מתוך כבוד לקח נחום את שקית העוגות שהכינה לו הני. הוא פשפש בכיסו אחרי כרטיס הנסיעה, אמר לחלל האוויר ‘שבוע טוב, נהיה בקשר’ ויצא.
שמעון מצא זווית בלתי נראית ליד החלון והביט אחריו. מטר שבעים וכמה של נחישות. פסיעות ארוכות. מבט קדימה. יותר משהוא ממהר לאוטובוס הוא רוצה להתרחק. כפות ידיו קפוצות לאגרופים, והשקית תלויה על זרת אחת.
פתאום העיף נחום מבט לאחור. המבט היה קצת כעוס, קצת מאוכזב ובעיקר חסר אונים. הוא השתהה על החלונות ועל המרפסת, כאילו תוהה אם להמשיך הלאה בחייו או לדרוש הסבר על מה שקרה הערב. ואז, כאילו מנסה להגיע להחלטה, החל לצעוד לאחור בתנועות של ‘אני אתגבר גם על זה’ ופניו אל חלונות הבית.
שמעון התחרט כהוגן על שלא השתתף בשיחה הערב והשאיר להני את הזירה. מישהו יצטרך להכנס לזירת הארוע ולאסוף את השברים, ואם לא הוא, תהיה זו שוב הני.
הוא הצליח לעשות תנועה לעבר החלון, וראה את נחום נעצר ומתבונן.
תישאר כאן, הצליח להכריח את עצמו. תהיה נוכח.
נחום החל להתקדם לאט לכיוון הבית, מבטו תלוי על החלון. עוד קצת ועוד קצת ונעצר. הוא רוצה הסברים, אבל מאד לא רוצה לחזור כרגע הביתה.
את ההסבר היחיד המתאים, כלומר את העובדה שאכן הצעה כזאת עומדת על הפרק, יהיה לו קשה לתת לנחום בזמן שכל גיד ונים בגופו מתנגדים לרעיון. אבל הוא יודע שיש מי שישמח לעשות את זה במקומו, בזמן שהוא טומן את הראש בחול כמו בת יענה.
הם נפגשו על מדרגות הכניסה. שמעון עטף את נחום בחיבוק, מנסה להעביר אליו הבנה תחת אי־הבנה, כח תחת חוסר אונים.
נחום התפרק מהחיבוק כדי להביט בעיניו.
“תבטיח לי שתדבר עם אמא.”
“מה אתה רוצה שאגיד לה?”
“תברר אם היו הצעות מופרכות בזמן האחרון. משהו שגרם לה לפתח רעיון כזה.”
“האמת היא נחום, שאף פעם לא ישבנו אני ואתה וחשבנו מה באמת אתה מחפש, מה חשוב לך. השארתי את זה בעיקר בידי אמא, אתה יודע, את כל ההצעות והבירורים. זה לא כל כך השטח שלי.”
“אני לא בטוח שהיינו צריכים לשבת ולחשוב יותר מדי. אבל אם באמת תוכל להכנס לזה קצת יותר, זה רק יועיל, שלא נגיע למצבים כאלה. מה אני מחפש? אני מחפש מישהי שתהיה מתאימה לי, עם השקפות דומות, עם רצונות דומים, עם שפה משותפת.”
“ואתה חושב שלא צריך להיות פתוחים להצעות מכל סוג? לאו דוקא למה שנראה מתאים ממבט ראשון?”
“ודאי שכן,” אמר נחום.
“אז למה הכוונה ‘הצעות מופרכות’?”
נחום זרק מבטים לצדדים וביקש שימשיכו את השיחה במקום שקט בחוץ. הם צעדו ברחוב החשוך ונעצרו ליד גינה קטנה.
“אני אוהב ללמוד.” נחום מלל עלה שיח באצבעותיו.
“אני יודע.” שמעון יצק לקולו את כל ההערכה שיכול.
“אבל, אני רוצה להמשיך ללמוד בלי עין בוחנת של מישהו חשוב שלקח אותי להיות חתן שלו רק כדי שאני אפאר לו את המשפחה.”
“אני מבין.”
“אני לא רוצה את העול הזה על הגב שלי. אני מעדיף להתרחק מהצעות שכוללות אבא חשוב עם ציפיות גבוהות.”
“הגיוני. הגיוני מאד.”
“זה משהו שדיברתם עליו שניכם? ששניכם מבינים?”
“אני מניח.”
“אז אולי צריך לחדד את זה עוד קצת? אתה חושב שאני צריך לדבר גם עם א – – – “
“אני אדבר אתה.”
היה נראה שהוקל קצת לנחום. החשש פינה מקום להיגיון.
“השאלה אם אפשר למנוע מהצעות כאלה להגיע. כי אחרי שהן מגיעות, אני יכול להבין את אמא שלא רואה סיבה לסרב. כשמציעים בחורה טובה, משפחה טובה – מה היא תגיד? הבן שלי לא רוצה להיות קישוט יפה ברשימת המחותנים שלכם?”
“השאלה אם אפשר למנוע מהצעות כאלה להגיע. כי אחרי שהן מגיעות, אני יכול להבין את אמא שלא רואה סיבה לסרב. כשמציעים בחורה טובה, משפחה טובה – מה היא תגיד? הבן שלי לא רוצה להיות קישוט יפה ברשימת המחותנים שלכם?”
“קשה להאמין.”
שמעון נרגע קצת גם הוא. בסופו של דבר הוא קרא נכון את הבן שלו. אם נחום בשום אופן לא רוצה ‘אבא חשוב עם ציפיות גבוהות’, אז אבא ראש ישיבה שיש לו בת יחידה, שידרוש מהחתן למלא את כל הציפיות שיש לו מכל החתנים שאין לו – קל וחומר שלא יבוא בחשבון.
“זאת אומרת, אם אי אפשר למנוע מההצעות האלה להגיע, ובינתיים זה נשאר באחריות של אמא, צריך לחשוב איך היא מתמודדת עם זה. כי אם מבחינתה אני יכול להכנס למשפחה כזאת, זה יוצר קונפליקט, אתה מבין?”
שמעון הנהן. “זה מה שהרגשת הערב?”
“זה ויותר מזה. הרגשתי שמבחינתה אני לא רק יכול להיכנס למשפחה כזאת, אלא שזאת השאיפה מבחינתה. ממש השאיפה. עד כדי כך ש – – – “
“אני מבין, נחום. אני מבין.”
“זה גם כאב לב בשבילה, לא?”
“בוודאי. השאלה היא,” שמעון נשאב לתוך הדיון, שוכח לרגע את הסיבה לו, “אם אתה לא רואה דברים בשחור־לבן: או אבות שמגיעים עם ציפיות בלי לראות את הבחור עצמו, או אבות שמגיעים בלי ציפיות ורוצים רק את טובת הבת. יש גם אמצע, נחום. יכול להיות אב שהיה רוצה חתן שיפאר את המשפחה כמו שאתה אומר, אבל עדיין רואה את טובת בתו ומבין שזה לא תנאי הכרחי. לא כל אב ‘חשוב’ הוא בהכרח לא רואה את הצרכים של הבת ושל החתן.”
“אני מסכים,” אמר נחום. “אם הייתי מקבל הצעה כזאת, שנראית כמו הזמנה לקשט את המשפחה, אבל הייתי מכיר את האב היכרות אישית, והייתי יודע מעל לכל ספק שהוא רוצה את טובת הבת והחתן לפני כבוד המשפחה שלו, ולא יפקח עלי עין לראות שאני ממלא את התפקיד כמו שצריך ולא ילחיץ אותי, הייתי אומר כן, בהחלט, למה לא.”
גוש קרח הזדחל במעלה גבו של שמעון.
“אתה בטוח בזה.”
“בוודאי. אם הייתי יכול לדעת את זה במאה אחוז? בוודאי, למה לא? הענין הוא שאין לי דרך להכיר אישית את כל האבות, לכן אני מעדיף לסרב באופן גורף. אבל אם, נניח – הנה, זו היתה יכולה להיות דוגמא – לו יצויר, לו יצויר שהיו מציעים לי את הבת של הראש ישיבה שלי, שידוך שלכאורה יכול להכניס אותך ללחץ לכל החיים – מכיוון שאני מכיר אותו מקרוב כבר די הרבה זמן, אני יכול להיות בטוח במאה אחוז שאין לו כוונות כאלה. אבל כמה ראשי ישיבות אני מכיר מקרוב? אחד. וכמה הסיכויים שהוא מחפש בחור כמוני בשביל הבת שלו? אפס.”
שמעון הביט על השיח הירוק שנראה שחור בחשכה. תחב את ידיו לכיסיו ומשך את הביטנות החוצה, מה שהפסיק לעשות כבר לפני עשורים. הוא ציפה למשהו שיפול, מטבע, מפתח, משהו שיאלץ אותו להתכופף למטה מגובה העיניים של נחום. אבל הוא לבש את מכנסי השבת. הכיסים היו ריקים.
“אז תסביר לאמא, בסדר? תחדד לה?”
שמעון ניסה לתחוב את הכיסים למקומם. אצבעותיו היו חסרות מנוחה והביטנה לא נענתה להן.
“אבא, אתה אתי?”
“כל הזמן.”
“סליחה שהארכתי קצת. אבל באמת, אני שמח שהבנת אותי.”
שמעון הרגיש שנחום מחפש את עיניו.
“אולי נעשה שיחה עם אמא. נמצא זמן מתאים.”
ביטנות הכיסים נכנסו סוף סוף למקומן.
“או שנחשוב על עוד פתרונות. תמיד יש.”
שמעון שילב את אצבעותיו הרועדות זו לזו מאחורי גבו.
“טוב.” נחום התכופף ושלח זרוע מעבר לכתפו של שמעון, לחיבוק. שמעון ניסה להפריד את האצבעות זו מזו וגילה שהן מעדיפות להישאר יחד.
נחום הרפה ממנו. “אני מצטער אם אמרתי משהו לא במקום.”
הכל במקום, ילד טוב שלי. זה אני שלא מצליח להעביר שום צליל דרך מיתרי הקול. גוש הקרח נעמד בדיוק שם.
שמעון אסף את כל האחריות ההורית ואת כל האהבה האינסופית שלו והצליח להניח את עיניו בגובה העינים של נחום. זרם חשמלי ניצת כשעיניהם נפגשו. הוא ידע שכך יקרה.
“אז זה נכון?!”
*
כשהיתה בת שש עשרה, גיל השינויים המפליגים, ידעה מרים שבבוא היום היא תינשא לבחור שאביה יבחר לה מתוך הישיבה. היא בטחה באביה שמכיר אותה טוב מספיק לבחור עבורה. הידיעה הזאת נשארה איתנה עד עכשו.
התקופה האחרונה, כשהקשר התהדק ביניהם, חיזקה את הידיעה הברורה הזאת עוד יותר. אבל כשאביה בישר לה שיש לו בחור מתאים עבורה, הוא הציג תמונה שונה מזו שציירה לעצמה.
“שלא יהיה לך צד, מרים, שאני איזשהו מאן דאמר בענין,” אמר. “נכון שאני מכיר הרבה בחורים, כבר הרבה שנים, אבל זה לא עושה את הדעה שלי לבעלת משמעות יותר מהדעה של כל אחד אחר, ובטח שאין לה משקל מול הדעה שלך. אני יכול רק להציע לפי ראות עיני. את המחליטה.”
הרעיון, עד כמה שנשמע הגיוני, הפחיד אותה קצת. היא העדיפה להגיע אל המוכן, ליהנות מהיתרון של בת לראש ישיבה ולסמוך על אבא שיבחר בשבילה. הוא הבחין בזה.
“אלו החיים שלך, מרימי. את תקימי בית עם הבחור, לא משנה מי הוא יהיה. לא אני. אני יכול לייעץ בתור אבא. ולחשוב אתך מה אמא היתה אומרת.”
את צריכה להתבגר, הלקתה את עצמה כשהאחריות הפתאומית המשיכה להפחיד אותה. את כבר לא בת שש עשרה. את בוגרת ויכולה לקבל החלטות, גם הרות גורל, כמו כל בנות גילך.
ועדיין משהו בתוכה סירב. אולי עדיין לא התבגרה מספיק; אולי השנים הארוכות בצל מחלתה של אמא עיכבו בה משהו ורק עכשו היא מתחילה להתבגר באמת.
אולי כדאי לחכות עוד קצת ולתת לזמן לעשות את שלו, עד שתרגיש בשלה מספיק? ואולי הזמן יעבור ויעבור ובינתיים היא תתבגר ועדיין לא תדע אם היא בשלה או לא?
אולי כדאי לחכות עוד קצת ולתת לזמן לעשות את שלו, עד שתרגיש בשלה מספיק? ואולי הזמן יעבור ויעבור ובינתיים היא תתבגר ועדיין לא תדע אם היא בשלה או לא?
היא השמיעה את השאלה לאביה, מקווה לקבל תשובה ברורה. אבל הוא שוב התעקש להשאיר את עצמו מחוץ לתמונה.
“זה בסדר לחכות כמה שתרצי וזה בסדר לא לחכות בכלל, מרים. אלו החיים שלך וההחלטה שלך.”
הבוקר שהאיר למחרת פיזר את ספקותיה. אבא רוצה להישאר מחוץ לתמונה ולהשאיר לה את ההחלטות – אבל היא עדיין יכולה לסמוך על שיקול הדעת שלו. אם הוא הגיע למסקנה שזה הזמן להציע לה את אחד מבחורי הישיבה – הוא כנראה הבין שהיא בשלה לכך ואין צורך לחכות עוד. הוא הרי אבא שלה; בוודאי חשב על מצב הבשלות שלה, על ההתאוששות שלה בזמן האחרון, ועל כל היבט אחר שהיה צריך לקחת בחשבון. ואם מבין כל מאות הבחורים הוא שם עין על מישהו מסוים – חזקה עליו שעשה את כל הבדיקות שצריך ובחר בשבילה את המתאים ביותר.
“אפשר להתקדם עם זה, אבא,” אמרה וחייכה כמו שמש הבוקר.
“ואת שלמה עם זה?”
“אני שלמה.”
2 תגובות
סיפור מיוחד. כתיבה אותנטית מאוד
היא לא שלמה, היא פשוט לא קיימת…
אני לא לגמרי מצליחה להבין אותה