסדר. זה יפה מאוד, בןבן, שאתה יודע לדחות סיפוקים. לעצור. לא לתת לאוכל לשלוט עליך.”
“יופי,” הוא מסכם. “אבל אל תגלי לחנה ומינדי כלום. ולא לאף אחד!”
“טוב.”
*
בלילה אני שוטפת כלים. מחשבותי כוססות. נודדות אל חבורת חמ”ת המי”ם. ואם יחליטו מויש’לה ודניאל לאכול דוקא חלה יבשה, רק אותה? ואם תשרוט בגרונם? ואם ירעיבו עצמם? ואם יפגעו בבריאותם, יגיעו עד זונדה? ואם לא ישתו יותר מים צלולים, ישיגו טבליות העכרה, ינסו להסתגף? אעמוד בזה? ואם בעקבות הצום הכפוי יתפרץ בולמוס? איך?
“יש לך פנים של מפרץ,” אומר חיים כשהוא נכנס הביתה. “במה נזכרת?”
“אתה, אתה!”, אני שוכחת לומר שלום. “אכלת במקום דניאל את היוגורטים עם הקוקוס הקלוי שאני רצתי עד ‘סופר כל’ כדי לקנות לו!”
“מאיפה את יודעת?” המשת”פ טומן ראשו במקרר.
“עבודת בילוש יסודית.”
“פחדתי להציף אותך שוב,” הוא מודה. “סליחה. חששתי שהסיפורים והציטוטים של הילד על שבירת תאות האכילה יפילו אותך לתהום. מספיק… מספיק יש לך הסיפור עם דסי.”
דסי אחותי שאיננה מדברת אתי.
מאז אותו בוקר איננה מדברת אתי.
אינה עונה לשיחות הטלפון שלי. אינה מגיבה להודעות. לא מסוגלת. היא נכנסה לתכנית שמירת משקל חדשה, מעדכן אותי חיים. נרשמה לניתוח בריאטרי.
בכל יום שישי אני שולחת אליה עוגת שמרים מקמח כוסמין. חיים הולך עם חנה או מינדי להביא לה. פעם שמרים עם פרג. פעם שמרים גבינה. אף פעם לא שמרים בשוקולד. היא מוסרת תודה. אינה עונה לשיחות הטלפון שלי. אינה מגיבה להודעות. לא מסוגלת. היא נכנסה לתכנית שמירת משקל חדשה, מעדכן אותי חיים. נרשמה לניתוח בריאטרי. צריכה להתחזק קצת כדי שהלב שלה יוכל לעמוד בהרדמה. היא אומרת לך שהיא תהיה נורמלית בסוף. היא אומרת לך תודה.
*
“ואם…” אני שואלת אותו עכשו, את חיים, “ואם דניאל… ירעב… יפגע… יהרוס את עצמו?”
“הוא לא,” חיים מבטיח לי. “הוא בריא וחי והוא לא. אני כאן, כולנו כאן, הגבולות שלנו ברורים. הוא יהיה בסדר גמור, לאה’לה. הוא ילד טוב. עוד יישר לך את העוגה עד שתאמרי די.”
“באמת?”
“באמת.”
יום יבוא. מתבגר עם קול צרדרד יחזור הביתה מן הישיבה. יראה אותי מוציאה עוגת משמש מן התנור, לוהטת. מתבגר צדיק וטוב יקח סכין, יפרוס לעצמו פרוסה הגונה. יברך, יאכל עוגה, משמשים שפתחתי אחד אחד, בדקתי מתולעת, שטפתי לפי הוראות. יודה לי. יברך שוב. אחר כך ילך ללמוד בכוחות מחודשים.
באמת.
*
אני מביטה מטה. התהום עודנה שם, פעורה תחתי. כמו כל יום. אבל זכוכית שקופה יצוקה בינינו, מחוסמת. אולי הגיע הזמן שאלך עליה בביטחון מלא. אחוש תחת רגלי היציבות – קרקע.