“אני רוצה ללכת לאמא,” אמרה מרים לאביה בשעת ערב די מאוחרת.
“עכשו?”
“אני יכולה?”
“אני אבוא אתך.”
מאחוריה היו כבר שבע פגישות עם נחום אדלר.
“קרה משהו מיוחד?” הוא שאל כשהפליגו במונית להר המנוחות.
“לא,” היא אמרה.
הם הכירו את הדרך שבין השבילים גם באור המועט. מרים נעמדה במקומה הקבוע למראשות המצבה. משולם עמד למרגלותיה, עיניו עצומות והוא אומר פרקי תהלים השגורים על פיו.
כשנדמה היה לו שהגיע הזמן ללכת סימן למרים, אבל היא עמדה עדיין צמודה לאבן הלבנה, אצבעותיה נוגעות לא נוגעות בלוח השיש. לרגע קט עלה בו זיכרון מעיק של מרים מיום השלושים של בלומה, נצמדת למצבה בכוחות לא לה. אבל כמה דקות חלפו ומרים נעה, הניחה אבן קטנה והתקדמה בכיוון השביל.
“אני מבין שזה היה באמת דחוף,” אמר משולם כשהמונית חיפשה את דרכה חזרה בכביש הריק והחשוך.
“כן.”
“ואת מרגישה עכשו טוב יותר?”
“לא לגמרי.”
הוא לא ביקש הסברים, אבל מרים הרגישה שיהיה הוגן לשתף אותו, אחרי שהתלווה אליה בהתראה כל כך קצרה.
יש לה ספקות, אמרה, היא עדיין לא בטוחה שהבחור הזה הוא המיועד שלה. מכל מיני אמירות שהשמיע ותגובות שהגיב, לא ברור לה לגמרי אם הוא רואה את העתיד שלו כמו שהיא רואה אותו. היא ביקשה מאמא להתפלל בשבילה שלבה יהיה נקי ושלם.
“גם אני ביקשתי מאמא להתפלל בשבילך,” אמר אביה בגילוי לב, “אבל על משהו קצת אחר.”
“על משהו אחר?”
“כן. אני התפללתי שתהיה לך בינה להבדיל בין מה שצריך להאמין בו ובין מה שלא צריך להאמין.”
“מה הכוונה?”
“תראי, אני מכיר את הבחור הזה לפני ולפנים. אחד הדברים שהכי חזקים אצלו, הכי בולטים אצלו, הוא להמעיט את עצמו. הוא כל כך רגיל בזה שזה ממש נהיה אצלו טבע שני. את יודעת, בטח למדת, שהרמב”ם אומר, שענווה היא המידה היחידה שלא צריך ללכת בדרך המלך, אלא ממש להרחיק עד הקצה האחרון של נמיכות הרוח. אז הוא בן עליה אמיתי, שכנראה גם בזה הוא לא עושה לעצמו הנחות.”
היא התבוננה אל השמים השחורים, שהאורות ערפלו אותם לגוון אדמדם. “אצלו נראה שהוא באמת מאמין בזה. כאילו הוא לא מכיר את מקומו.”
“ומה את חושבת?”
“אני חשבתי, שבגלל שהוא דורש מעצמו כל כך הרבה, אז לא משנה כמה רחוק הוא יגיע, הוא תמיד יחשוב שזה מעט מדי.”
“אז עכשו את מבינה מה התפללתי? התפקיד שלך הוא להיות מספיק חכמה ולא להאמין למה שלא צריך להאמין. הוא גם יכול לומר לך – אל תחשבי שאני גאון, אל תחשבי שאני למדן. את צריכה לדעת לא להאמין לדברים כפשוטם, אלא לראות מה עומד מאחורי זה.”
“אבל אני לא אמורה להאמין למה שהוא אומר לי? אמון הוא דבר חשוב.”
“מרים, הבחור הזה לומד עם ראש הישיבה שלו חברותא, אז הוא לא גאון? הוא לא למדן? בשביל זה יש לך בינה יתרה.”
*
את כל הדרך מהמלון שבו נפגשו עד ביתה הם עשו ברגל ולא הרגישו בזה. זו היתה שעת אחר צהריים ומזג האוויר היה נעים. בנסיבות כתקנן מרים לא היתה מעלה בדעתה לנהל פגישה באמצע היום במקום כל כך ציבורי, אבל לתוך הבועה שבה היו שניהם לא חדרו השעה ולא המקום.
את כל הדרך מהמלון שבו נפגשו עד ביתה הם עשו ברגל ולא הרגישו בזה. זו היתה שעת אחר צהריים ומזג האוויר היה נעים. בנסיבות כתקנן מרים לא היתה מעלה בדעתה לנהל פגישה באמצע היום במקום כל כך ציבורי, אבל לתוך הבועה שבה היו שניהם לא חדרו השעה ולא המקום.
היא ביקשה מנחום להצביע על תכונה אחת שלו שהוא לא גאה בה. הוא לא נרתע מהשאלה, אבל ביקש להעביר אותה אליה כדי לחשוב עוד קצת.
“אני לפעמים קצת יותר מדי חדורת מטרה,” אמרה מרים. “כשאני מסמנת לעצמי מטרה אני ננעלת עליה ולא ממש מסתכלת ימינה ושמאלה. אבא שלי אומר שאני כמו חץ מקשת.”
“זו תכונה חיובית חזקה מאד,” אמר נחום וביקש שתתן איזו דוגמא.
היא סיפרה על הימים האחרונים של אמא שלה עליה השלום. “אמא חזרה הביתה, ומבחינתי היה ברור שאני אעשה הכל כולל הכל כדי לעזור לה להבריא. התבייתי על המטרה הזאת וסירבתי לראות שום אפשרות אחרת.”
נחום שאל מדוע זה לא טוב.
“אם הייתי קצת יותר מפוכחת,” אמרה מרים, “והייתי מוכנה לאפשרות נוספת חוץ מהאפשרות שאמא תבריא, אולי לא הייתי נשברת כל כך כשזה קרה.”
היא השתתקה, והוא נזכר ברגעים ההם, בצרחות שהדהדו בבית, שלא ידע שבן אנוש מסוגל להשמיע. אולי היא מזכירה את הארוע בכוונה, כדי לתת לו הזדמנות להבין מה קרה.
“לא ידעתי מספיק,” אמרה מרים. “מבחינתי היה ברור שאם היא עוזבת את בית החולים וחוזרת הביתה, יש שיפור במצב והיא בדרך להחלמה. לא ידעתי שבבית חולים כבר לא יכלו לעזור לה, וכנראה גם לא רציתי לדעת.”
“ואבא שלך?” שאל נחום, “הוא לא עדכן אותך במצב?”
“אבא שלי? הוא כנראה לא העלה בדעתו שאני כל כך תמימה. אולי הוא לא רצה לקחת לי את התקוה, גם ברגע האחרון. הרי יש נסים, אתה יודע.”
“ואם אפשר היה להחזיר את הגלגל אחורנית,” הוא שאל, “היית רוצה לדעת את האמת?”
“הייתי רוצה להיות מסוגלת לראות אותה,” אמרה מרים. “להביא אותה בחשבון. לא להתביית רק על האפשרות שאני מעדיפה.”
“ומה,” שאלה מרים אחרי שתיקה קצרה, “יש משהו אצלך שהיית רוצה לשנות?”
“הייתי רוצה להיות מבריק יותר”, אמר נחום בכנות. “להיות למדן אמיתי, מחדש אמיתי.”
הדברים חלחלו אליה, ובעיקר הכנות המוחלטת שבה נאמרו.
“רצון להיות למדן אמיתי ומחדש אמיתי, זה לא מה שמרגיש כל מי שלומד?” היא שאלה. “הרי אפילו שלמה המלך אמר, ‘אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני’.”
“כן, אבל את שאלת אם יש לי משהו שאני לא גאה בו,” הזכיר לה נחום. “אז יש הרבה דברים שאני גאה בהם, אבל כשרון נוצץ הוא לא אחד מהם.”
היה נראה שהוא כמעט שמח על ההזדמנות לדבר על זה. היא רצתה לבקש שיגדיר מה פרוש ‘כשרון נוצץ’ ומה זה ‘למדן אמיתי’, אבל ברגע הזה צצו פתאום המילים של אבא שלה, כאילו חזה את העתיד, ‘הוא גם יכול לומר לך, אל תחשבי שאני גאון, אל תחשבי שאני למדן. את צריכה בינה כדי לא להאמין לדברים כפשוטם.’
“אני חושבת שהחיסרון שלך הוא צניעות יתר,” אמרה בזהירות.
הוא צחק ואמר, “הלוואי, כבר מזמן עברתי את השמינית שבשמינית של גאוה.”
“ואיך אתה מנסה לשפר את זה?” היא שאלה, ועברה לדבר על עצמה כדי שהוא ירגיש יותר בנח. “כשאני מזהה את עצמי מתבייתת על מטרה,” אמרה והניחה את רקותיה בין שתי כפות הידיים, להמחיש את ההסתכלות המצומצמת שלה, “אני עוצרת ואומרת לעצמי, שימי לב, את נעולה על מטרה, אל תשכחי להסתכל גם לצדדים תוך כדי תנועה.”
“וזה משתפר?” הוא שאל. היא אמרה שכן, שיפור הדרגתי.
“גם אני משתפר,” אמר בבת צחוק. “זה לוקח זמן, אבל לאט לאט אני לומד להשלים עם מה שיש.”
*
שמעון אדלר הדמים את מכוניתו באמצע שום מקום, תוהה אם זו הכתובת שאליה כיוון אותו נחום. הוא אימץ את עיניו בחשכה ואז ראה אותו, ניתק מהספסל שעליו ישב ומסמן לו בידו.
“אתה מגיע לכאן הרבה, נחום?” הוא חילץ את עצמותיו מהרכב והתבונן סביבו. הרחק מאחוריהם נראו בתים אחרונים של שכונת מגורים, ומולם שטיח מנצנץ של אורות קטנטנים בחשכה.
“לא. הייתי כאן פעם אחת, עם מרים. ראינו את השקיעה וחזרנו דרך השכונה לעיר.”
“אז הזמנת אותי למקום הזה,” אמר שמעון והתיישב על הספסל, “כי יש משהו שאתה רוצה לומר ומפחד שאפילו צרצרים ישמעו אותך?”
“אני לא רוצה שישמעו, לא בישיבה, לא בבית, לא בשום מקום,” אמר נחום, “אבל בעיקר אני מחפש מקום עם יישוב הדעת.”
שמעון הניח יד על משענת הספסל, מאחורי גבו של נחום.
“אני מקווה שאני כן יכול לשמוע?”
“אתה צריך לשמוע.”
נחום הביט אל עמק האורות האינסופי, ושמעון הציץ על פניו, חיפש שם את יישוב הדעת המיוחל ולא מצא.
“אומרים שהרגש מגיע אחר כך, נכון?” שאל קבע נחום, “שההיגיון הוא שצריך להביא להחלטה.”
“אז אומרים.”
“אה, זה לא נכון?” נחום כמעט צעק.
“זה חלקית נכון. הרגש העמוק והאמיתי בוודאי מגיע בהמשך, ואין סיבה לצפות לו עכשו. אבל תחושת הבטן, האינטואיציה, היא שצריכה להביא אותך להחלטה. גם להיגיון יש חלק כמובן, אבל הוא כלי עזר. זה לא מכרז שאתה ניגש אליו, נחום. זאת החלטה שהנשמה שלך צריכה להיות שלמה בה.”
“אז הנשמה שלי מאד שלמה,” נחום פרץ בדברים. “הנשמה שלי מאד שלמה. רק עם ההיגיון היתה לי בעיה. בתחילה חשבתי, זה לא יתכן על פי השכל שהראש ישיבה העדיף דוקא אותי מכל הבחורים המצוינים, הבאמת מצוינים, שלא היתה לו שום בעיה לבחור מביניהם. אז חשבתי, שאולי הבת שלו, איך לומר את זה, לא מחפשת בחור מצוין, אלא יותר חשוב לה בחור עקבי, נחמד, נח לבריות. אבל פגשתי אותה. ואני אומר לך בוודאות שהיא בחורה חכמה, ידענית, מהירת מחשבה. אז זה שוב לא הסתדר עם ההיגיון. ואז חשבתי – באמת, חשבתי על כל כך הרבה אפשרויות – אולי דוקא בגלל שהיא חכמה, והיא ראתה איך אבא שלה מוסר את כל החיים שלו בשביל הישיבה, היא החליטה שהיא רוצה בחור שקט שלא הולך בגדולות. אבל מה התברר? שלהפך, היא רואה את עצמה אשת ראש ישיבה. שום דבר לא הסתדר פה,” הוא הצביע על מצחו. “אתה מבין?”
ואז חשבתי – באמת, חשבתי על כל כך הרבה אפשרויות – אולי דוקא בגלל שהיא חכמה, והיא ראתה איך אבא שלה מוסר את כל החיים שלו בשביל הישיבה, היא החליטה שהיא רוצה בחור שקט שלא הולך בגדולות. אבל מה התברר? שלהפך, היא רואה את עצמה אשת ראש ישיבה.
שמעון הבין בעיקר שנחום מדבר בזמן עבר.
“האמת שכבר קיבלתי החלטה לפני כמה ימים, ומאז אני מעביר את הזמן במלחמה עם ההיגיון.”
“אני מקווה שהצלחתי לעזור לך,” אמר שמעון בדרכו היבשושית.
נחום הפיל את ראשו לאחור והסתכל על השמים האינסופיים. גם שמעון הביט בשמים, והתפלל ללא מילים עבור הבן שלו.
“אני רק מבקש שלא תאפסן את ההיגיון שלך. מסתמא עוד יהיה לו שימוש.”
נחום צחק ושמעון הצטרף אליו. “העיקר שאתה רגוע.”
“האמת היא,” נחום נעמד והחליק את מכנסיו, “שהייתי יכול להיות רגוע עוד קודם.”
“תן לי לנחש,” אמר שמעון, “החלטת לעשות קידושין ‘על תנאי שהאשה לא תדרוש ממני להיות ראש ישיבה’.”
“לא בדיוק,” אמר נחום. “בשלב מסוים הלכתי לראש ישיבה ואמרתי לו, אם הבת שלך רוצה להתחתן עם מי שיהיה ראש ישיבה בעתיד, תמסור לה שאני לא האדם הנכון ואני לא רוצה לעמוד בדרכה.”
שמעון הצמיד את אצבעותיו זו לזו, כמו מחיאת כף.
“אם זה היה מעכב מבחינתו או מבחינתה, אני מניח שלא הייתי עומד כאן עכשו ואומר לך שאני שלם עם ההחלטה.”
“אמרת את זה כשישבת על הספסל,” ציין שמעון. גם הוא נעמד, יישר את מכנסיו וחיבק את בנו.
5 תגובות
הלוואי שנחזור לימים הפשוטים בהם אהבה והתאמה לא היו תלויות במילים כמו “גאון”, “עילוי”, “ראש ישיבה לעתיד”.
למי אכפת
אולי כשירדו מהגישה החדשה והמוזרה הזאת לא יהיו כל כך הרבה רווקים
בכנות אני לא לגמרי מבינה לאן הסיפור הזה חותר
וואו. במתח.
אל תסיימו את הסיפור בכן חתונה או לא חתונה.
תנו לנו להרגיש איך זה הסתדר אח”כ בחיים עצמם.
אני לא מתחברת לסגנון הכל כך לא ישיר
שהכל הוא סחור סחור
מכאן הטעויות,האשליות והמריחות…
מריח כמו גירושין מראש