הבורסקאי – פרק כ”ד

בשעת ערב מאוחרת נעצר נחום אדלר מול הבנין. רוב החלונות, גם בדירה שלהם, היו כבר אפלים. הוא הקיף את הבנין ונעמד בקצה השביל.

דלת הכניסה לחדר העבודה של בצלאל וקסלר היתה פתוחה ואור בקע מבפנים. הרוח נשאה אליו ניחוחות של עמילן, עור מעובד ושעווה. הוא קיווה שהחשכה מסתירה אותו היטב, ושוב, כמו בפעמים הקודמות, חכך בדעתו.

אם מרים תדע שהוא, הוא עצמו, הרב נחום אדלר, ראש כולל בימים ויושב אוהלים בלילות, ניגש במו רגליו לבית המלאכה של וקסלר ומבקש לכרוך גמרא ישנה, במקום להעביר את בקשתו עם אלחנן או אפילו עם בלומה – לא, מוטב שזה לא יקרה.

הכרך הישן של בבא בתרא, הגמרא האחרונה שלמד בישיבה לפני נישואיו, כבר איבד את הדף שמחבר בין הכריכה הקדמית לספר, והשדרה כמעט ניתקה לחלוטין מלפנים. הוא הדביק אותו כמה פעמים, והספר שורד, אבל ללמוד בו כבר אי אפשר בלי שיתפרק שוב.

מרים רצתה לקנות ארון חדש וסגור עבור הגמרות הישנות. יפה מצדה, אבל הוא לא רצה שכרך הבבא בתרא הזה, וכרכים נוספים ששימשו אותו בשנותיו בישיבה, ינוחו בתוך ארון. העיון בהם השרה עליו מין נינוחות, בלתי מוגדרת אבל יקרת המציאות. הוא רצה להחזיר אותם למצב שמיש, לא בצורה המהודקת והתעשייתית אלא באופן שיחזיר להם את מראה הנעורים. הוא לא חשב שמישהו אחר מלבדו יצליח להסביר את כל זה לכורך.

חריץ הדלת שווקסלר השאיר תמיד פתוח כדי לנדף את הריח קרץ אליו. נחום התבונן באור. בלאו הכי אין טעם לדבר על כריכת גמרא בלי לראות את מצבה, והגמרא המדוברת נמצאת בבית.

*

אז מתי הזמן הנכון לספר לבעלך על הישנות המחלה?

בפעם הקודמת קיבלו את הידיעה יחד. בפעם הזאת הגילוי היה כל כך לא צפוי; היא בכלל חיכתה לבדיקות נקיות לפני שתתחיל סבב טיפולים חדש. היא היתה לבד בבית, וקיבלה את התוצאות בדואר אלקטרוני. ומכיוון שכבר הכירה את השפה הרפואית, הבינה אותן עוד לפני שד”ר קליין הספיקה להתקשר אליה.

בפעם הקודמת קיבלו את הידיעה יחד. בפעם הזאת הגילוי היה כל כך לא צפוי; היא בכלל חיכתה לבדיקות נקיות לפני שתתחיל סבב טיפולים חדש. היא היתה לבד בבית, וקיבלה את התוצאות בדואר אלקטרוני. ומכיוון שכבר הכירה את השפה הרפואית, הבינה אותן עוד לפני שד”ר קליין הספיקה להתקשר אליה.

בפעם הקודמת נחום עדיין לא היה ראש כולל. הוא כן מסר שיעור קבוע בשבת אחר הצהריים בבית הכנסת המרכזי. היא הקפידה להגיע לכל שיעור ותמיד ראתה שהספסלים מלאים. גם אלחנן היה מגיע בקביעות, וכשאפרים היה מגיע הביתה לשבת היה כמובן משתתף גם הוא. באחת השבתות אחרי השיעור צעדה מאחוריהם ושמעה את אלחנן מתפלא באזני אפרים איך כל כך הרבה אנשים מצליחים לקום מוקדם ממנוחת השבת שלהם כדי לשמוע שיעור. זה שיעור לבעלי בתים, הסביר לו אפרים, הם רגילים לקום מוקדם.

בו ברגע הבינה מרים את ההיענות של נחום למסירת השיעור הזה. לתומה חשבה שסוף סוף, אחרי כל כך הרבה שידולים והתנגדויות, הבין שנועד למשרה תורנית ולא יוכל לברוח ממנה. אבל לא, נחום נשאר נחום; טוב לב באופן חסר תקנה. אם מבקשים ממנו למסור שיעור לאנשים שלא מספיקים ללמוד במשך השבוע, הוא כאן כדי לעזור. גם על חשבון מנוחת השבת שלו. אבל תפקיד תורני אחר, שיראה לעולם שמינית שבשמינית מהגאונות שלו? חס וחלילה.

עכשו נחום ראש כולל כבר למעלה משנה. היא לא מוציאה מכלל אפשרות שהמחלה שלה השפיעה בעקיפין, והזכירה לו שהחיים קצרים וחבל על כל יום שהוא לא יוצא לעולם. היא יודעת שהוא מוסר חבורה בכל יום ראשון, אבל ממה שהבינה, גם אברכי הכולל מוסרים חבורות. סדר היום שלו נעשה צפוף מאד: הוא הוסיף שעות לימוד בערב ולפנות בוקר. שום דבר לא ייקח ממנו את השעות השקטות שהוא לומד לבד.

שום דבר? המחלה שלה, אם לא תנהל נכון את לוח הזמנים, עלולה בהחלט לקחת ממנו את השעות. בסדר העדיפויות של נחום היא נמצאת ראשונה, היא והילדים, אחר כך הלימוד השקט שלו ואחר כך – אם בכלל – משרות כלשהן. גם אם נחום שמח בתפקידו, הנוכחות שלו בכולל תהיה הדבר הראשון שייפגע.

לפי השעון, היו לה עשר־עשרים דקות עד בואו הצפוי. נחום, הדייקן הבלתי נלאה, השתפר עם הזמן; הוא למד שכמה דקות לא נחשבות איחור. ועדיין כשזה קרה היה נכנס הביתה קצר נשימה. לאחר באמת עדיין לא למד.

היא ערכה סימולציה מהירה. נחום ינקוש קלות וייכנס, עם החיוך הטוב והקצת יגע שלו, יסגור את הדלת ויעיף מבט למטבח. הוא יראה אותה שם, יושבת ליד השולחן, אבל במקום קערת סלט תהיה שם ערמת ניירת. הוא יבין, מיד, אם לא הבין לפני כן כשרק ראה את הבעת פניה. והיא תביט בו, וכנראה תפרוץ בבכי, בכי שהיא מחזיקה בתוכה כבר כמה ימים. וזהו. מהרגע הזה עד שבעזרת השם תבריא לחלוטין, הוא יתמסר אליה בצורה טוטאלית.

כמה זמן זה ייקח? ציפור קטנה ולא נחמדה לחשה לה שיותר משמונה חודשים. שנה? שנתיים?! עיכוב של שנתיים יהיה בלתי נסלח. לרדת לשנתיים מהמסלול שכבר התחיל סוף סוף ללכת בו? צעירים יותר וגאונים פחות יעקפו אותו חיש קל והוא יישאר מאחור, אולי לתמיד.

לא. היא תחכה לו עם תה ועוגה. ותספר בזהירות. בלי ניירת. ד”ר קליין עוד לא הכינה תכנית טיפול. אחרי שיתברר שהיא לא נשאית של הגן בי־אר־סי־איי 1 או 2, יהיו לה ניירות מדויקים יותר.

*

אור חזק נדלק פתאום על השביל. נחום החל לסגת במהירות, אבל קולו של בצלאל וקסלר הדביק אותו.

“הרב אדלר! שמעתי מישהו בחוץ.”

הוא היה אמור לנחש שווקסלר, ברוך הידיים, התקין תאורת לילה סביב בית המלאכה ואולי גם אמצעי מיגון.

“אני מצטער, אני – – – “

“חס ושלום,” אמר האיש הגבוה ומסביר הפנים. “חבל שלא ידעתי שאתם מגיעים, הייתי מקדים ויוצא אליכם.”

נחום מעולם לא הצליח להישאר שווה נפש כשדיברו אליו בלשון רבים. מרים חשבה שזה טבעי לחלוטין, אבל הוא תמיד כבש את הדחף להביט ימינה ושמאלה ולראות מי עוד נמצא אתו.

“איך אני יכול לעזור לכם, הרב אדלר? תרצו להכנס?”

להכנס לבית המלאכה? עכשו, עם אור היקרות הזה שמאיר את החצר? מישהו עוד עלול לספר למרים.

“יש לי בבית איזו גמרא – גמרות – שהייתי רוצה – – – “

“אני ממש מצטער שלא התקשרתם אלי. הייתי עולה אליכם לקחת מה שצריך.” וקסלר באמת נראה מאוכזב. “זה בסדר אם אני אלווה אתכם עכשו ותראו לי במה מדובר?”

הוא נבלע לרגע בחדר וחזר ללא הסינר שלו, המכוסה כתמי דבק.

הם צעדו זה לצד זה על השביל. נחום חשב שזה הזמן להסביר משהו לגבי הגמרות שלו.

“האמת שמזמן רציתי לשאול אתכם,” אמר וקסלר, “לגבי השיעור בשבת, הבנתי שרק עשיתם הפסקה, נכון? מתי השיעור אמור לחזור?”

עכשו נזכר נחום בעיניים הטובות האלה, מלאות הקשב, שהביטו בו בכל שבת מהשורות הראשונות בבית הכנסת המרכזי. בחודשים הראשונים היה לו קשה להתרגל לכך שכולם מתבוננים בו, אבל עם הזמן זה נעשה קל יותר. וכשהרגיש סוף סוף שהקושי מאחוריו, מרים אמרה שהשבתות הן הזמן היחיד שלו לנוח במשך השבוע.

“אני לא יודע לגבי השיעור,” אמר נחום.

וקסלר התאכזב לשמוע שאין צפי לחזרה. היה נראה שהוא מעוניין להמשיך באותו נושא, אבל במקום זה התעניין במצבן של הגמרות המדוברות ובטיפול שנדרש להן. תכף ומיד הבין את הבעיה והציע פתרון מתאים.

עד כה ועד כה הגיעו לחדר המדרגות ועלו קומה אחת. וקסלר היה אדיב דיו להמתין שם עד שהרב אדלר יעלה עוד קומה אחת לביתו.

“תודה, זה יקח רק רגע,” אמר נחום ונקש על הדלת.

*

נחום נקש ונכנס, אבל לא סגר את הדלת אחריו. הוא לא העיף מבט למטבח, שם ישבה מרים ליד התה והעוגה. נכנס לחדר הלימוד והשתהה שם.

“רק רגע,” שמעה אותו קורא מבפנים.

היא  ניגשה לבדוק אם מישהו עומד בכניסה, אבל לא ראתה איש. ניסתה להתכופף מעבר למעקה, ובדיוק אז חלף על פניה נחום וירד למטה, נושא ערמת ספרים.

“אני בא עוד דקה,” אמר, מבטו נעוץ במדרגות, שומר על שיווי משקל.

היא סגרה את הדלת אחריו וחזרה לתה ולעוגה. התבוננה בעיגולי הקקאו שהתפתלו בתוך הבצק, במערבולת שיצרה כפית התה סביבה.

הדקה הלכה לדרכה, ולקחה אתה את חברותיה, הדקות שאחריה. טיפות נקוו בין האדים שעל מדיד הקומקום השקוף, אספו אתן טיפות נוספות ויצרו נתיב דומע לאורך הזכוכית.

היא חיכתה בכל רגע לשמוע הדי פסיעות מטפסות במדרגות, המהומי שיחה מסתיימת, אבל לא שמעה דבר.

דוקא ברגע שהרגישה מוכנה לשתף, האוזן הקשבת־תמיד לא היתה שם לאסוף לתוכה את הפחד, הכאב. האימה. להחזיק, לעטוף, להרגיע.

הגוש שהלך והתכדרר בגרונה המחיש היטב איך תרגיש ביום שהוא לא יהיה לצדה כשתזדקק לו. ואם התכנית שלה תצא אל הפועל – והיא מוכרחה לצאת אל הפועל – יהיו הרבה ימים כאלה בעתיד הקרוב.

שיעול פתאומי פרץ ממנה, והגוש התגלגל אחריו בבת אחת. היא השתעלה שוב ושוב, כך שאוזן זרה אם נמצאת מעבר לדלת תשמע רק פרץ של הצטננות. אבל מאחורי הגוש ארבו התייפחויות שרק חיכו לתורן.

כשנחום סגר את הדלת והביט אל המטבח, היו שם כוס תה שהתקררה ועוגה שהתייבשה. הוא ניגש לחדרה להביע התנצלות על העיכוב והכרת טובה על – – –

“מרים, מה קרה? מה קרה, מרים?!”

לא היו לה הסברים. גם דמעות כבר לא. רק גבב מילים שסתר לחלוטין את אופיה המאופק והמחושב. הוא חיבר תנועה לסימן ולהברה כפי שחוקר אוסף ממצאים בזירת תאונה.

אם הוא ילווה אותה בטיפולים ובניתוחים – מה?! – היא לא תוכל לסלוח לעצמה. הכל בגללה. היא יכולה להיות לבד – היא לא יכולה להיות לבד – היא חייבת להסתדר – היא תסתדר – היא חייבת שיהיה לצדה – לא, אי אפשר.

דפי הבדיקות שבצבצו ממגרת ארונית הלילה שלה הסבירו לו בבת אחת את פשר הבכי. אבל כשנשם עמוקות והבטיח להיות שם בשבילה בכל רגע, היא פרצה שוב בבכי. לא גל נוסף של הבכי הראשון, אלא בכי אחר, נואש.

“את רוצה שאני לא אהיה לידך?! שאני אמשיך ל – – – “

כן. כן. כן. היא הנהנה מעלה ומטה כאילו חייה תלויים בכך.

“אם זה מה שחשוב לך, מרים,” אמר בלחש, אבל בקול ברור כדי לתת ממשות להבטחה, “ואני מבין עכשו באמת כמה זה חשוב לך, זה מה שיקרה.”

להדפסה