לרב הלפרין לא היה ספק שאדלר נמצא בישיבה. רק איפה יהיה? הוא רצה לשאול, האם זה אפשרי, ואם זה לא לטורח, רק לכמה דקות, שנחום יגיע לחדר שלו, לאיזה ענין של חסד?
תכף ומיד עלו בראשו של נחום שמות של בחורים אחרים מהישיבה, שמנוסים יותר ממנו בעשיית חסדים, אבל ראש הישיבה דיבר עוד, ונחום עסק בחילוץ המילים ובהרכבה שלהן מחדש לתוך משפטים ברורים, כך שלא היה לו פנאי להשיב. לא היה לו גם פנאי להיזכר בשיחות קודמות שהיו ביניהם, ולשים לב שהרב הלפרין הרבה פחות רהוט.
ראש הישיבה שאל מתי ככל המוקדם יוכל להיות אצלו, לא שמע את גמגומיו, ואמר יישר כוח ארבע פעמים ושלוש פעמים תזכה למצוות.
אחרי שאבק השיחה שקע, גילה נחום כמה נקודות לא ברורות. אמנם תמיד היה קשר של נעימות בינו לבין ראש הישיבה, איזושהי חביבות יתרה שרחש לו, אבל זה היה – לפחות זה הרושם שהתקבל תמיד – קשור לעניינים שבלימוד. ראש הישיבה אחז מההתמדה שלו. זה לא נאמר בצורה מפורשת, אבל כן הצטרף להערכה מצד המשגיח והר”מים. לאחרונה הרושם הזה התחזק אצלו אפילו יותר. אחרי הכל, התמדה שנמשכת על פני יום ועוד יום, שנה ועוד שנה, צוברת הערכה. אבל אולי זה רק היה נדמה לו. מילה פה ומילה שם, ועל אחת כמה וכמה מחוות, אפשר הרי לפרש לכאן ולכאן, וטבעי שנפש האדם נוטה לפרש לפי השאיפות שלה.
מצד שני, ובזה לא היה לו ספק כמעט, הוא לא מוכר בישיבה כטיפוס של עזרה וסיוע. בזמן שאחרים בונים עולמות של חסד, הוא עושה את הדבר שמצפים ממנו לעשות – יושב ולומד. יש סיכוי שה’ענין של חסד’ שהראש ישיבה צריך ממנו קשור באיזה אופן ללימוד?
האוטובוס היטלטל בדרכו חזרה לישיבה.
ענין קטן של חסד – מה הכוונה?
יש די והותר בחורים שסובבים את הראש ישיבה, בחורים למדנים לכל דבר וענין, אבל יותר מזומנים ממנו לעזרה ולסיוע. כלומר, אותו ענין של חסד מוכרח להיות שהוא מחוץ להישג ידם ובתוך הישג ידו. הוא לא היה בטוח אם התברך באיזו יכולת שהם לא התברכו בה.
ואחרי שישמע מה הראש ישיבה רוצה ממנו ויעזור במה שיתבקש לעזור, מה אז? יוליך את עצמו שוב למקום הקבוע שלו בבית המדרש, ינסה לחזור להתמדתו ולשקיעותו ושוב יטבע?
ואולי ושמא התברר לרב הלפרין שנחום אדלר כבר אינו כתמול שלשום? שהמתמיד הגדול עדיין יושב על הספסל, אבל רגל אחת פה ורגל אחת שם, והחליט להכניס אותו לענייני העסקנות כדי ש, כמו שאומרים, משהו בכל זאת יצא ממנו?
ואולי ושמא התברר לרב הלפרין שנחום אדלר כבר אינו כתמול שלשום? שהמתמיד הגדול עדיין יושב על הספסל, אבל רגל אחת פה ורגל אחת שם, והחליט להכניס אותו לענייני העסקנות כדי ש, כמו שאומרים, משהו בכל זאת יצא ממנו?
*
רק להביט בה, זה מה שרצתה אמא שלה. לא לנמנם על הכרים שסידרה סביבה. לא להעיף מבט על מגש האוכל. היא ספק ישבה ספק שכבה, מחזיקה את עיניה פקוחות ומביטה בה, במרים, כאילו היא שבעה ממראה עיניה.
מרים ראתה את עפעפיה נשמטים ונפקחים שוב. קירבה את הכסא למיטה עד כמה שאפשר, ונגעה בידה של אמה. לא היתה תגובה של ממש למגע, אבל העיניים נשארו פקוחות, מתבוננות בה.
את לא צריכה, מרים, חזר אביה ואמר לאורך כל היום. הוא ידע שהשעות הראשונות של אמה בבית יהיו שעות של דממה. שאמה לא תשים לב לשום דבר מכל מה שהכינה. שהיא חלשה מכדי לדבר ואפילו לקרוא למרים בשמה. אבל גם היא ידעה; אמא שלה מלאה ביצר חיים. גם כשהגוף חלש עדיין ושבור, אפשר לראות את תשוקת החיים בוערת שם, בתוך עיניה.
*
“אתה יודע שהרבנית לא בקו הבריאות.”
זה לא היה חדש לאדלר.
“כלומר, היא באמת לא כל כך בקו הבריאות,” חזר הרב הלפרין ואמר.
“אני מבין,” אמר נחום ולא הבין עדיין.
“היא חזרה היום מבית החולים.”
“ברוך השם,” אמר אדלר בזהירות.
“אבל היא לא… לא בקו הבריאות.”
נחום הנהן.
“קשה לדעת מה יקרה בימים הבאים, אתה מבין.”
כן, את פשר המילים הוא הבין. הראש ישיבה מתכוון שהוא לא יודע מה ילד יום, אולי מצבה הרפואי של הרבנית יחמיר. הנקודה הזאת ברורה.
“הראש ישיבה חושש ש – – – “
“בדיוק, בדיוק. אני חושש מכך. זה מצב של בין שמים לארץ.”
“אני מבין, אני מבין.” רק איך כל זה מתקשר אליו, הלוואי והיה מבין.
הרב הלפרין הסיט את הכיפה כלפי מעלה ומחה את מצחו הרטוב.
“הראש ישיבה רוצה שאני אבוא בפעם אחרת?”
“לא לא. יש לי רק בקשה אליך אדלר, אם זה לא קשה מדי.”
נחום סקר בייאוש את החדר. בשום מקום לא הצליח למצוא רמז לבקשה הממשמשת ובאה.
“הראש ישיבה יכול לבקש, זה בסדר. הכל בסדר.”
“עם מי אתה לומד בסדר ב’?”
אז הראש ישיבה כן הולך סחור סחור סביבו? מתחילת הזמן הוא לבד בסדר ב’. כהן ארזי עבר ללמוד חברותא עם שרגא. אם זה היה חשוב לאדלר מספיק, הוא היה מחפש ומוצא חברותא אחרת, אבל הזמן התחיל, והוא התחיל בחוסר חשק, וסדר ב’ הפך לסוג של זמן חופשי, מעט גמרא והרבה בהייה באוויר. כל מי שעבר לידו היה בטוח שהוא מונח עמוק בשרעפי העיון. הוא ראה איך הם הולכים על קצות האצבעות.
“זה – – – לא – – – כלומר – “
“הוא יכול להסתדר בלי חברותא שעה אחת?”
“להסתדר בלי – – – “
“שעה אחת. בין שלוש לארבע.”
“אני – – – “
“תדבר אתו. תגיד לו שאני צריך בימים האלה חברותא קבועה באמצע היום, שעה אחת.”
“ב – – – “
“בשלוש. אני צריך כל יום שעה אחת בין שלוש לארבע, שעה שתהיה קבועה, ברזל, לא משנה מה קורה.”
“זה – – – “
“כן כן. זה זמנים טרופים. תוהו ובוהו. חברותא אחת בצהריים זה כמו – איך לומר? כמו יבשה בלב ים.”
“הראש ישיבה – – – “
“אה, זה לא נוח לך?”
“חס וחלילה. אני רק – – – “
“אתה יודע למה קראתי לך. אני לא מכיר עוד בחור שאני יכול לסמוך עליו במאה אחוז, שלא משנה מה יקרה, הוא יבוא ללמוד בדיוק בשעה שביקשתי.”
עווית של חיוך כמעט חצתה את פניו. כשיגיע שוב לשבת בבית, יספר בדרך אגב שהוא לומד עם ראש הישיבה חברותא קבועה. זה ירגיע אותם ויתן לו רשת בטחון. השמים לא יפלו עליהם כשיגיע בפעם הבאה הביתה לקצת מנוחה.
“אה – – – בשלוש, כל יום?”
“כן, אם לא קשה לך.”
איך יהיה לו קשה? הוא נחום אדלר. הוא והספסל חד הם ממילא. שעה אחת בתחילת סדר ב’, באמת משנה אם ילמד בבית מדרש או בעזרת נשים או בכל מקום אחר? הגמרא תלך אחריו לאן שייקח אותה. ואם תיפול עליו עייפות בדיוק בשעה שלוש, כמו שקרה פה ושם בזמן האחרון? קפה שחור אחד חזק יספיק? יספיק. מקסימום שניים. בכל זאת הוא נחום אדלר, הברזל, המתמיד, והחברותא של הראש ישיבה.
*
האחות נכנסה ומרים הסתלקה לפינת החדר. החלפת עירוי. מדידות. עוד מדידות. שינוי תנוחה.
“תודה רבה לך,” אמרה מרים וחייכה. צפויות להן הרבה שעות משותפות בזמן הקרוב, טוב שיתיידדו כבר עכשו.
“סידרת כאן יפה,” אמרה האחות. “אבל מה אתך, מרים קוראים לך, נכון? את צריכה לשבת על משהו יותר נוח מהכסא הזה.”
היא נשאה לתוך החדר כורסה והציבה אותה ליד המיטה, מהצד השני של עמוד העירוי.
“המדדים היו בסדר, נכון?” קראה מרים כשהאחות כבר עמדה בגבה לחדר.
“מה שאלת?”
“המדדים, הם היו טובים?”
“תהיי רגועה, מרים. אני פה והכל בסדר.”
“אני יכולה להישאר כאן, נכון?”
“כן, אבל כדאי שתלכי לישון עוד מעט. אמא שלך צריכה אותך בריאה וחזקה, את יודעת.”
מרים הזיזה את עמוד העירוי. קירבה את הכורסא עוד אל ראש המיטה, כך שבכל פעם שאמה תפקח עיניים, תראה אותה קרוב. התיישבה ונטלה את כף יד אמה בידה.
היא הרגישה תנועה קלה. העפעפיים נרעדו ונפקחו.
“אני כאן, אמא. אני כאן והכל בסדר.”
הביטה מעבר לכתפה. הדלת נשארה פתוחה להשגחה, אבל האחות לא היתה שם. וגם לא אביה.
“הגעת הביתה סוף סוף.”
היא לחצה את כף היד הלבנה. הרפתה ופתחה אותה לאט לאט, אצבע אצבע.
“את שומעת אותי?”
ראתה הבהוב בתוך העיניים הפקוחות.
אזרה עוז והטתה מעט, ממש בכמה מעלות, את פניה של אמה כלפיה. חזרה ואחזה בידה.
“כשהייתי בת שש, ואת היית חולה מאד, פחדתי ללכת לישון. שלא אקום בבוקר ואמצא את המיטה שלך ריקה. כשהיית חוזרת מדי פעם הביתה מבית החולים, התעקשתי להישאר אתך בבית. פחדתי לחזור הביתה ולגלות שאת לא נמצאת.”
מרים התבוננה לתוך העיניים וראתה מבט עז. אחזה גם ביד השניה.
“היית חוזרת רזה מאד, עם ריח של תרופות. הייתי יושבת לידך עם הסידור שלי ומתפללת. כשהיית הולכת לאט בין החדרים, הייתי נותנת לך יד והולכת אתך.
אני זוכרת שזה לקח זמן. הייתי ילדה קטנה ולא היה לי אמדן, אבל אחרי כל הזמן הזה שהלכת וחזרת, הלכת וחזרת – חזרת באמת. חזרת לבריאות שלך, לתפקידים שלך. חזרת להיות אמא שלי. חזרת להיות את.”
הדמעה של אותה ילדה קטנה גלשה כעת על לחיה של מרים. היא הרימה את ידיהן השלובות והעבירה את ידה של אמה למחות את הדמעות.
“לא הבנתי את זה אז, אבל עברת את הכל לבד. אמא צעירה עם ילדה קטנה.”
מרים הסיטה את השמיכה והתיישבה על מיטת אמה.
“ביקשת שאשמור על הבריאות שלי ועל סדר היום שלי. ואני שמרתי. בשבילך שמרתי. ידעתי שתחזרי ותזדקקי לי. ועכשו אני כאן. יש לך אותי. הפעם זה יהיה יותר קל.”
העיפה שוב מבט מעבר לכתפה. נדמה היה לה שהיא רואה את אביה עומד לרגע ונעלם.
“לא דיברנו הרבה אז,” היא הניחה את פניה בין שתי כפות ידי אמה. “אבל דיברנו הרבה מאז. לאט לאט שיחררת לי את הפחדים. ליווית אותי ביציאות מהבית וחיכית עד שאחזור. הקשבת לי. פרמנו ביחד בגדים ישנים ותפרנו חדשים. את זוכרת?”
“לא דיברנו הרבה אז,” היא הניחה את פניה בין שתי כפות ידי אמה. “אבל דיברנו הרבה מאז. לאט לאט שיחררת לי את הפחדים. ליווית אותי ביציאות מהבית וחיכית עד שאחזור. הקשבת לי. פרמנו ביחד בגדים ישנים ותפרנו חדשים. את זוכרת?”
העיניים נסגרו בחיוב ושבו ונפקחו.
“את זוכרת. לא רצית לדבר על מה שהיה, רצית להחזיר את הזמן שאבד. אבא חזר לישיבה, את חזרת ללמוד והתחלת ללמד. אני חזרתי לחיות.”
ראשה נשמט לפנים על ברכי אמה.
“יום אחד נחזיר את הזמן שאבד. כשאני אהיה בעזרת השם אמא לילדים ונפרום בגדים ישנים ונתפור להם חדשים, אולי כן נדבר על מה שהיה. תספרי לי דברים שאני עדיין לא יודעת. על המחלה שחזרת ממנה אז, ועל המחלה שחזרת ממנה היום. אבל לא עכשו. עכשו את צריכה לחזור להיות את.”
העיניים נעצמו. מרים זקפה את ראשה.
“את צריכה לישון. עוד יהיה לנו זמן לדבר.”
היא הניחה את ידי אמה על השמיכה, התיישבה על הכורסה ושמטה את ראשה להירדם.
*
בצהריים התעורר נחום אדלר בתחושה כבדה של מחויבות שלא זכר את מקורה. החדר היה ריק והשמש זרחה כמעט עד הדלת. השעה היתה שתיים וחצי בצהריים.
הוא היה רדום למחצה, אבל כן זכר שבשעה שתיים וחצי אין סדר, ותהה מה קרה למנוחת הצהריים ולבחורים שהולכים הלוך ושוב בין החדרים.
יצא למסדרון שהיה גם הוא ריק מאדם, ושמע קריאת תהלים כבירה, פסוק בפסוק, מכיוון בית המדרש.
2 תגובות
אוי כואב הלב
ואיזה כתיבה יפה!!