כשהסתיימה הפגישה, מרים מצאה את אביה מנמנם על הכורסה שבראש המדרגות. הוא נרעד והתעורר כשהתקרבה.
“אבא, זה היה – – – זה היה – – – ” היא לא היתה בטוחה שהחושים שלו מספיק פעילים לקלוט את עוצמת המבוכה והבלבול שלה.
“מה היה, מרימי?” הוא פקח עיניים גדולות.
“זה – – – הוא – – – “
“מה קרה?”
“אני – – – הוא – – – ” איזו מין שפה משותפת תהיה לה ולבחור הזה? כן ולא? איך הם יקבלו החלטות? בהמהומים?
אביה הזדקף בכורסה ויישר את הכיפה.
“וואו, אני רואה שיש לך המון המון מה להגיד. את רוצה שנדבר עכשו על הכל, או שתקחי קצת זמן לארגן את המחשבות?”
זו היתה דרכו לרמוז לה שלא תצמח תועלת מלטבוע בתוך מפל רגשות. אם בכל זאת היתה מתעקשת לעמוד שם ולספר את החוויה דקה אחרי דקה, הוא כמובן היה מקשיב ומשתתף ומשמש כליא לכל הברקים והרעמים ועוזר לה להירגע. אבל הוא צדק; עדיף לשמור את הזמן והאנרגיה שלו לדיון שקול ומסודר. להירגע היא יכולה גם בכוחות עצמה.
זה היה קשה, אבל היא הצליחה להגיע לחדרה ולארגן את המחשבות בטור.
מה חשוב לה באמת? שבעלה לעתיד יתעניין בציורים שלה? כמה גברים באמת מגלים ענין בשפכטל ובטקסטורות ובפורטרטים? כנראה אחוז קטן מאד, והשאר מעמידים פנים שהם מתעניינים. זה מה שאת רוצה, מרים? בן זוג שמעמיד פנים שהוא מתעניין, או אחד שאומר בכנות ‘אני לא מבין בזה’ כי הוא מקדיש את עצמו רק ללימוד?
בכלל, הרצון שיגלה ענין בתחביבים שלה הוא מטופש. הרי תחביבים באים והולכים. היום היא משקיעה בציור, ובעוד שנה היא יכולה לשכוח מציור ולהתמסר ל – נניח – עצי בונסאי. היא תקשט בהם כל פינה בבית המשותף שלהם, ומה אז? תצפה ממנו לדעת איך מגדלים עצים ננסיים, איך משקים ואיך גוזמים? להבין בבוטניקה? ומה אחרי שיימאס לה מבונסאי? היא תתחיל לארוג שטיחי קיר, ושוב יהיו לה טענות שהוא לא מגלה ענין? הרי אין לזה סוף.
אז מה חשוב לה באמת? שיהיה איש שיחה?
קודם כל, יכול להיות שהוא אכן איש שיחה, וזה סגנון השיחה שלו, קצר ותמציתי. עד היום רק שמעה וקראה על השפה השונה של גברים ונשים, והיום סוף סוף נוכחה לראות שזה נכון. חוץ מזה, אמה היתה אומרת תמיד שככל שאדם מדבר פחות הוא מקשיב יותר. אדם שתקן הוא לא אדם לא תקשורתי. להפך. ואין ספק שהיא רוצה בן זוג שיקשיב לה.
קודם כל, יכול להיות שהוא אכן איש שיחה, וזה סגנון השיחה שלו, קצר ותמציתי. עד היום רק שמעה וקראה על השפה השונה של גברים ונשים, והיום סוף סוף נוכחה לראות שזה נכון. חוץ מזה, אמה היתה אומרת תמיד שככל שאדם מדבר פחות הוא מקשיב יותר. אדם שתקן הוא לא אדם לא תקשורתי. להפך. ואין ספק שהיא רוצה בן זוג שיקשיב לה.
אז מה בכל זאת מפריע לה? שלא יהיו להם שיחות עומק ארוכות?
זה המקום שהשאיפות פוגשות את המציאות. היא רצתה תלמיד חכם שיושב ולומד, ולומד ולומד. בחור כזה מטבע הדברים לא מקשיב לסיפורי מעשיות ולא מפליג בשיחות בטלות. הוא לומד. אי אפשר לצפות שיהיה שקוע גם בתורה וגם בשיחות חולין. איך אמרה רחל אשת רבי עקיבא, אחרי שתים עשרה שנים של בדידות בזמן שבעלה התעלה בתורה ונעשה לרבי עקיבא? ‘אם לקולי ישמע, הלוואי יישאר שם עוד שתים עשרה שנה.’ היא, מרים, לא תידרש לשבת שנים לבד בבית, ושיחות ארוכות והשתפכויות נפש הן משהו סביר לוותר עליו תמורת השאיפה הגדולה.
אז מה בכל זאת עדיין מפריע לה? שהם לא יוכלו לנהל דיונים ולקבל החלטות משותפות בנושאים שונים?
למה דיונים והחלטות חייבים להיות כרוכים יחד? הם לא חייבים. לפעמים דיונים מתישים דוקא מעכבים קבלת החלטה מושכלת. החלטות צריכות להיות קצרות וחותכות, ואם היא תסמוך עליו בלב שלם, מספיק אדם אחד בבית שיקבל אותן. זה גם יחסוך לשניהם הרבה זמן וכאב ראש.
אז מה עדיין מפריע לה?
שהיא לא תדע מה בדיוק הוא מרגיש? נכון, מי שמנסה ללמוד יותר ולדבר פחות, גם לא מרבה לשתף רגשות ומחשבות. מכאן יתחיל התפקיד שלה, למצוא דרכים לדעת ולהרגיש בלי מילים. היא אשה, אחרי הכל; יש לה חושים טבעיים ובינה יתרה. היא תוכל להיות מעורבת רגשית גם בלי שיסביר לה ‘היום קרה לי כך, היום הרגשתי כך וכך’. עם הזמן היא תלמד לקרוא אותו לבד. ואם נכון מה שמספרים על זוגיות טובה, זה רק ילך וישתבח עם השנים.
אז מה בכל זאת עדיין מפריע לה?
שהיא תרגיש בודדה?
לרגע חשבה על אמא שלה עליה השלום. בתקופות שהיתה בריאה. אביה לא נכח כמעט בבית, הקדיש את כל כולו לישיבה. אמא שלה, עם ילדה אחת בבית, לא שידרה בדידות בשום צורה. היא היתה שמחה, שלמה, מלאת חיים. בדידות היא לא מצב, היא תחושה. אפשר להיות בודדה בתוך זוגיות אינטנסיבית, ואפשר להיות מחוברת לבן זוג שרוב הזמן לא נוכח, אבל הקשר אתו עמוק ומשמעותי. אם הברק לא יכה במשפחתה פעמיים, יהיו לה – להם – המון ילדים בעזרת השם, כך שגם אם היא תנסה להרגיש בדידות, לא ממש יהיה לה מתי.
*
נחום בחר עניבה באפור בהיר ופסים אלכסוניים דקים ותחב אותה בזהירות לכיס הפנימי של החליפה השחורה. ניקה את עדשות המשקפיים. צחצח שיניים. הבריש את המגבעת ויצא לדרך.
גם כל ההכנות הטכניות לא גרמו לו להאמין שפגישה שניה עם מרים הלפרין אכן מתקיימת. הוא עשה הכל כדי לא למצוא חן בעיניה: היה אדיש, אגוצנטרי, חסר רגישות, אטום ומשעמם. כל אחת שעיניים בראשה היתה מסרבת לראות אותו שוב. הבחירה של מרים הלפרין לקיים עוד פגישה, אם שוללים את האפשרות שעיניה לא בראשה, יכלה לשבת על כמה סיבות, שכל אחת מהן מטרידה בפני עצמה: אחת, לבחורה לא משנה איך מתנהג בעלה לעתיד כל עוד הוא לומד בהתמדה. שתיים, הבחורה חסרת ערך עצמי, סוג של שק חבטות. שלוש, האפשרות הגרועה מכולן, היא מוכנה לתת לו הזדמנות לתקן אחרי מופע האימים של הפגישה הראשונה.
ראש הישיבה הוביל אותו לחצר הבית. על אחד מכסאות הגן כבר ישבה מרים, ועל השולחן הקטן כבר היו קנקן שתיה וכיבוד. הכל היה כל כך מסביר פנים עד שמצפונו נצבט והוא כמעט גנז את האסטרטגיה החדשה שלו.
“חשבתי שיהיה יותר נעים לשבת בחוץ,” אמרה מרים.
“כן, ממש מקסים כאן,” אמר והתבונן סביבו בתשומת לב. “את בטח מטפלת כאן בכל הפרחים והצמחיה? יש פה הרבה השקעה וטעם טוב. ממש ממש יפה.”
“האמת שאני לא כל כך. רק לפעמים. יש גנן שמגיע מדי פעם לעשות את כל העבודות.”
“אני מבין. לא קריר קצת? מבחינתי זה ממש בסדר, רוח נעימה, אבל אם את חושבת שקריר אין לי בעיה שניכנס פנימה. מה שנוח לך.”
“גם מבחינתי זה בסדר.”
הוא לא הניח לשקט להישאר יותר מכדי ציוץ של ציפור.
“יש לכם כאן עצי בשמים? עשבי בשמים?”
“לא נראה לי.”
“אני מאמין שאבא שלך לא רצה להיכנס לשאלה אם הוא צריך לברך בורא מיני בשמים בזמן שהוא יושב בגינה והרוח מביאה אליו את הריח. יש בזה מחלוקת, אם הצמח נשתל רק לשם היופי ולא לשם הריח, ואם לא מתכוונים לכתחילה להריח אלא רק לשאוף אוויר.”
היא מזגה שתיה לכוסות.
“תודה רבה, באמת, לא היית צריכה.” הוא בירך ושתה. “תודה רבה. אגב באותו ענין, אם זה מעניין אותך, הגמרא במסכת ברכות דף מ”ג עמוד ב’ אומרת, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף? הוי אומר זה הריח. רש”י שם מסביר, שההבדל בין אכילה ושתיה לבין הריח, הוא שהריח אינו נכנס במעיים להשביע, זאת אומרת, הריח לא משאיר שום דבר פיזי בגוף. וגם המהרש”א שם מסביר, שארבעת החושים האחרים עוברים דרך איברים גשמיים שמשרתים את הגוף, אבל הריח עובר ישר למוח, שהיא מקום הנשמה והשכל.”
“לכן ריח יכול לעורר בנו זכרונות,” ציינה מרים, “ואפילו להחזיר אותנו לזמן ולמקום שהיינו כשהרחנו את זה בפעם הראשונה.”
“בדיוק, בדיוק!” קרא נחום. “גם אני חשבתי על זה ממש הרגע. יש צמח מסוים קרוב לישיבה, שבכל פעם שאני עובר לידו אני נזכר בארוע שקרה לי פעם כשהייתי ילד. זה קורה לך גם?”
“כן, לפעמים.”
“משהו מסוים? אם לא מתאים לך לספר אז לא, זה ממש בסדר, תרגישי בנוח.”
“אממ – – – “
“לא חשוב, אל תתאמצי להיזכר. יכול להיות שתיזכרי בהמשך, וגם אם לא זה בסדר.”
למרות משבי הרוח בחוץ, נחום הרגיש שהוא נחנק מרוב חביבות.
“את מציירת פרחים גם? עין של ציירת בטח רואה את הגינה הזו אחרת ממני.”
“כן, אני אוהבת לצייר צמחים. יש בהם חיות מיוחדת. זה מאתגר להעביר את החיות הזאת לדף, קצת כמו בדמויות אנושיות.”
“איך עושים את זה? ממש יושבים מול הצמח בשדה ומציירים אותו?”
“לא חייבים, אבל יש לזה יתרון גדול. כשמסתכלים על צילום של צמח רואים אותו דו־ממדי, וצמח אמיתי הוא הרי תלת־ממדי, ואת זה קשה לתפוס אם לא יושבים מולו. בתחילת הדרך תמיד יצאתי החוצה כדי לצייר צומח. בהמשך, אחרי שכבר למדתי איך הוא בנוי ואת כל הפרטים הקטנים, יכולתי לצייר אותו בקלות גם מתמונה או מהראש.”
“לא חייבים, אבל יש לזה יתרון גדול. כשמסתכלים על צילום של צמח רואים אותו דו־ממדי, וצמח אמיתי הוא הרי תלת־ממדי, ואת זה קשה לתפוס אם לא יושבים מולו. בתחילת הדרך תמיד יצאתי החוצה כדי לצייר צומח. בהמשך, אחרי שכבר למדתי איך הוא בנוי ואת כל הפרטים הקטנים, יכולתי לצייר אותו בקלות גם מתמונה או מהראש.”
“מענין, לא חשבתי על זה!” הוא שילב ידיים על חזהו. “בטח יש עוד דברים.”
“כן. חשוב להסתכל על האור והזווית. כשהאור עובר בין העלים הוא מטיל צללים, וזה מה שיוצר את התחושה שיש שם נפח ואוויר.”
“מדהים, מדהים.” אמר. “מדהים. וככה את יושבת ומציירת עוד עלה ועוד עלה? צריך לזה המון סבלנות.”
“בדרך כלל אני בוחרת קבוצה אחת של עלים שנמצאת בחזית ומנסה לדייק אותה, ואת השאר אני משאירה ברקע כמו כתמי צבע מטושטשים. זה בעצם מה שהעין רואה במציאות.”
הוא רכן נכחו ואחז בגבעול של אחד הפרחים בגינה בשתי אצבעות.
“הוא זז כל הזמן. איך אפשר לצייר אותו?”
“זה בדיוק הענין. מצלמה מנסה להקפיא את הרגע, אבל כשמציירים – אם תנסה להקפיא אותו, הפרח ייראה מת. כאילו מפלסטיק. אז במקום להתנגד לתנועה, לומדים אותה. עושים סקיצה מהירה של שתי שניות כדי לתפוס את הזרימה של הנטייה שלו ברוח, ואחר כך משלימים את הפרטים. דוקא בגלל שהוא זז, הציור מקבל חיים. אתה לא מצייר אובייקט דומם, אתה מצייר את הרגע שהוא עבר דרכו.”
“זה מדהים. פשוט מדהים. זה יוצא מן הכלל.”
*
שעתיים לאחר מכן עמד נחום בפינת הרחוב כמו על פרשת דרכים. לישיבה ולדיבורים שמרחפים סביבו לא רצה לחזור. הביתה לזרועות אמו שמן הסתם מילאה את המקפיא בעוגות ל’תנאים’ לא יכול לחזור. הלוואי שיכול היה לחזור אחורה בזמן. לא הרבה, רק עד לפני שהתחיל ללמוד עם ראש הישיבה בחברותא, ובדיעבד הכניס את עצמו לכל התסבוכת הזאת.
2 תגובות
איזו ניגודיות לפגישה הראשונה!
מעניין עד כמה הבחורה התבלבלה
חחחח לא נעים אבל יש בחורים שבאמת מנהלים ככה פגישות….
קחו את זה מאחת שיודעת 😉