מרים הסכימה להיפגש עם הרבנית יצחקי. בזמן שהן ישוחחו, אביה יוכל ללכת לישיבה לשעה־שעתיים. הגיע הזמן שזה יקרה.
אבל משולם לא נענה לזה. לא לא. מפגש כזה יכול להיות לא פשוט עבור מרים, ואם חלילה יקרה לה משהו, זה לא יהיה אחראי מצדו להשאיר אותה בלי השגחה. בעזרת השם בהמשך, אחרי שהמפגשים ישאו פירות, הוא בהחלט יוכל ללכת לישיבה, לא רק לשעה־שעתיים, בידיעה שהיא בסדר.
“אבל תעשי הכל בזמן שלך ובקצב שלך, מרים,” הוא ביקש. “כמה זמן שזה יקח, זה יקח. ממה שהבנתי, זה תהליך שתלוי רק בך וברצון שלך. איפה תרצי לשבת?”
החדר שלה לא נראה למרים מקום טוב. הוא היה אפוף כאב. הן יישבו בסלון, שחלונותיו גדולים והוא מלא בנוף ואור.
“אני אסדר הכל,” אמרה. הביאה כסאות נוחים לשולחן הפינתי ופרשה מפה עגולה. המחיר שאביה משלם הלך ותפח; הוא לא רק חיפש את האשה המתאימה שתבוא לשוחח אתה, אלא גם בירר איך בדיוק מתנהל התהליך ובמה הוא תלוי. היא חייבת להפסיק לשאוב ממנו אנרגיה וזמן ולאפשר לו לחזור לחייו.
* * *
שמעון הבין שקורה משהו רק כשניגש להוציא את החלב.
“למה לא אמרת לי שהמקרר התקלקל, הני?”
“המקרר התקלקל?!”
הוא התכופף פנימה והציץ. קופסאות על גבי קופסאות של תבשילים ועוגות החביאו לגמרי את נורות המקרר. לא היה להן סיכוי.
“אה, את נוסעת לבקר את נחום?”
“כן. הערב.”
ראשו היה עדיין במקרר. כבר תקופה ארוכה לא נסעו לבקר את נחום בישיבה. הוא כבר די מבוגר לביקורים תכופים. וכשנסעו, זה תמיד היה יחד. הערב הוא מוזמן לשמחת בר־מצוה אצל חבר ותיק, זה גם רשום בבירור על לוח השנה והוזכר לפני כמה ימים.
“הוא ביקש שתבואי?”
“הוא צריך לבקש? הוא לומד כל כך הרבה, מגיע לו קצת פינוק.”
“לא כדאי לתאם אתו?”
“אה חושב? חבל שיטרח ויתכונן.”
מבטו של נחום התרומם מהמקרר ונתקל בכיריים ובאדים שעלו מהם. הני היקרה, סירים רבים לא יוכלו לכסות על הרצון שלך לוודא שהכל בסדר אצל נחום, וקופסאות של תבשילים לא יטשטשו אותו. את רוצה להגיע ולוודא שהוא באמת יושב ולומד, המתמיד שלך; שהכל בא על מקומו בשלום. שאין סיבה לחשוש מפגיעה בשמו הטוב, או חלילה מירידת קרנו בשוק הבחורים המצוינים. ומה יקרה אם חלילה תגיעי ותמצאי אותו מעשן סיגריה עם חבר בחוץ, רחמנא ליצלן? חשבת על זה?
מבטו של נחום התרומם מהמקרר ונתקל בכיריים ובאדים שעלו מהם. הני היקרה, סירים רבים לא יוכלו לכסות על הרצון שלך לוודא שהכל בסדר אצל נחום, וקופסאות של תבשילים לא יטשטשו אותו. את רוצה להגיע ולוודא שהוא באמת יושב ולומד, המתמיד שלך; שהכל בא על מקומו בשלום. שאין סיבה לחשוש מפגיעה בשמו הטוב, או חלילה מירידת קרנו בשוק הבחורים המצוינים. ומה יקרה אם חלילה תגיעי ותמצאי אותו מעשן סיגריה עם חבר בחוץ, רחמנא ליצלן? חשבת על זה?
“אני אצטרף אליך, הני.”
“אבל יש לך בר־מצוה.”
“בר מצוות יש הרבה. נחום יש אחד.”
“אתה חושב שכן כדאי לתאם אתו?”
אני חושב שנכנס בך פתאום חשש שהביקור לא ייראה כמו שחשבת, ואת מעדיפה שנחום יחכה לך בשערי הישיבה כדי למנוע תקלות, חשב שמעון ולא אמר.
“אני אתך במה שתחליטי, הני. אני רק מקווה שתרשי לי להצטרף.”
* * *
כשהרבנית הגיעה, שקטה וטובת עיניים, אור השמש בסלון כבר גווע כמעט. מרים הדליקה את מנורת הקיר והתיישבה, גבה אל הנוף ופניה אל הרבנית. ואז קמה והפעילה את הקומקום. חזרה והתיישבה וציפתה שהרבנית תפתח בדברים. הרבנית ישבה והתבוננה בה, משאירה לה את זכות הדיבור.
“מה הרבנית שותה?”
“תודה, אני אשמח לשתות אתך משהו חם.”
הלכה למטבח וחזרה עם שתי כוסות תה והלכה שוב למטבח להביא כפיות לבחוש את הסוכר. אי אפשר להניח את הכפיות סתם כך על המפה. חזרה וחיפשה תחתיות לכוסות והפכה את הארונות עד שמצאה שתיים זהות. הביאה את התחתיות ושכחה להביא את העוגיות שתכננה להביא קודם. ביקשה סליחה והלכה להביא את העוגיות. נשארו שתיים בקופסא. אי אפשר להביא שתי עוגיות. אפשר להביא עוגה. העוגה במקפיא. קפואה.
“שניה רק רגע, סליחה, אני כבר מגיעה. סליחה.”
פרסה את העוגה וחיממה אותה. הניחה על צלחת. אי אפשר להניח על צלחת בלי מפית. אין מפיות במגרה. פתחה את הארון ומצאה שם שרוול כוסות חד־פעמיות. התכופפה לארון התחתון ומצאה בו קערות. הזדקפה ונחבטה בראשה מדלת הארון.
“שניה, כבר מגיעה, רגע. מתנצלת.”
מצאה מפיות בד בארון המפות. סידרה את פרוסות העוגה בזריזות. חזרה לסלון והניחה את הצלחת בין שתי כוסות התה.
“אני אביא לרבנית צלחת ומזלג לעוגה.”
“את כל כך דואגת. תודה, אין צורך.”
מרים התיישבה בחזרה, שילבה את ידיה.
“התה מריח נהדר. יש בו לואיזה, נכון?”
“יש לנו גם תה לואיזה. אני כבר אכין.” מרים קמה.
“רק רגע, מרים.”
היא חזרה והתיישבה.
“חשוב לי לומר לך – אנחנו לא הולכות לפתור שום דבר היום, ואת לא צריכה לספר לי שום דבר שאת לא רוצה. באתי רק כדי להיות פה אתך.”
“כן כן, ברור.”
חזרה למטבח. הפעילה את הקומקום. הניחה על צלחת כפית נקיה וכמה שקיקים של תחליף סוכר. פתחה את המזווה. תה היביסקוס. תה קמומיל. תה הילולי פירות. תה ירוק. תה לימונית ולואיזה. הקמומיל מכיל לימונית. לימונית היא לואיזה? בדקה תאריכי תפוגה. הקומקום רתח. מילאה ספל במים רותחים והניחה על הצלחת תיון אחד מכל סוג.
“סליחה, שניה. עוד רגע.”
“קחי את כל הזמן שאת צריכה,” אמרה הרבנית. “אנחנו לא ממהרות לשום מקום.”
מרים מצאה צלחתית קטנה לתיונים המשומשים. מגש קטן אבל גדול מספיק. נשאה את הכל לשולחן העגול שבפינת הסלון. השמים מחוץ לחלונות השחירו לחלוטין.
“על מה היית רוצה שנדבר, מרים? או שאולי את מעדיפה שפשוט נשב בשקט כמה דקות?”
“הרבנית לא רוצה את הלואיזה?”
“אני מאוד רוצה את הלואיזה, מרים. אני אשמח לשתות כל תה שאת מכינה. אבל בואי נעשה עסק – אנחנו נשתה את הלואיזה הזו ממש לאט, ואת לא צריכה להביא שום דבר אחר מהמטבח. מה שיש פה על השולחן הוא מעל ומעבר.”
“אה, ברור, אין בעיה. אני רק אסגור את החלונות שיהיה שקט.”
מרים החזירה למדף שורה של ספרים שעמדו על אדן החלון. העבירה את העציצים בזהירות לרצפה. פינתה סידורים שנשארו מהשבעה. ואז סגרה את חלונות הזכוכית בזה אחר זה.
“זה בסדר ככה?”
“תקשיבי לשקט שעשית, מרים,” אמרה הרבנית. “אין שום רעש עכשו. אין שום דבר שאת צריכה לתקן עכשו. הכל בסדר.”
הרבנית רכנה מעט קדימה, הושיטה יד ואחזה באחת מכוסות הזכוכית. היא הניחה אותה בקצה השולחן הנמוך, קרוב יותר אל החלון.
“בואי, מרים, הלואיזה הגיעה בדיוק לטמפרטורה הנכונה. קחי אותה לפני שהיא תתקרר.”
“אני אביא עוד מים רותחים.”
מרים הערתה את המים מהקומקום לתוך ספל עבה ונשאה אותו בזהירות.
הרבנית התבוננה בזרם המים הדקיק שנשפך אל הכוסות.
“תודה, מרים. עכשו המים באמת חמים מספיק. הנה, שבי אתי. נחכה רגע יחד שהאדים יתפוגגו, ואז נשתה.”
מרים צייתה.
“תחזיקי את כוס התה החמה בשתי ידיים,” אמרה הרבנית, כאילו הן בטקס תה יפני. “אל תשתי. רק תחזיקי אותה. תרגישי את החום של הזכוכית עובר לאצבעות שלך. תני לחום הזה לעלות למעלה, אל פרק היד, אל הזרועות. תנשמי פנימה את הריח.”
מרים הנהנה.
“תרגישי את האוויר החם נכנס דרך האף,” אמרה הרבנית. “תרגישי איך הוא יורד בגרון, איך הריאות שלך מתרחבות כדי לפנות לו מקום. תעקבי אחרי האוויר שנכנס ואחרי האוויר שיוצא.”
מרים מילאה אחרי ההוראות.
“הרבנית לא טעמה כלום.”
* * *
שמעון והני הגיעו לישיבה עם חשכה.
“תחכי כאן הני? אני אלך לקרוא לו.”
“מה השעה עכשו?”
“עכשיו הסתיים סדר ג’.”
עיניה התרוצצו בין הבחורים שחצו את הרחבה.
“שאתקשר אליך כשאני מוצא אותו?”
“כן, ואני אתחיל להוציא את השקיות.”
שמעון נכנס לבנין הפנימיה וניסה לאתר בחור טוב לב שינחה אותו אל נחום בדרך הקצרה ביותר. הוא איתר כמה וכמה, שהתנדבו לחפש את נחום אדלר ולהודיע לו שאביו מחכה לו בכניסה.
אבל נחום לא נמצא בחדרו.
להגיד שמתמיד כמו נחום לא התרשם מכך שסדר ג’ הסתיים והמשיך ללמוד? שאולי מתוך שקיעות, כמו הלל הזקן ששכב בשלג, נחום אפילו לא שם לב שבית המדרש התרוקן והוא לומד ולומד? להאמין שהמשבר באמת חלף עבר ונחום חזר לתלמודו בכוחות מחודשים?
הוא לא שגה באשליות. אבל למען הני, שרוצה כל כך להאמין באפשרות הזאת, הוליך את עצמו לבית המדרש.
דלתות האולם היו פתוחות לרווחה. הכל היה ריק ושקט. אם נחום היה כאן, אפשר היה לשמוע את הקול שלו, העדין והמתנגן.
בכל זאת טרח ונכנס פנימה. נחום תמיד אוהב ללמוד בקול, אבל מי יודע, עם כל השינויים שהוא עובר, אולי עכשו הוא מעיין באחת הפינות.
הפינות היו ריקות. אבל כשאימץ את עיניו, זיהה דמות של בחור נשען על הסטנדר ליד פרוכת ארון הקודש. הוא התקרב. הסטנדר היה נטוי קדימה ונשען על חזהו, והראש היה שמוט על מקום הגמרא. העיניים היו עצומות והכתפיים שמוטות. לאורך עצם הלחי התנוסס כתם אדום בולט, עדות לזרוע שהיתה שם לפני שהחליף תנוחה.
נחום היה שקוע בשינה עמוקה.
הטלפון של שמעון צלצל בקוצר רוח.
“רק רגע, הני. אני כבר מגיע.”
“איפה נחום?!”
“בבית מדרש,” אמר בקול מהוסה, “ישן על הסטנדר.”
“אמרתי לך,” היא צהלה מעבר לקו, למרות שלא אמרה לו דבר.
הוא צעד לעבר המכונית. בחור לא צריך להירדם בסדר שלישי על הסטנדר; אם הוא מרגיש עייפות גדולה כל כך, הוא רשאי לגשת לחדרו ולישון. ואם הוא בכל זאת נשאר, צריך להיות לו חברותא, שיחזיק אותו ער או שיציע לו ללכת לחדר. בחור שלומד לבד בסדר שלישי בעייפות כל כך גדולה עד כדי התמוטטות על הסטנדר? צריך להיות לזה הסבר מניח את הדעת.
הוא צעד לעבר המכונית. בחור לא צריך להירדם בסדר שלישי על הסטנדר; אם הוא מרגיש עייפות גדולה כל כך, הוא רשאי לגשת לחדרו ולישון. ואם הוא בכל זאת נשאר, צריך להיות לו חברותא, שיחזיק אותו ער או שיציע לו ללכת לחדר. בחור שלומד לבד בסדר שלישי בעייפות כל כך גדולה עד כדי התמוטטות על הסטנדר? צריך להיות לזה הסבר מניח את הדעת.
“ככה זה נחום, שמעון,” אמרה הני והזדרזה לעזור לו עם השקיות. “הוא ממשיך ללמוד ולא משנה כמה הוא עייף. מתמיד אמיתי.”
לא ככה זה, הני. מתמיד אמיתי כמו נחום יודע שמילת המפתח היא איזון. לילה של שינה ראויה מביא אחריו יום שלם של ריכוז. הוא מעולם לא ראה ענין בלימוד עד השעות הקטנות של הלילה, אם המחיר יהיה יום של עייפות למחרת. זו אחת התכונות שגרמה לשמעון להתגאות בו.
“הוא בטח מנמנם, ותיכף יתעורר וימשיך ללמוד. תיקח את השקיות לחדר שלו, שמעון. בטח יש שם חבר שיוכל למסור לו דרישת שלום מאתנו.”
אבל שמעון חזר לבית המדרש וטפח לנחום על כתפו.
“מה, נרדמתי?… למה באת?”
נחום פקח את עיניו. הן היו מיוסרות. שמעון ראה בהן את הבחור שכל כך חרד לשמו הטוב, ולכן הוא מקפיד ללמוד גם סדר שלישי בכל מחיר. אבל אחרי שסדר א’ וב’ היו בשבילו מאבק, בסדר ג’ נפלה עליו אפיסת כוחות.
“טוב שבאנו בלי הודעה,” צהלה הני. “עוד היינו מפסידים את המראה הנפלא הזה.”
הנפלא והנורא.
2 תגובות
איזה סיפור רגיש ונוגע
הראשון שאני קוראת!
סיפור מרתק