לתת מקום

כל הנתונים כבר הצטברו אצלה, אבל בערב, כשהביטה באריה יושב בסלון, לומד ברצינות, נהרה על פניו השלווים, ידעה ששום דבר טוב לא יצא מהשיחה הזו. הוא יגן על ר' טוביה, הוא יגיד שהיא חשדנית מדי, שאסור לכפור בטובה, שיש מספיק אנשים, גדולים וחכמים ממנה, שחתמו גם הם, ושלא צריך להיות רואי שחורות כל הזמן.
ממוצע 5 | 3 מדרגים

היא מעולם לא הצליחה לענות תשובה טובה כששאלו אותה מה את מחפשת, אבל כשפגשה את אריה בלובי של וולדורף, חצי שעה אל תוך הפגישה כבר לא היתה צריכה תשובות.

הכפית שלו נקשה על דופן כוס הזכוכית, צליל מתכתי דק שנבלע בשטיחים העבים של הלובי. הוא הביט בתפריט המנוילן כאילו מדובר בדף גמרא סבוך, סוגיה שאין לה הכרעה בראשונים. 

“תה?” הוא שאל, חצי לעצמו חצי אליה, ועיניו, רכות ובהירות, נדדו מהתפריט אל החלון הגדול שפנה לרחוב. “אולי בעצם מיץ? הם כותבים כאן שזה סחוט טבעי. מצד שני, בערב, אולי עדיף משהו חם.”

טובי הביטה בו בסקרנות. אבא שלה היה סלע. דרכי החיים היו נהירות לו, ובכל נושא, מפוליטיקה ועד סוג הריצוף, היתה לו דעה חתומה. היה מרגיע לגדול בצל האבסולוטיות הזו, להיות בת למי שתמיד יודע הכל, אבל לפעמים זה גם היה כמו לחיות בחדר בלי אוויר. משהו בהססנות של אריה כבש אותה, אולי כי קיוותה ששם יימצא המקום שלה. התלבטה איך בדיוק לקרוא לזה. בסוף שכנעה את עצמה שאין מדובר בחוסר ביטחון אלא בענווה.

המלצר ניגש. אריה פתח את פיו, היסס, ושוב הביט בתפריט. 

“שני תה נענע,” היא אמרה פתאום ועיניה לא משות מפניו. אריה נשף לרווחה. הכתפיים שלו, שהיו מורמות במתח קל, צנחו מטה. היא דימתה לראות הקלה בעיניו, אסירות תודה אפילו.

“שני תה נענע,” היא אמרה פתאום ועיניה לא משות מפניו. אריה נשף לרווחה. הכתפיים שלו, שהיו מורמות במתח קל, צנחו מטה. היא דימתה לראות הקלה בעיניו, אסירות תודה אפילו.

“נכון,” הוא מלמל. “באמת עדיף תה. תודה.” 

השיחה שהתפתחה אחר כך עסקה בנושאים חשובים פי כמה מתה נענע ומיץ תפוזים. בכל אופן, ההרגשה הזו שהחלל הוא כולו שלה והיא גם לא מסיגה גבול של אף אחד, זה בעיקר מה שזכרה מהפגישה.

“אני לא בטוחה, יש עוד הרבה מה לבדוק,” אמרה לאמה כשחזרה, מקפידה על טון ניטרלי בזמן שחלצה את נעליה. “אם הם רוצים, אפשר להמשיך.” אבל בלילה התקשתה להירדם.

המורות בסמינר תמיד אמרו שגבר אמיתי הוא יודע לקחת בעלות, יודע להעניק ביטחון, אבל גם יודע לעשות זאת בלי לדרוס. הן הסבירו שהתפקיד של האשה הוא לתת מקום לבעל כך שילמד להוביל. היא האמינה שאם היא תיתן לו את המקום, הסמכות שלו תנבט מתוך הרכות הזו.

בפגישה הבאה הם כבר הרגישו בנוח ללכת יחד ברחובות השקטים של אחת השכונות בבירה, שם האורות מהחלונות יצרו כתמים צהובים ורכים על המדרכה ושם בדיוק זה קרה: קבוצת צעירים, שלושה בחורים עם אופניים חשמליים חסמו את המעבר. הם דיברו בקול רם, צחקו, ונטעו את עצמם במרכז המדרכה כמי שממתינים לעימות.

טובי הרגישה את הלחץ המוכר בכתפיים. לא יכלה שלא לחשוב מה אבא שלה היה עושה עכשו. זה פשוט: הוא היה נעמד, נועץ בהם מבט קשה ודורש שיזוזו בטון שאינו משתמע לשני פנים. התכוננה לעימות קטן, לכיווץ בבטן, אבל אריה לא האט. הוא המשיך ללכת, וכשהגיעו אליהם, הוא פנה לבחור הקרוב ביותר. 

“סליחה,” אמר. הטון היה נטול כל תוקפנות או דרישה. “אפשר לעבור?”

הבחור היה באמצע תנועת יד רחבה. הוא עצר, סקר את אריה ואותה, ונראה היה שלשעת כושר כזו הוא ציפה בדיוק. להפיג את השעמום, להעלות את הריגוש. 

“למה מה קרה?” שאל בטון מתגרה, מצפה לרגע שהעניינים יתחממו. אריה לא זז. הוא לא השפיל את המבט, אבל גם לא אתגר אותם. הוא פשוט עמד שם במין ביטחון שקט, כאילו ברור לו לגמרי שהם אנשים טובים שפשוט לא שמו לב שהם מפריעים.

“אחי, תן להם לעבור,” סינן פתאום אחד החברים מאחור. הבחור התלבט רגע, אבל אחר כך הזיז את האופניים הצדה. “תעבור צדיק,” אמר בטון שבין זלזול לכבוד. 

“תודה רבה.” אריה הנהן לעברו. “לילה טוב.”

הם עברו, והיא הסתכלה עליו מופתעת. 

“לא פחדת שהם יתחילו אתך?”

הוא משך בכתפיו. “למה שיעשו את זה? אם מבקשים יפה, אנשים נותנים מקום.”

זה היה… היא התקשתה למצוא את המילים המדויקות. בינה לבין עצמה הסתפקה ב’שונה’, אבל ברור היה שזה גם טוב. טוב יותר מכל מה שהיתה רגילה אליו.

שבועיים אחר כך נשברה צלחת.

לכל זוג יש חוזה נישואין ייחודי, סעיפים סמויים מן העין שלעולם לא יהיו רשומים בכתובה. הם נרקמים בעיקר ברווחים שבין המילים. הם היו זוג נשוי והתפקידים היו ברורים: היא ניווטה את הספינה בים החיים הסוער, אבל אריה היה הנמל. הוא היה שב מהכולל, מתקשה להתנתק מהסוגיה האחרונה, והיא דאגה לשלם את חשבונות החשמל ולקבוע תור לרופא שיניים. לא תמיד זה היה נוח. גם לה התחשק לפעמים להרפות, להשאיר משהו תלוי באוויר ולראות אם ייפול – או שמישהו יתפוס אותו במקומה. אבל זה לא קרה. 

ובכל זאת, העובדה שהוא מעולם לא נאבק על המושכות, שתמיד המתין לה בסופו של היום, היתה מנחמת בדרכה. לפעמים שכנעה את עצמה שזה בדיוק הביטחון שחיפשה. 

“יש לי בשורה טובה.” אריה נכנס עולץ הביתה. “הזדמנות של פעם בחיים. שיינברג, החברותא, סיפר לי על ר’ טוביה, עסקן ירא שמים עם קשרים בחלונות הגבוהים, ששומר מלאי מוגבל של דירות בבית שמש לאברכים מצוינים. תראי את המחירים, אין אפשרות להשיג כאלה בשוק.”

“אתה מכיר אותו?” שאלה.

“אני לא, אבל שיינברג אמר שזה לא הפרויקט הראשון שהוא יוזם, והוא יהודי שאפשר לסמוך עליו.”

“תברר עוד,” ביקשה. 

“טובי, זה ממש הזדמנות משמים,” אמר לה למחרת. “דיברתי היום עם ראש הכולל וגם הוא ממליץ. הוא אומר שר’ טוביה הוא איש חסד ידוע. הוא בקשר עם הרבה רבנים ויש לו המון קשרים במשרד השיכון. תחשבי,” עיניו נצצו מהתרגשות. “דירה משלנו. בלי משכנתא שתחנוק אותנו לעשרים שנה. ר’ טוביה באמת רוצה לעזור לבני תורה.”

שלט מרשים קיבל את פניהם. ‘מורדות בית שמש’. משרד קטן ומכובד, עמוס בספרי קודש ותמונות של גדולי הדור מכל המגזרים. ר’ טוביה היה איש כריזמטי ונעים, עם זקן לבן ומטופח וחיוך שהקרין חמימות אבהית. הוא דיבר על ערבות הדדית ועל בניין עדי עד. טובי ישבה בצד, דרוכה. משהו לא הסתדר לה. הניירת היתה דקה מדי, הדיבורים על הכסף היו מהירים מדי וההבטחות היו גבוהות מדי. כשר’ טוביה הניח את החוזה על השולחן ואמר “צריך להעביר חמישים אלף שקל דמי רצינות עוד היום, יש תור ארוך בחוץ”, היא הרגישה את ההתכווצות המוכרת בבטן.

“אולי נתייעץ עם עורך דין קודם?” ביקשה בשקט.

ר’ טוביה צחק חרישית. “עורך דין? בשביל מה להוציא כסף על חוסר אמון? אצלנו מילה היא מילה. שיינברג כבר חתם, גם גיסו של ראש הכולל. אנחנו משפחה אחת. תראו,” הוא המשיך כשהבחין שהמבט הספקני לא נעלם מעיניה. “תעשו מה שאתם חושבים שצריך, אבל קחו בחשבון שנשארו שתי דירות אחרונות ויש לי הערב חמש פגישות עם אנשים נוספים שמתעניינים בפרויקט. אני לא אוכל לשמור לכם את הזכות.”

אריה הביט בה. הוא רצה את הבית הזה. 

“טובי, ראש הכולל סומך עליו. זו הזדמנות של פעם בחיים ואני, אנחנו, לא רוצים להחמיץ אותה.” 

ר’ טוביה הביט בהם מחויך. “אתם לא תתחרטו,” הוא הבטיח. 

היא התבוננה באריה. זו היתה אחת הפעמים הספורות שהיא זיהתה את הרצון שלו לקחת את התפקיד, להוביל, להעניק להם בית. אולי עכשו, ברגע זה, היא עומדת למבחן ‘האשה הכשרה’. 

אני יודעת לשחרר, הבטיחה לעצמה באלם קול. אני יכולה לשחרר. 

אריה לא התלבט. הוא משך אליו את המסמך וחתם עליו בכתב ידו המעוגל והעדין. 

“איזו סיעתא דשמיא.” קולו התרונן כשהם יצאו לרחוב החשוך. אם לא היה מתבייש, היה פוצח בריקוד. “תחשבי מה זה, דירה ענקית, באזור הכי מבוקש, מחיר שאנחנו יכולים לעמוד בו. צריך להגיד מזמור לתודה.” 

הוא נעצר לרגע, הרים עיניו לשמים ומלמל בדבקות. עוד באותו ערב העביר את הסכום מחשבון החסכונות שלהם.

אבל היא לא היתה רגועה. בלילה שכבה במיטה, עיניים פקוחות אל החושך.

בבוקר התקשרה למינהל המקרקעין. עברה בין שלוחות, המתינה, רשמה לעצמה פרטים. 

משם נסעה לאתר הבנייה. עמדה מול הגדר, הביטה בבור החשוף, באדמה שלא זזה, בשלטים שלא הבטיחו כלום. 

בדרך חזרה התקשרה לחברה מהלימודים, שעובדת בראיית חשבון.

“תגידי,” שאלה, “שמעת פעם על ‘מורדות בית שמש’?”

היא פתחה שוב את המסמכים, חיפשה, בדקה, השוותה. השם לא הופיע בשום רישום. הכתובת הובילה לחברת קש. 

היא נשענה לאחור, הטלפון עוד בידה.

כל הנתונים כבר הצטברו אצלה, אבל בערב, כשהביטה באריה יושב בסלון, לומד ברצינות, נהרה על פניו השלווים, ידעה ששום דבר טוב לא יצא מהשיחה הזו. הוא יגן על ר’ טוביה, הוא יגיד שהיא חשדנית מדי, שאסור לכפור בטובה, שיש מספיק אנשים, גדולים וחכמים ממנה, שחתמו גם הם, ושלא צריך להיות רואי שחורות כל הזמן.

למחרת בבוקר, אחרי שיצא לכולל, התקשרה לבוסית שלה והודיעה שלא תוכל להגיע לעבודה. לבשה את הבגדים הייצוגיים ביותר שלה ונסעה למשרד. 

המזכיר ניסה לעצור אותה. “הוא באמצע פגישה חשובה,” מחה האיש. 

“הוא באמצע פגישה אתי,” אמרה בקול שגרם למזכיר להשתתק. 

פתחה את הדלת של החדר הפנימי. ר’ טוביה ישב שם עם אברך אחר, צעיר ותמים למראה.

“ר’ טוביה,” אמרה ועמדה במרכז החדר. הטון שלה היה כמו אזמל מנתחים. “העברנו לך חמישים אלף ש”ח לפני שלושה ימים. אני רוצה אותם בחזרה. עכשו.”

ר’ טוביה ניסה לחייך את חיוכו הממיס. “גברת, מה קרה? הכל בסדר, אנחנו בדיוק…” הוא התחיל לומר. 

היא קטעה אותו. “שום דבר לא בסדר,” היא נשענה על שולחנו, מנמיכה את קולה כדי שרק הוא ישמע. “בדקתי את הגוש והחלקה. בדקתי את היתרי הבנייה. אין לך כלום. אם אתה לא מעביר את הכסף בחזרה לחשבון שלנו עכשו, אני הולכת מכאן לבית של ראש הכולל, ואז למשטרה, ואז אני תולה מודעות בכל בתי הכנסת בשכונה עם השם שלך והתמונה שלך. אל תנסה אותי. אריה מאמין בבני אדם, אבל אני מאמינה בראיות. עכשו.”

החיוך נמחה מפניו של ר’ טוביה. “את…” הוא מלמל, מעיף מבט עצבני אל האברך שצפה במתרחש בעיניים קרועות. “רחמנות על בעלך…”

“אני מחכה,” השיבה לו, פניה חתומות.

הוא פתח את המגרה, שלף את דף החוזה והניח אותו לפניה על השולחן. אחר כך הדליק את המחשב, לחץ על כמה מקשים והפנה את הצג לעברה. היא נטלה את החוזה, קרעה אותו ופנתה אל עבר הדלת. 

“חבל.” סינן. “הפסדתם הזדמנות.”

בערב, כשאריה חזר, הוא נראה מעט מוטרד. “אמרו בכולל שהראש כולל קצת דואג לגבי הפרויקט,” אמר. “אבל ר’ טוביה הוא אדם ירא שמים… נראה לך שאנחנו צריכים לבדוק?”

בערב, כשאריה חזר, הוא נראה מעט מוטרד. “אמרו בכולל שהראש כולל קצת דואג לגבי הפרויקט,” אמר. “אבל ר’ טוביה הוא אדם ירא שמים… נראה לך שאנחנו צריכים לבדוק?”

טובי הגישה לו את כוס התה שלו, עם שני עלים של נענע.

“בדקתי, אריה,” אמרה בקול ניטרלי. “היתה בעיה טכנית קטנה, אז ביטלתי את זה בינתיים. הכסף חזר לחשבון. כנראה משמים.”

אריה נשף לרווחה, כל גופו נרפה לתוך הכסא. השלווה חזרה לפניו. נקיה, ילדותית. “ברוך השם. אני סומך עלייך, טובי.”

היא חייכה אליו חיוך קטן ומפוכח ובלעה את המילים המרות. הוא היה הוא, היא היתה היא, וככה זה יישאר לתמיד. 

אספה את הכוסות הריקות מהשולחן ויצאה מהחדר. 

מאחוריה שמעה אותו שואל, “אז את אומרת שלא צריך לעשות עם זה יותר כלום?”

היא עצרה רגע קצר, הגב אליו. 

“לא,” אמרה. “הכל בסדר.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

12 תגובות

  1. איזה סיפור נהדר! כל כך אהבתי.
    מה שהיה יפה כל כך זה שהאישה קיבלה את בעלה כמות שהוא. לא ניסתה לשנות אותו. נהנתה ממי שהוא.
    ומה שהוא לא יכול לעשות היה ברור לה שהיא זו שצריכה לעשות את זה.
    שיירבו סיפורים איכותיים כאלה.

  2. זה סיפור ממש עצוב
    אין כאן שום שותפות אמיתית שיכולה להיות בין בעל לאשתו
    שום יכולת להישען, אפילו רגשית, גם אם לא טכנית…
    שום תקשורת כנה
    והסוף בכלל גודע את כל התקוות

    1. מתגובה אוהדת לבאה אחריה, אפשר להשתאות איך הפיל חוגג בחדר.
      זה בסדר שבעל משאיר את הפיקוד לאשתו – לפעמים טוב עם זה לכתחילה, לפעמים משלימים עם זה בדיעבד. אבל אלו החיים.
      אבל כאן… זה לא המקרה!
      כאן מתוארת אישה שמסתירה מבעלה דברים מהותיים, נוהגת עימו בהפכפכות, פוגעת באמון בסיסי – איך היתה מסבירה לו את הביטול, אם הוא לא במזל גמור היה מציג את הספקות באותו ערב? מוסיפה שקר על שקר? שלא לדבר שצריך להזהיר את ”ר’ טוביה” שיתאם עמדות עם השקר הנוסף. זו לא חכמת נשים, זאת איוולת קצרת ראות, זה זלזול בכבודו של הזולת, בסיס רעוע להשתית עליו מערכת יחסים, בודאי שנישואין. אי אפשר להחזיק מערכת שקרים לאורך זמן; אמון – קשה לקנותו ככלי זהב, וקל לאבדו ככלי זכוכית ובדרך כלל קשה עד בלתי אפשרי לתקן אמון שנשבר באופן מהותי שכזה.
      להציג את מציג את המעשה הלא נכון כפתרון אידיאלי – זה חמור כי ההטעיה מסוכנת. אכן. יש מציאות של אישה שמכרכרת סביב בעלה ובונה נרטיב-חיים כדי להגן על אגו שברירי בתחום כלשהו; זה עשוי להיות אילוץ. התנאי הראשון הוא: שייעשה מתוך כבוד פנימי ואמיתי. עליה לשכנע את עצמה ולהאמין בכך בעצמה. להצמד לנרטיב בעקביות ובמסירות. לא כמו העמדת הפנים בסיפור. כאן, היא בעצמה שמה את העמדת הפנים שלה ללעג.
      השתדלתי לא לרדת לציניות, להשאר ברמת המסר ולא בסגנון. רק אחד קטן שלענ”ד משקף את חוסר האמינות הפנימי – ”הוא היה הנמל שלה” – – –

      1. אני לא מסכימה.
        מנסיון של אשה שהיו לה תחושות ובעלה טעה אבל היא נתנה לו מקום וכיבדה אותו וכיבתה את התחושות שלה והם נפלו בפח.
        כל האמון והיושר לא שווים הרבה כשהכל מתפרק ואת יודעת שהיית יכולה למנוע את זה. כאן בסיפור היא השאירה לו את המקום וגם מנעה. זה נראה פתרון מדי טוב מכדי להיות אמיתי.

  3. השאלה הקבועה… זו “חכמת נשים” או שתלטנות?
    אם היא היתה מתחננת לו שיבטל, מעמתת אותו עם מה שמצאה והוא היה מתעקש והיא הייתה מוותרת כדי לתת לו מקום ואז הם היו נופלים בפח, מה היה קורה לקשר ביניהם? מתחזק? או להפך?

  4. האם הוא אשם שהיא אפשרה את הרצון שלו לקנות ולא עמדה על שלה
    הרי אם הוא היה רוצה ללכת לישון ולא לעזור עם הילדים סתם דוגמה של דבר קטן ולא מהותי היא היתה עומדת על שלה
    מה הוא אשם שיש תוצאות חינוך קלוקל של מחיקת האישה
    אני יודע שאני מקצין פה אבל אני בא לזרוק תובנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן