הבורסקאי – פרק כ”ג

“אני אלווה אותך היום לישיבה,” אמרה מרים אדלר לאלחנן בנה הצעיר. הוא בדיוק סיים ללבוש את הגרביים וחיפש את הנעליים.

“את יוצאת מוקדם לעבודה?” התפלא אלחנן.

“לא, אני רוצה לעבור בבנק. חשבתי שזאת הזדמנות טובה ללכת אתך קצת ברגל.”

השעה היתה כמעט שבע ורבע. אלחנן, תלמיד ישיבת “נתיבות יהושע” בשיעור ב’, היה צריך להגיע לתפילת שחרית בישיבה עד שבע וחצי. הדרך מביתם שברחוב קאסוטו לישיבה שבסוף רחוב החיד”א נמשכת כרבע שעה. 

“בטח. בואי נצא עכשו כדי שאגיע בזמן.”

יש בחורים – רובם אם לדייק – שלא מרגישים נוח להגיע עם אמא עד פתח הישיבה. אלחנן, כמו אחותו הקטנה בלומה וכמו אחיו הבכור אפרים, ידע שזה חלק בלתי נפרד מאורח החיים במשפחת אדלר: אמא רשאית ללוות אותם לכל מקום.

מרים סגרה אחריהם את הדלת בשקט. אפרים בישיבה, נחום חזר לפני כמה דקות מכולל לפנות בוקר, ובלומה עדיין לא התעוררה.

“יש משהו דחוף בבנק, אמא?” אלחנן גלש במדרגות.

“לא מאד,” היא אמרה, כמה מדרגות מאחוריו. “אבל אני רוצה לסיים את זה לפני העבודה.”

הוא ידע שאמו היא האחראית הבלעדית על הכספים בבית. זה דרש ממנה זמן ומאמץ, אבל היא עמדה על כך שכל בקשה של הילדים תגיע רק אליה. רק השם שלה הופיע על ההמחאות. אבא נשא עליו מעט כסף מזומן, ובו השתמש בעיקר לקניית ספרים. בזמן האחרון החלו ארונות הספרים שלו להתפקע. 

אוויר הבוקר היה משיב נפש. כשסיימו את העלייה והגיעו למישור, מרים סיפרה על פגישה שמתוכננת לה הבוקר, חלק מהניסיון שלה לקדם התמחות של הוראת אמנות לתלמידות שנה ה’. הוא זכר שזה חלום ישן שלה שעדיין לא הגיע לידי מימוש. הבעיה העיקרית היתה ביקוש נמוך; תלמידות שצריכות לפרנס משפחה מעדיפות ללמוד במגמה שתבטיח להן פרנסה ראויה בהמשך, ולימודי הוראה קורצים להן פחות, שלא לדבר על הוראת אמנות.

“אולי כדאי שארד מהרעיון הזה ודי? מה אתה אומר?”

הוא היה מורגל בכך שאמו שואלת לדעתו, למרות גילו הצעיר. 

“למה שלא תחזרי בעצמך לאמנות? את טובה יותר מכל התלמידות בסמינר.” 

הבית היה מקושט בעבודות של אמו מימי נעוריה ומשנות נישואיה הראשונות, וכך גם ביתו של סבא הלפרין, אבל הוא לא זכר את אמו יוצרת בעצמה. 

חיוך עייף האיר את פניה. “כן, גם זה נמצא ברשימת התכניות שלי.”

“עם ההרצאות,” הוא הוסיף.

“כן, כל דבר בזמנו.”

הוא השתדל להתאים את צעדיו לשלה ולהתעלם מהשעון המתקדם. 

“תמיד טוב שיש עוד תכניות,” אמרה, “שלא נרגיש שהשלמנו את כל המשימות שלנו.”

הם הלכו זמן מה בשתיקה. אלחנן הציץ לרגע אל אמו וראה בעיניה מבט אחר, ספק חולם ספק מנותק. הוא שאל את עצמו אם יש לה תכניות שהוא לא שותף להן.

הם נפרדו ליד הכניסה לישיבה. אלחנן עבר את השער והתבונן בדמותה המתרחקת.

כשהגיע לקומה השניה הביט דרך החלון וראה אותה בקצה העלייה. במקום לפנות ימינה לכיוון הבנק, היא חצתה את הכביש.

כאילו לא ניחש. 

שעונו הראה על עשר דקות איחור. גם היא עונדת שעון. אמא שהוא מכיר היתה מזרזת את עצמה ואותו כל הדרך. אמא שהלכה לצדו הבוקר אפילו לא שמה לב.

הבנק לא נפתח בשבע וחצי בבוקר. המעבדה בקופת החולים דוקא כן. אם זו היתה בדיקת דם שגרתית, אמא לא היתה מסתירה אותה. כל השאלות מוליכות לתשובה אחת: אמא שלו נכנסת שוב לסבב טיפולים מתיש.

הבנק לא נפתח בשבע וחצי בבוקר. המעבדה בקופת החולים דוקא כן. אם זו היתה בדיקת דם שגרתית, אמא לא היתה מסתירה אותה. כל השאלות מוליכות לתשובה אחת: אמא שלו נכנסת שוב לסבב טיפולים מתיש.

בבקשה, בבקשה לא. 

הוא לא אמור לדעת שום דבר, הוא רק נער. אבל הוא כן יודע, כי הוא בכל זאת נער. הפעם האחרונה היתה לפני שנתיים בערך. הטיפולים הכבידו על אמו כל כך שנאלצה להתאשפז, ושבועות רבים לא היתה בבית. החיים המשיכו איכשהו; אפרים היה סוג של אמא לבלומה הקטנה. הבר־מצוה שלו נחגגה באותה שנה, ועד הרגע האחרון אלחנן לא ידע אם היא תשתתף בארוע או תיעדר. 

“אני רוצה שזה ייפסק,” אמר יום אחד לאפרים, כשאמא שוב הסבירה שלא תוכל לחזור הביתה. “למה היא לא יכולה להפסיק את זה?”

“אלחנן, תבחר את המילים שלך,” אמר אפרים מיד. “אמא מוכנה לעבור את כל הסבל הזה כדי לזכות לעוד ילד. מי אנחנו שנדבר בכלל?”

“ואנחנו לא סובלים?” הוא ידע שאותן שאלות מנקרות גם אצל אפרים. “אנחנו לא ילדים חשובים?”

בסופו של דבר היא כנראה הפסיקה. מאז עברו שנתיים רגועות, שמחות. כעת הבין שהם זכו לשנתיים של חסד. אולי אמא לא מספיק יודעת כמה טוב לו, כמה טוב להם, כשהיא פשוט בריאה?

אבל אולי הפעם זה יצליח, חשב כשסיים לכרוך את רצועות התפילין. הרי הרפואה כל הזמן מתקדמת. מדי פעם שומעים על אנשים שזכו לילדים אחרי המתנה של עשרים שנה ויותר. איזה אושר יהיה זה לבלומה. היא מתחננת כבר שנים לאחות או אח, בדיוק כמו שהוא התחנן לפני שהיא נולדה. בלומה היא בת זקונים מפונקת; מה שהוא לא מעז לדבר עליו אפילו בשיחה פרטית, היא שואלת בקול רם באמצע סעודת שבת: אמא, למה אנחנו רק שלושה אחים? אמא, את כל כך צדיקה ואבא אפילו יותר, למה השם לא נותן לכם מלא ילדים? למה את הולכת לבית חולים וחוזרת בלי תינוק?

היא מקבלת תשובות, כמובן. “יש אמהות שהשם נותן להן הרבה ילדים, ויש אמהות שצריכות להתפלל הרבה בשביל כל ילד.” “יש אימהות שהגוף שלהן חזק מאד והן יכולות ללדת הרבה תינוקות, ויש אמהות שהגוף שלהן יותר חלש והן יכולות ללדת תינוק רק כל כמה שנים.” “אמהות עם גוף חלש הולכות לפעמים לבית חולים כדי לחזק אותו. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא.” אמא עונה לבלומה תשובות פשוטות. היא יודעת שאלחנן, בחור ישיבה שכבר יודע דבר או שניים, יושב גם הוא ליד השולחן, ואולי גם לו יש שאלות, אבל היא מעולם לא ניסתה להסביר בעצמה, והוא מבין שאולי זה לא נוח לה.

בבקשה, בבקשה לא.

* 

“אני מצטערת, אני אנסה שוב, סליחה שאני מכאיבה לך,” אמרה האחות בפעם השלישית. היא שחררה את חסם הוורידים, הידקה אותו מחדש מעל שורש כף היד וחיטאה את גב היד. מרים פתחה וסגרה לאגרוף, פתחה וסגרה.

“תשאירי אגרוף,” ביקשה האחות ונעצה את המחט. 

מרים התבוננה בזרם הדם שעבר סוף סוף לאורך המחט אל הצינורית ומשם אל המבחנה. 

“זהו זה.” האחות נשמה לרווחה וחייכה אליה. 

מרים תלתה גם היא חיוך על פניה. החיטוט הזה בוורידים ניתק אותה לרגע מהכאן והעכשו והשליך אותה למקום שלא רצתה לחזור אליו. 

היא לא רצתה ללכת לבד הבוקר. היא כבר עברה דברים קצת יותר מורכבים מדקירת מחט כשהיא לבדה,אבל נתקפה מין פחד כשהתעוררה הבוקר. 

הרופאה שלה, שליוותה אותה במחלת הסרטן לפני שנתיים ושאליה חזרה גם בפעם הזאת, דרשה ממנה לבצע בדיקת נשאות גנטית, למרות שאין לה היסטוריה משפחתית. “את אשה צעירה יחסית, מרים יקירה. כשיש הישנות של המחלה בגיל שלך, הגיוני שיש כאן רקע גנטי שממשיך לדחוף את התאים להתחלק שוב ושוב. אנחנו לא מתקדמים לשום ניתוח או טיפול חדש בלי לדעת בדיוק עם מה אנחנו מתמודדים.”

היא ידעה שהתוצאה תהיה שלילית. אם היתה לה היסטוריה משפחתית, אמא שלה הטהורה והמתוקה, שרק חסרה לה יותר בכל יום שעובר, היתה דואגת לספר לה. 

אולי זה פחד חדש מבדיקות. לפני כמה שבועות קיבלה החלטה להתחיל סבב חדש של טיפול הורמונלי. היא היתה מלאת תקוה. גם נחום.

הרופאה שלחה אותה לבדיקות שגרתיות מקדימות. היא ציפתה לעבור אותן ולהמשיך מיד לשלב הבא, אבל הן סיפרו לה, אותיות על גבי ניר, אש שחורה על גבי אש לבנה, שהחלום להביא ילד נוסף לא רק יידחה; יש הישנות. המחלה שלה חזרה.

אז הפחד החדש הזה, הלא ברור, מנע ממנה ללכת לבד לבדיקת דם פשוטה. מנחום לא עלה על דעתה לבקש ליווי, אף שהיה מסכים ברצון ואפילו מפציר בה שתרשה לו. לנחום לא היתה יכולה לספר שהיא הולכת לבנק, ולא היתה זוכה לכמה דקות של הסחת דעת. ובעיקר, מנחום היא היתה לוקחת את דקות המנוחה שלו בין הכולל שלפנות בוקר ובין תפילת שחרית.

היה נדמה לה שאלחנן מרגיש משהו, ושוב כיווצה אותה נקיפת המצפון הישנה. במשך כל כך הרבה זמן נמנעה מלדבר עם הילדים – בעיקר שני הגדולים – על מצבה הבריאותי. לפני שנולד אלחנן אמרה לעצמה שאפרים קטן מדי. לפני שנולדה בלומה שוחח אתה יום אחד נחום וביקש ממנה להסביר לילדים על הטיפולים שהיא עוברת בצורה שתתאים לגילם וליכולתם, או שתתן לו רשות להסביר להם בעצמו. זה היה כל כך פשוט וכל כך קשה; לתת לילדים את המידע הנחוץ, ובד בבד לדעת שניפצת אחת ולתמיד את התמימות הילדותית שלהם. הזמן חלף עליה בהתחבטויות, ואחר כך ברגשות אושר מהתינוקת המתרגשת ובאה לעולם, ואחר כך במהומה האופיינית לתינוקת חדשה בבית, והשיחה החשובה לא התקיימה עדיין.

כשבלומה החלה ללכת, מרים ידעה שהמסע אל התינוק הבא יהיה ארוך ומשמעותי, קרוב לוודאי יותר מקודמיו. הילדים כבר היו גדולים יותר, והשיחה אתם עמדה בראש רשימת המטלות שלה.

כשבלומה החלה ללכת, מרים ידעה שהמסע אל התינוק הבא יהיה ארוך ומשמעותי, קרוב לוודאי יותר מקודמיו. הילדים כבר היו גדולים יותר, והשיחה אתם עמדה בראש רשימת המטלות שלה.

אלא שאז התהפך הכל. היא מצאה את עצמה מתאשפזת כדי לקבל טיפולים להסרת הגידול, ולא יכלה לנהל אתם שיחה על סבב טיפולים שנועד להביא להם אחות או אח ושלא ברור מתי יקרה. למרבה החסד, והודות לגילה הצעיר, הסיוט הסתיים בתוך שבעה־שמונה חודשים. הרופאים היו אופטימיים כל הזמן הזה, גם לגבי סיכויי ההחלמה וגם לגבי האפשרות להביא ילדים נוספים לעולם. היחיד שהובא בסוד העניינים היה אביה. נחום כיבד את רצונה לשמור סוד ולא סיפר אפילו להוריו.

ועכשו, הישנות. הקדוש ברוך הוא עדיין מנסה אותה.

השמש כבר יצאה מבין העננים כשעשתה את דרכה הביתה. הרחמים העצמיים הואילו בטובם להתפזר קצת; היא עדיין אשה צעירה יחסית, והגידול התגלה בשלב מוקדם בזכות הבדיקות שהתבקשה לעבור. למה שלא הכל יעבור בשלום?

היא זקפה את הכתפיים והכינה לעצמה רשימת מטלות חדשה. לדבר עם הילדים, כל אחד בנפרד. לחשוב על חברה אחת מחברותיה, שתוכל להיות אשת סודה בתקופה הזאת כדי שנחום ימשיך את סדר היום הרגיל שלו. להזמין ארון ספרים חדש לחדר הלימוד, עדיף ארון עם דלתות זכוכית, ולהעביר אליו את הגמרות הישנות שכבר החלו להתרפט. ללכת לבקר את אביה שכל כך מחכה לנכד או נכדה נוספים, ולהסביר לו שעוד ארוכה הדרך.

להדפסה