מלכתחילה מרים לא רצתה להיפגש בבית. האמינה שתהיה נינוחה יותר במקום ניטרלי. היא לא נפגשה מעולם לפני כן ולא הכירה מקומות מתאימים, אבל מחברותיה שהתארסו כבר שמעה המלצות. ידעה שיהיה פחות נעים לה לשבת בין ארבעת הקירות שמהדהדים את הסיפור המשפחתי שלה. גם הקרבה הפיזית לבנין הישיבה והעובדה שבחורים יכולים להופיע בבית ללא התראה גרמה לה לרצות להתרחק.
“אפשר להיפגש כאן בבית, או במקום אחר איפשהו.” אביה הציג את שתי האפשרויות. “לכל דבר יש יתרונות. כשאת במקום ציבורי, את רואה עוד אנשים, שזה נחמד. לפעמים משמיעים מוזיקה, לפעמים קורה משהו שאפשר לדבר עליו. הבית הוא מקום שאת מכירה ואת בטוחה בו, ואני גם יכול לקבל אותו ולקרוא לך.”
היא נוכחה שוב בעומק ההיכרות של אביה אותה. בלי שום הסבר מצדה, הוא ידע בדיוק איך היא מרגישה לפני פגישה ראשונה; בדרכו העדינה והעקיפה, הוא הציע לא להוסיף אלמנטים מלחיצים כמו אנשים זרים ומוזיקה לא מוכרת, כשהסיטואציה החדשה דורשת ממנה דריכות בלאו הכי.
“עדיף בבית,” אמרה.
פניו הרצינו. “את רוצה לחשוב על זה קצת?”
“כן.” היא תחשוב קצת כמה בת מזל היא שיש לה אילן כל כך גדול להישען עליו.
*
נחום העדיף להיפגש בלובי של בית מלון, והיה לו מקום ספציפי שכבר היה בו בעבר והרגיש בו נוח. פגישה בתוך בית אמנם מאפשרת פרטיות, אבל גם מקרקעת אותך למקום, בלי מרחב לצאת אליו, ובלי אפשרות לשיחה שזורמת תוך כדי צעידה משותפת.
הוא גם העדיף להימנע מהסיטואציה שהוא לובש חליפה וקושר עניבה והולך לבית ראש הישיבה שלו. גם הרגע שראש הישיבה מכניס אותו לסלון לפגוש את בתו במקום לחדר הלימוד כדי ללמוד בחברותא לא היה קסום בעיניו.
אבל הרב הלפרין אמר שהבחורה מעדיפה בבית, ונחום הסכים. הוא ידע שהיא חסרת ניסיון והבין שהיא זקוקה לביטחון שהמסגרת הביתית מאפשרת.
אביו, נאמן להבטחתו, ביקש מאמו לעשות את כל הבירורים, ונחום הקשיב לכל הפרטים שהקריאה לו בטלפון. מרים שתחיה מאופקת ואצילית, עדינה, בעלת חוש אחריות יוצא דופן, כיבוד הורים מופתי, בעלת חסד, מוכשרת מאד בציור. היא היתה קשורה מאד לאמה עליה השלום, שהיתה מחנכת משכמה ומעלה, והיא הולכת בדרכיה.
אביו, נאמן להבטחתו, ביקש מאמו לעשות את כל הבירורים, ונחום הקשיב לכל הפרטים שהקריאה לו בטלפון. מרים שתחיה מאופקת ואצילית, עדינה, בעלת חוש אחריות יוצא דופן, כיבוד הורים מופתי, בעלת חסד, מוכשרת מאד בציור. היא היתה קשורה מאד לאמה עליה השלום, שהיתה מחנכת משכמה ומעלה, והיא הולכת בדרכיה.
ומה ההעדפות שלה? שאל את אמו כשהרשימה הסתיימה. היא הבטיחה שתברר ותחזור אליו.
את השאלות שהיו לו בחר לחלוק עם אביו. למשל, האם הצל של האמא שאיננה, ושאליה היתה קשורה כל כך, לא ישתרך אחריה גם לתוך הנישואין? ואיך זה עובד בפועל כשאין אמא בתמונה, מי נכנס לתפקיד ומלווה את האשה בצמתים שהאמא נדרשת? ואם כיבוד ההורים המיוחד יתנגש עם כיבוד הבעל? ואם היא מפונקת, בתור בת יחידה של ראש ישיבה?
“התמודדויות תמיד יהיו,” אמר אביו. “גם אצל מי שנכנס לחופה כמו דף חלק. מה שחשוב הוא איכות הקרן, האם היא תוכל להתמודד עם מה שלא יבוא, האם היא מספיק יציבה, מבינה, שותפה נאמנה.”
“ולמה אני? למה אני מכל הבחורים בישיבה?!” שאל את שאלת השאלות. “בגלל שאני עומד בזמנים? הבחורה רוצה להתחתן עם שעון?”
שמעון צחק. “אולי היא מחפשת מישהו שיכבד את הזמן שלה?”
“הלוואי שלא אמצא חן בעיניה,” אמר נחום בפרץ של גילוי לב. אביו שתק. אולי נדהם, אולי הבין ללבו, כמה הוא מקווה שלא יצטרך להיכנס לעומק השידוך ולקשיים שהוא מזמין.
“קשה לי להאמין שתצליח.”
הוא הגיע לפגישה באיחור של רבע שעה. הוא, שראש הישיבה מכוון את השעון לפי זמן החברותא אתו. זה היה קשה לביצוע במידה בלתי נסבלת.
כשראש הישיבה פתח את הדלת, לא נגרע דבר מחיוכו החם והקבוע. הוא הוביל אותו לסלון והפנה אותו לכורסה פינתית. הדבר הראשון שתפס את עינו היה ציורים ממוסגרים שלא השאירו כמעט סנטימטר פנוי של קיר. במצב אחר בוודאי היה משתמש בהם כאחד הנושאים לשיחה. אבל לא היום.
מרים ירדה מהקומה העליונה. הוא הזכיר לעצמו פעם נוספת את כל הכללים שהם בלאו הכי נר לרגליו: לא לשאול יותר מדי שאלות, בוודאי לא שאלות אישיות, לא לקטוע אותה באמצע משפט, לא להסתכל בשעון, לא להעביר ביקורת, לא לחקור אותה. לא לעבור נושא בלי להתייחס לתשובה שלה בנושא הקודם. לא לתת לה עצות שלא ביקשה. לא להפגין ידע בתחומים שהיא לא בקיאה בהם. לא לענות רק בכן ולא. לא לדבר על עצמו יותר מדי. לא לתת לשתיקות להתארך.
ואז הזכיר לעצמו לשכוח אותם.
*
שמעון המשיך לעמוד ליד הטלפון כשנחום הלך להתארגן לפגישה. היו לו שאלות משלו. למה הבת העדיפה את הפגישה הראשונה בבית? באמת כי היא חסרת ניסיון, או כי היא פוחדת לעזוב את הסינר של אביה? ולמה – השאלה ניקרה בו כבר מזמן – למה בחר ראש הישיבה להציע את השידוך בדרך כל כך ישירה? בגלל הקרבה שהוא חש לנחום, או כי רצה שכל התהליך יהיה תחת פיקוחו? ונחום, נחום יודע שהוא לא השידוך האולטימטיבי לבת של ראש ישיבה, אבל הוא כן מכיר בערך עצמו, ומבין שההתמדה שלו היא שם דבר. האם הוא מצליח למקם את עצמו נכון?
*
משולם הלפרין סגר את דלת חדר הלימוד בשקט, כמעט עד המשקוף. גם היום בצהריים הגיע נחום אדלר לחברותא בשלוש. זה לא ייאמן. אחרי שהשידוך הזה יצא לפועל, הוא יגיע לחברותא בשלוש גם ביום החתונה.
הוא שמע את קולה העדין של מרים, ומשהו – כנראה תשובה – של אדלר. ואז היה שקט. השעון בחדרו ספר עוד שניה ועוד שניה, ואז נשמע שוב צליל קולה של מרים, ושוב אדלר בקצרה. וחוזר חלילה.
במהלך היום מרים שיתפה אותו בחששותיה.
“אני קצת ביישנית,” אמרה. “אני פוחדת שלא אבטא את עצמי כמו שצריך.”
“את לא ביישנית,” אמר לה. “את עדינה. זה שונה.”
“ואם אני אעשה איזו טעות?”
“את לא עושה טעויות, מרים. תחשבי חיובי.”
עכשו היה נראה שהביישן מבין השניים הוא דוקא אדלר.
קולה של מרים התרומם קצת, כאילו היא מנסה לשבור את השתיקה. הוא היטה אוזן. כל מה שהצליח לשמוע היה המהום של אדלר ותו לא.
אחרי כמה דקות שמע את צעדיה הממהרים של מרים במסדרון. הוא יצא למטבח. מרים שקשקה מיץ תפוזים לתוך קנקן ופרסה עוגה על צלחת.
“כמה זמן זה אמור לקחת, אבא?”
“אין בזה כללים.”
“הוא כל הזמן מסתכל בשעון. אולי אני משעממת אותו?”
“אל תדאגי. תני לו זמן. תשאלי אותו שאלות. כל אחד אוהב לדבר על עצמו.”
“למה הוא לא שואל אותי?”
משולם יכול לחשוב רק על אפשרות אחת: אדלר כל כך נפעם מהרעיון של שידוך עם בת ראש הישיבה, שהוא פשוט בלע את לשונו.
היא חזרה לסלון ומשולם עלה לקומה השניה ונעמד בראש המדרגות, נסתר מהעין. שמע את קנקן הזכוכית נוגע בשולחן. אחר כך עלה קול מזיגה לשתי כוסות. לא שמע ‘תודה’ מינימלית.
“הבנתי שאתה לומד עם אבא שלי בחברותא,” היא ניסתה שוב.
“נכון.”
“כמה זמן?”
“שעה.”
“התכוונתי לשאול, כמה זמן אתם כבר לומדים?”
“מאז ש – – – קצת לפני שהרבנית נפטרה.”
להזכיר כבר בפגישה הראשונה את האמא שנפטרה, אדלר? באמת?
“זה בצהריים, נכון?”
“כן.”
“וזה לוקח לך את מנוחת הצהריים?”
“לא.”
“במה זה שונה מללמוד עם חברותא בישיבה?”
“זה שונה?”
“אתה מתכוון, הלימוד הוא תמיד אותו דבר בכל מקום ועם כל אחד?”
“כן.”
“מה אתה הכי אוהב ללמוד?”
“גמרא.”
משולם כבש את הדחף להיכנס ולשפוך מיץ תפוזים על ראשו של אדלר.
“אני רואה שאתה מסתכל על היצירות. אני ציירתי אותן. מה אתה אומר עליהן?”
“יפה מאד.”
“יש משהו שמוצא חן בעיניך במיוחד?”
“אני לא מבין בזה.”
“הציור הזה למשל,” טון קולה השתנה, “ציירתי אותו בשקיעה. הצבעים בשעה הזאת משתנים כל רגע. הייתי צריכה לתפוס את הגוון המדויק של האור לפני שהוא נעלם. לכן האבן נראית פתאום כמעט כתומה.”
“מענין.”
השתרר שקט. מרים התעייפה כנראה.
“כמה זמן את מציירת?” שאל אדלר פתאום.
“המון שנים. מאז שאני ילדה. בהתחלה זה היה רק תחביב, היו תקופות שציירתי יותר והיו תקופות שפחות, אבל החיבור לציור תמיד היה. לאחרונה חזרתי לזה יותר, והתחלתי גם לעבוד עם משחות עיצוב. אולי שמעת על זה? עושים טקסטורות עבות על הבד עם שפכטל, ואחר כך צובעים במכחול יבש. זה יוצר אשליה של תלת־ממד. ניסיתי לאחרונה גם לצייר פורטרטים בשיטה הזאת, אבל היא יותר מתאימה לתווי פנים כלליים, לא כל כך לפרטים מדוי – – – “
“העוגה פרווה?”
*
כשיצא, מצא נחום פינה נסתרת במדרגות, שחרר את העניבה וגלגל אותה לכיס החליפה. אם מישהו יתעניין מהיכן הוא חוזר, יספר שנסע לכותל. זה תמיד מתקבל טוב, ואף אחד לא מחטט עבור איזה בן משפחה חולה הלך להתפלל. נכון, טבעי לספר שחזר מפגישה, הוא אף פעם לא הסתיר יציאות כאלה. אבל לא היום. זה מידע נפיץ מדי. ואם פעל כראוי, והוא בטוח שפעל כראוי, גם לא יהיה לזה המשך.
כשיצא, מצא נחום פינה נסתרת במדרגות, שחרר את העניבה וגלגל אותה לכיס החליפה. אם מישהו יתעניין מהיכן הוא חוזר, יספר שנסע לכותל. זה תמיד מתקבל טוב, ואף אחד לא מחטט עבור איזה בן משפחה חולה הלך להתפלל. נכון, טבעי לספר שחזר מפגישה, הוא אף פעם לא הסתיר יציאות כאלה. אבל לא היום. זה מידע נפיץ מדי. ואם פעל כראוי, והוא בטוח שפעל כראוי, גם לא יהיה לזה המשך.
על המיטה שלו, בחדר שלו, ישב טוויג. תיכף כשפתח את הדלת, התרומם טוויג והסתער עליו, הודף אותו החוצה למסדרון.
“נו, איך היה?”
“מה זאת אומרת איך היה?”
“אה, אתה לא רוצה לשתף?”
“לשתף במה?”
טוויג בחן אותו לרגע, ואז שלח יד לכיס החליפה שלו ומשך משם, כמו קוסם, את העניבה לכל אורכה.
“מה אתה עושה?”
“דולה ממך פרטים. למשל, שלפגישה עם יורשת העצר בחרת ללבוש עניבה כחולה, שלא הולכת טוב עם החליפה שלך. לא שמים צבע על אותו צבע. צריך שתהיה ניגודיות.”
תדהמתו כנראה היתה על פניו.
“אני יכול לבקש ממך טובה?” שאל לבסוף.
“אל תהסס לרגע.”
“שזה ישאר בינינו?”
טוויג הושיט יד. “אני מבטיח לא לדבר על זה עם אף אחד.”
“גם לא אתי.”
טוויג מן הסתם עמד בהבטחתו ולא דיבר עם אף אחד. אבל הבחורים כבר דיברו זה עם זה. אי אפשר לצפות שחדשות מסקרנות כאלה לא יתפשטו. נחום חשב שיהיה קשה להתמודד עם הלחץ שהפעילה אמו – היא נסעה בקו 163 לקבר רחל באותו ערב, למרות שלא ידעה אם תהיה לה תחבורה בחזור – עד שגילה שכבר מנוי וגמור עם כל בחורי הישיבה שהשידוך הכפתור ופרח הזה יוצא אל הפועל. היו ששאלו איך לא חשבו על זה קודם, היו שהציעו את עצמם לדרוש בשבח החתן באירוסין, והיו אפילו כמה ספקנים שהציעו לחכות עד שענבי הגפן יחליטו שהם משתרגים זה בזה, אבל קולם נבלע בהמולה הכללית.
2 תגובות
סיפור מתוק מאוד
שונה מכל שאר הסיפורים באתר
יש בו מן קסם
מאוד נהנית לקרוא את הסיפור הזה כל שבוע מחדש, קשה לחכות!
מסכימה עם האמירה בתגובה למעלה שיש בו קסם