רוקע הארץ

אווווף.

הטחתי את עצמי אל הספה המרופדת שביחידה הקטנה שלנו.

עוד פעם. עוד פעם הכל מתרסק. כל מה שחשבתי, כל היסודות והקומות שעמלתי לבנות.

הייתי מתוסכל כל כך.
כמו שקורה כאן כל כמה ימים.

אביגיל רעייתי הטובה הציצה אלי מהמטבח. היא החליקה על גבי המסך, כיבתה באחת את הצלילים שפיזרה מערכת השמע, כאילו הרגישה שכעת אין מקום לצלילים הענוגים, הרוחניים משהו, וחזרה אל הכלים. רק כאילו חזרה. כאילו שוטפת, וכאילו בשתיקה.

מה היא חושבת? מה היא מרגישה?

מה דעתה על בעלה הטרי, שחוזר כל כמה ימים לבית עם ברק חדש של מחשבה, תובנה, תפיסה על החיים או העמקה ביסודות האמונה?

אדרבה, שיעמיק, יחשוב, יבין ויחכים.

אבל המחשבות הללו והשאלות באות אצלי בגלים. סוערים, עמוקים, מנפצים. ואין שובר גלים. אני השובר. הגלים נשברים בי. שוברים אותי. ממוססים מה שרק אתמול בניתי בעמל ובדם.

כל כמה ימים אני מוצא את עצמי מוטח אל הספה, מוקף ברסיסי מחשבות ובשברים של תפיסות עולם. חדים. דוקרים. פוצעים.

“זהו,” אני לוחש לאשתי, “אין לי כבר כח.”

היא שותקת. תמיד היא שותקת כאשר אני נאבד.

אולי כי היא לא יודעת להתמודד עם זה. אולי כי היא לא מבינה מה קורה אתי. ואולי היא יודעת ומבינה, אבל לא אומרת, כי חוששת שלא אבין אותה. אולי היא מרגישה שאני מגזים. שאני חושב מדי. מנתח מדי. מסתבך.

אולי כי היא לא יודעת להתמודד עם זה. אולי כי היא לא מבינה מה קורה אתי. ואולי היא יודעת ומבינה, אבל לא אומרת, כי חוששת שלא אבין אותה. אולי היא מרגישה שאני מגזים. שאני חושב מדי. מנתח מדי. מסתבך.

ככה אני מאז שאני זוכר את עצמי. כך אני תופס דברים. לא בחרתי בזה. כל מחשבה או פילוסופיית חיים מסעירה אותי ומזעזעת את עולמי.

“שאגיש את ארוחת הערב?” היא שואלת בעדינות. לא רוצה לדחוף אותי. לא רוצה להפריע.

“כן,” אני אומר לה, בתודה עמוקה וגם בבקשת סליחה זהירה.

שנינו יודעים שכשאני ‘ככה’, הארוחה לא באמת יכולה להיות פשוטה. כשאני ‘ככה’, אני אוכל, מברך, ואפילו אומר תודה רבה עמוקה, אבל אני לא באמת שם.

וזה כואב לה. וזה כואב לי.

אבל מה אעשה?

אני אוכל בשתיקה. וגם היא.

“האוכל מצוין ממש,” אני לוחש.

היא מנידה ראש לתודה. לא מביטה בי.

כשמסתיימת הארוחה אני מבקש לשטוף את הכלים. גם כי אני רוצה לסייע בידה, וגם כי אני רוצה לברוח. אבל זה לא עוזר, כמובן. סיבון הכלים הקצבי שלי, שאשתי תמיד מתלוננת שמתיז קצף על כל המטבח, לא מצליח לתת לי אחיזה במציאות.

אני מסיים לשטוף, מנגה את ידי, וממהר אל המחשב הנייד הקטן שלי. פורק בו את כל האנדרלמוסיה שמשתוללת בי. שאלות על משמעות ותכלית, על אמונה וחוויה.

ומה? ולמה? ואיך? ולשם מה?

לא שזה עוזר, אבל לפחות זה נותן לי טיפת מודעות למצב.

והמצב לא מלבב בכלל, הג’ונגל שנפרש מולי בוורד.

ואשתי שותקת. טובה כל כך. עייפה כל כך.

היא מדליקה נר ריחני במטבח ומוסיפה למאדה שבסלון כמה טיפות סיניות עתיקות. אין לי מושג מאילו צמחים הן מוצו, אבל אני יודע שהן מרעננות ונעימות. וגם אם לא, הייתי חייב לשאוף אותן לקרבי יום יום, בדיוק כשם שאשתי שואפת לקרבה את מצבי הרוח המשתנים והשבורים שלי.

כן. לי יש מחשבות. לה יש טיפות מצמחים סיניים עתיקים.

בתחילת חיינו המשותפים היו אצלי אי־אילו שאלות על ‘עבודה זרה’ באמונתה היוקדת בטיפות הללו, בצמחים הללו ובסינים הללו. בסוף הנחתי לה. ולו רק כדי שהיא לא תתחיל לבחון האם כל המחשבות והספרים שאני עוסק בהם מתאימים בדיוק לאמונה שהיא מכירה.

זו אשתי. עמוקה. שותקת. וקצת מוזרה.

אז ניתן לומר שאנחנו מתאימים לא רע.

“מה יהיה?” היא מתיישבת לפתע על הספה לצדי.

ידעתי שזה יבוא. גם לשתיקה שלה ולהכלה יש גבול.

לא יתכן שכל כמה ימים החיים שלי יתרסקו מול העיניים. לא יתכן שכל מחשבה או תהייה תפרק לי את יסודות החיים. חיי נישואין עמוקים ומכוננים לא נבנים על עיי חורבות.

אבל מה עושים?

“מה באמת יהיה? אני משיב לה בלחש. לא מביט בעיניה השואלות.

היא שותקת. ואני יודע מה היא רוצה ממני.

מה שהיא תמיד רצתה ולא העזה לבקש.

מורה סינית זקנה יש לה, תקעה לה אוהל באיזה חור במדבר יהודה. אין לי שמץ של מושג איך אשתי גילתה אותה, אבל היא אימצה אותה לרבניתה המובהקת, וממנה היא חוזרת מדי תקופה עם שיקויים ישנים וצמחים עתיקים.

היא רוצה שאלך אליה.

אצלה אמצא מזור לה־כ־ל.

מוזרה אשתי, כבר אמרתי.

אבל למען השם, מה יעזרו שיקויים סיניים לתפיסות הקיום והחיים שלי שמתנפצות כל שנייה? מה הקשר? מה?

אשתי, באמת, מה הקשר?

אבל היא שותקת. דורשת ומתחננת בלי מילים.

היא מוציאה כרטיס קטן עם תרשים מצויר של המיקום, ומניחה אותו על השולחן.

אני עדיין לא שולח יד ליטול אותו. הוא מונח שם, בינינו, קטן ומגוחך ועקשן.

למען האמת, למענה, רציתי לסרב.

ללכת אליה ולגלות שאחרי תקופת ‘טיפול’ לא השתנה בי כלום –  זה לגזור את חוט התקוה היחיד שהיא עדיין מחזיקה.

אבל נראה שהפעם היא לא מוותרת.

ובינינו, מגיע לה.

אני שולח יד ונוטל את הדף הקטן, מרגיש את התחושות העמוקות של אשתי פועמות בו.

וכך אני מוצא את עצמי, הפילוסוף הדגול, צועד לאוהל מתוח בחור כלשהו במדבר.

אני מספר לסינית הזקנה והמקומטת את סיפורי. לדעתי היא כלל לא מבינה עברית, אבל היא הנהנה בהבנה עמוקה ובהכלה עוטפת.

כשאני מסיים, היא נכנסת לחדר הפנימי באוהל ההזוי שלה, וחוזרת משם עם שקיק בד. בתוכו כמה גבעולי צמחים ירוקים, עם פרחים ורודים, אפופי מסתורין ובעלי ריח חריף ורוחני משהו.

ללא מילים היא מסמנת לי שעלי לכתוש את הגבעולים, ליצור מהם אבקה, להוסיף שמן טבעי ולמרוח על הגוף מדי יום.

שלושה ימים על כל איבר, היא מסמנת שוב ושוב, מבקשת להבטיח שהבנתי.

“כן, הבנתי,” אני אומר לה.

כלומר, לאדם חושב כמוני – לא הבנתי. אבל לכל הפחות הבנתי מה לא הבנתי. כמו שאוהבים להגיד בישיבות.

אני שב הביתה. רעייתי מחכה לי בעיניים נוצצות. והנצנוץ שלהן גורם לי להבין שאין סיכוי שאני לא ממלא בדייקנות אחר ההוראות המוזרות.

מה הקשר? מה הקשר למרוח דברים על הגוף בשביל ליצור קומה יציבה בנפש? מה הקשר למרוח? מה הקשר צמחים? ומה הקשר לגוף?

תאמיני לי, אשתי, גם אם תלכי אחרי במדבר בארץ זרועת מוקשים, לא תגמלי לי די טובה על הדקות ההן. על הפעם הראשונה שנטלתי את השמן עם האבקה הירוקה, שכתשתי בדבקות בכלי המוזהב ההוא שלך ומרחתי על גופי. שוב ושוב ושוב. כמו שהסבירה לי הסינית המוזרה שלך.

ולמה בכל זאת עשיתי את זה?

כי אולי אני חושב שאת דוקא כן הולכת אחרי במדבר, בארץ זרועת מוקשים המאיימים להחריב את חיינו המשותפים.

הכנסתי את הפעולה ההזויה הזו לשגרת יומי. לא ממתין עוד לתזכורות האילמות של רעייתי.

אני יושב ברוגע, באטיות נעימה, ומעסה את גופי באבקה המוזרה שלוחלחה בשמן עבה. מתחיל ביד ימין. מעסה אותה באטיות. מביט בה. נוגע בה בעדינות.

אני מוכרח לומר שהפעולה הזו, שנראתה לי בתחילה משמימה, הפכה להיות דוקא נעימה. רגע של שלווה ופשטות עם עצמי ועם הגוף שלי.

אבל אני איש של שאלות.

יום אחד, אחרי הטקס החדש שלי, אני מביט בעצמי במראה הגדולה שבחדר האמבטיה.

אני מניף את הידיים שלי – נו, אלו שמחוברות לגוף הזה, של… שלי – הידיים שלאחרונה יצא לי קצת להכיר.

ואני שואל את עצמי: מה הן?

ואני שואל אותן: מי אתן?

אני סוקר את הבשר והעצמות שהופיעו מול עיני במראה אפופת האדים ושואל את הדמות הזו:

מי את?

מה את קשורה אלי?

מי אתם, אני פונה לאיברים שמולי, מה אתם שייכים לנפש שלי? לשכל? למחשבות? לנשמה?

לנשמה!

ואולי אתם באמת לא קשורים?

“אתם לא קשורים,” אני קורא לעברם. “לא. אני הוא השכל, המחשבות, התפיסות, ההכרה והתבונה. אתם לא קשורים בכלל לכל החגיגה.”

אני אומר, ופותח את הארון בחדות. וכבר אין מראה, ולא גוף, ולא כלום. רק מחשבות, שכל, וסערות של נשמה.

אני יוצא אל הטבע. אל החורשה שבקצה השכונה.

וכשאני יושב שם, והאור העדין של השקיעה מבקש לחדור אלי, אני מביט שוב בגוף. הפעם לא במראה.

באמת.

ואני שואל אותו:

מה אתה קשור אלי?

הוא לא עונה.

אני פונה לנפש שלי, הסוערת, הסהרורית, שכל פיסת מחשבה ורעיון מציפה אותה. ואני שואל אותה,

מהו הגוף? מי הוא? מה הוא קשור אלינו – לוחמי המחשבות, למודי הקרבות?

מה הוא, השותק, האטום, הפשוט, קשור אלינו?

והנפש שותקת.

פתאום היא שותקת.

תמיד היא סוערת, ופתאום היא שותקת.

אני נכנס לעומק החורשה. אל המקום שהטבעי והאלוקי עושים שלום ביניהם.

ושם, בעדינות מלאכית, אני מביט סוף סוף באמת בגוף הזה.

כמו זהרורי חמה של שקיעה שמציצים מבין עלעלי האילן שמעל ראשי. שקטים, שותקים ולוחשים.

כמו לחש של גחל מואדם, באש שמונחת בו ולא מונחת, מאירה ולא מאירה, מחממת וכמו לא קיימת.

מנצנצת מול עיני הנפש אשר בגוף.

לפתע אני חש, בחושים העמוקים ביותר שלי, שאני קיים.

ויש בי גלי ים שקטים, ששטים בי בנחת. ויש בי נהר שמפכה לו בטבעיות ופשטות. ויש בי חיים.

חיים שאינם תלויים במחשבה או באמונה כלשהי.

המחשבות והתפיסות הן אולי אבני דרך. אולי הן מעצבות את נביעת החיים שקיימת בי.

אבל היא קיימת.

קיימת.

לראשונה בחיי אני מתיישב על האדמה הלחה. מפצפץ רסיסי שלכת בין האצבעות, חש את עוצמתה של הקרקע. את הבסיס האיתן הזה שהעניק אלוקים לבני האדם.

לראשונה בחיי אני מתיישב על האדמה הלחה. מפצפץ רסיסי שלכת בין האצבעות, חש את עוצמתה של הקרקע. את הבסיס האיתן הזה שהעניק אלוקים לבני האדם.

מבין פתאום מה הסידור רוצה מ”רוקע הארץ”. איזו ברכת חיים היא זו.

ופתאום אני חש קיים כל כך. חי כל כך.

פשוט קיים.

לא רוחני של סערות נשמה. לא רוחני של השגות שכליות עליונות.

רוחני של בן אדם פשוט.

רוחני של מעיין חיים שמפכה בך, ואתה נרגש כל כך.

לא אומר תודה לאלוקים רחוק על חיים רחוקים ועמומים

קרוב. הכל קרוב.

פשוט. הכל פשוט.

מבלי משים אני קם וחוזר הביתה.

רעייתי ממתינה לי ממש בפתח.

“מה זה?” היא שואלת תמהה.

היא אוחזת בידה שקיק בד. בתוכו כמה גבעולי צמחים, ירוקים, עם פרחים ורודים, אפופי מסתורין ובעלי ריח חריף ורוחני משהו.

“מה זה?” היא לא מבינה.

ואני מבין.

מבין שהצמחים שכתשתי בהתרגשות לאבקה היו עלי הכוסברה שסבתא שלחה לתבל את הקציצות.

אבל זה לא משנה.

אני אפילו לא צוחק.

כי אני ממש רוצה לספר לך

שסוף סוף –

באתי.

להדפסה