השעה תשע וחצי ביום רביעי בערב היתה השעה הקבועה של הביקור אצל אביה. היא למדה מנחום את חשיבותה של קביעות, ולא הניחה לשום דבר לגרום לה לאחר או להחסיר.
אביה בחר לא להינשא מחדש. הוא התגורר אמנם לבדו בבית, אבל בחור או שניים היו מגיעים תמיד לישון בלילות, ובבקרים היה המנקה אחראי על התחזוקה. למרים היו השגות על ההחלטה שלו. היא הרגישה שאשה היתה מפיחה חיים בבית, ולא רצתה שיישאר לבד בלילות אם משהו ישתבש בסידורי הלינה של הבחורים.
“עדיף ככה, מרים,” היה אומר בבת צחוק כשניסתה לשאול. “על האשה הראשונה לא הצלחתי לשמור כל כך טוב. לא נראה לי שכדאי לנסות שוב.”
היא חשבה שיגלה התעניינות כשתגיע ההצעה הנכונה, אבל זה לא קרה. היא קיוותה להביא לו הרבה נכדים שיהיו משוש חייו, אבל ככל שחלף הזמן התברר לה שנס הילדים, שחברותיה מקבלות כמעט כמובן מאליו, עולה לה בדם, יזע ודמעות.
כשהבינה שאפרים הבכור לא פרץ את הדרך לבאים אחריו, ניסתה שוב להפציר באביה לחשוב על עצמו, על רווחתו, ולהשיב בחיוב על אחת ההצעות שעדיין היו מגיעות מפעם לפעם. אבל אז כבר היה מאוחר; היא לא יכלה לצפות שיתחיל לחשוב על עצמו דוקא כשהיא כל כך זקוקה לתמיכה ממנו.
נחום התרשם שלא נוח לאבא שלה לדבר על זה. “הוא יודע כמה הערצת את אמך,” אמר לה. “אולי הוא מעדיף לא להכניס לתמונה אשה שתעמוד בהשוואה אליה. וגם הגיל, את יודעת, לא הולך אחורה. בעשור של אבא שלך קשה יותר לקבל שינויים בברכה.”
השעה היתה שמונה וארבעים דקות כשעמדה מעבר לדלת של בית נעוריה. בעזרת המפתח שלה נכנסה לבית הריק והשקט ונעלה את עצמה מבפנים. הטילה את התיק על שולחן הקפה. כיבתה את הטלפון הנייד שלה.
דוקטור קליין קמה ועקפה את השולחן, הושיטה לה שתי ידיים והביטה לתוך עיניה.
לפני שעתיים, כשהכינה שיעורי בית עם בלומה, התקשרה דוקטור קליין וביקשה ממנה להגיע למרפאה. היא שאלה בעדינות את בלומה אם תוכל להישאר אצל משפחת וקסלר עד שאלחנן יחזור מהישיבה; היא צריכה לצאת לפגישה דחופה.
התודעה שלה כאילו ריחפה סנטימטר־שניים מעליה. הרופאה קוראת לך להגיע מידית רק אם משהו לא טוב קרה, וכדי לתפקד כשמשהו לא טוב קרה את מוכרחה להתנתק. הגוף עשה את הפעולות הנצרכות – הליכה, נסיעה, תשלום, כניסה למעלית, יציאה מהמעלית, והתודעה הלכה אחריו כמו עפיפון קשור בחוט.
התודעה שלה כאילו ריחפה סנטימטר־שניים מעליה. הרופאה קוראת לך להגיע מידית רק אם משהו לא טוב קרה, וכדי לתפקד כשמשהו לא טוב קרה את מוכרחה להתנתק. הגוף עשה את הפעולות הנצרכות – הליכה, נסיעה, תשלום, כניסה למעלית, יציאה מהמעלית, והתודעה הלכה אחריו כמו עפיפון קשור בחוט.
“למה את חושבת שקראתי לך, מיריקה?”
שם החיבה שדוקטור קליין בחרה לה אי־אז הצטלצל בחדר. היא עצמה עיניים לרגע ונזכרה מתי זה קרה: אחרי האבחנה הראשונה. הרופאה, כמו עכשו, יצאה אליה מעבר לשולחן, התיישבה על הכסא הסמוך ואספה את שתי כפות ידיה.
“את יודעת מה פירוש ‘מיריקה’ ביפנית?”
היא לא ידעה. ולא חשבה שדוקטור קליין למדה גם יפנית חוץ מרפואה. לא חשבה על שום דבר.
“‘מיריקה’ ביפנית היא פרח יפה. כמו שאת.”
השם הזה ליווה אותה לבדיקות, לניתוח, ולעוד ניתוח. הכל יהיה בסדר, פרח יפה, אנחנו מטפלים בך היטב, תקחי נשימה עמוקה, תסתכלי על השמש. את עוד תשובי לפרוח.
“למה את חושבת שקראתי לך?” חזרה דוקטור קליין ושאלה.
היא ניסתה לחשוב על אפשרויות. מה יכול היה לגרום לדוקטור קליין להזעיק אותה שוב, אחרי שכבר הבינו יחד את תוצאות הבדיקות? ממצא חדש שהתגלה בצילומים או בביופסיה? כניסה מידית לאשפוז או לניתוח?
“לא בגלל משהו נחמד, בכל אופן.” מרים חיבקה את התיק שלה.
דוקטור קליין משכה אליה את הניירת ולקחה את הדף הראשון. “קיבלתי את תוצאות הבדיקה שלך, וזה חיובי.”
“מה זאת אומרת.”
יש הישנות של המחלה. היא יודעת. בדיוק בחדר הזה היא ישבה לפני לא הרבה זמן אחרי שראתה את תוצאות הבדיקות.
“הבדיקה הגנטית שלך.”
פתאומיות ההגעה, רצף הפחדים, ערמת הניירות שעמדה על השולחן כמו גזר דין מוכן, עיניה של הרופאה התלויות בה, לא השאירו אנרגיה להפעלת משהו יומיומי כמו זיכרון.
“הפאנל הגנטי שלך, מיריקה,” אמרה דוקטור קליין בסבלנות. “את זוכרת, ביקשתי ממך לתת בדיקת דם.”
“אה, כן.” עכשו נזכרה. זה באמת היה פריט אחד על מסוע הייסורים שלה שכבר החל לנוע.
“אז הבדיקה יצאה חיובית,” אמרה דוקטור קליין, “וחשבתי שאם אני מזעיקה אותך בדרך כלל לבשורות לא טובות, מותר לי להזעיק אותך גם כשיש לי משהו מעודד לומר לך.”
“אמרתי לך שהיא תצא חיובית.” מרים נשענה על מסעד הכסא. “אין לי משהו תורשתי במשפחה. אם היה, הייתי יודעת.”
“מיריקה, תהיי אתי.” הרופאה הושיטה לה את הדף, מסתמכת על היכולת שכבר יש לה לקרוא מונחים רפואיים. “הבדיקה לא יצאה שלילית. היא יצאה חיובית.”
“אוקיי,” אמרה מרים והנהנה.
“בדיקה חיובית זה אומר שיש נשאות גנטית. והנשאות הזאת היתה שם גם בפעם הקודמת,”
“אוקיי,” אמרה מרים שוב וניסתה לחבר בין הדברים. “זה הגיוני שאם הייתי חולה כבר פעם אחת, הגוף שלי נושא את המחלה.”
“לא, מיריקה, לא.” הרופאה עצרה, מנסה לקבל את הקשב של מרים לרגע. “אנחנו עשינו לך בדיקת דם לנשאות גנטית. לא שלחנו את תוצאות הביופסיה לבדיקה גנטית, אלא את הדם שלך. הבדיקה שעשית סרקה את הדי־אן־איי, ואם היא חזרה חיובית, זה אומר שהמוטציה היתה קיימת אצלך בכל תא בגוף עוד לפני שנולדת, הרבה לפני שחלית, ושקיבלת אותה בירושה מאחד ההורים.”
מרים הביטה סביב. היו שם שולחן. טלפון. ארון מסמכים. מיטה. גליל נייר. פרגוד. כיור. רופאה. היא ניסתה למצוא קשר בין הפריטים.
“הבנת אותי, נכון? מיריקה.” הרופאה טפחה על כף ידה.
“מה? כן.”
“יופי. אז אני אסביר לך למה זה מעודד. ברגע שיש לנו המידע הזה, אנחנו יכולים לכוון טוב יותר את הטיפול אל הבעיה. אנחנו יכולים לטפל בך בתרופות ביולוגיות יותר ממוקדות, ויש סיכוי יפה שהגידול יגיב טוב יותר.”
מרים הרגישה תדר חיובי בקרבת מקום, וניסתה לזהות את מקורו.
“חבל שלא ידענו על זה בפעם הקודמת,” אמרה דוקטור קליין. “אבל לא נסתכל עכשו אחורה, רק קדימה. טוב שבדקנו וטוב ש – – – “
“זה לא נכון.”
“מה לא נכון, מותק?”
“לא קיבלתי מההורים. אם אמא שלי היתה נשאית, הייתי יודעת.”
“זה באותה מידה יכול להיות גם אבא. גברים שנושאים את המוטציה בדרך כלל לא חולים במחלה.”
“אבא של אמא?!”
“אבא שלך. אבל עכשו זה כבר לא משנה, מיריקה. ברגע שיש אצלך נשאות אין משמעות לשאלה אם זה אבא או אמא.”
“אבל זה לא אף אחד מהם.”
“אין אפשרות כזאת, מיריקה שלי. לא מוכרח שאחד מהם היה חולה, אבל אם יש לך נשאות תורשתית, מוכרח להיות שאחד מהם הוא נשא.”
“אבל – – – “
“אני מרגישה שהמידע הזה קצת מבלבל אותך,” אמרה דוקטור קליין. “בואי נסתכל רק על השורה התחתונה: עכשו כשיש לנו בדיקה חיובית, יש לנו פרוגנוזה יותר טובה, כלומר, סיכויי החלמה יותר טובים. תלכי לאיש היקר שלך, תמסרי לו דרישת שלום ממני ותגידי לו את זה. חוץ מזה שום דבר לא חשוב.”
עשר דקות אחר כך עוד תעתה בסבך המסדרונות.
“גברת, את מחפשת את היציאה?” שאלה אותה אשה טובת לב. “תלכי ישר עד הסוף.”
בחוץ צנחה לתוך מונית.
“לאן גברת?”
היא דקלמה את הכתובת שלה. כשהמונית טיפסה בכביש המתפתל נזכרה שהיום יום רביעי ועכשו ערב. הזמן של אבא.
“סליחה,” אמרה לנהג. “אני אתן לך כתובת אחרת בבקשה.”
כשהמונית עברה את צומת אורה נזכרה שהיא הולכת לאבא בשעה אחרת. לפני שנכנסו לשדרות הרצל הבינה שתגיע לאבא בערך שעה לפני הזמן.
ברמזור שלפני יד שרה קלטה פתאום שהיא נוסעת לאבא שלה. את לא יכולה לפגוש את אבא עכשו, צלצל בה פעמון אזעקה.
הנהג עצר ליד הבית והיא מצאה את עצמה על המדרכה כמו גוזל שנפל מהקן.
דידתה אל ספסל רחוב. הביטה בשעון ולא הבינה מה השעה.
פתאום שמעה צלצול. לא ידעה מאיפה הוא בא. הצלצול נפסק והתחדש, מנסה לפוצץ שוב ושוב את הבועה שלה.
אור הבהב מתוך התיק. התיק שלה. הטלפון שלה.
“אמא?! איפה את? אני מחכה לך. אמרת שאת הולכת ותכף חוזרת.”
הקול היומיומי של בלומה דרש תשובה.
“אני קצת מתעכבת, מותק. עוד מעט אלחנן יחזור ויתן לך ארוחת ערב.”
“אבל מתי את באה?!” היללה קרעה עוד קצת מהמעטפת שלה.
“אני אגיע יותר מאוחר. את רוצה לשאול אותי משהו?”
“לא.”
הילדה נפגעה. היא תפייס אותה אחר כך. אחר כך תרצה את כולם. עכשו מרים היא שצריכה את העזרה שלה.
*
הוא ומרים החליטו שיספרו לילדים ביחד. הוויכוח היה מה בדיוק יספרו. נחום חשב שהכיסוי של טיפולי פוריות לא יספיק, ולא רצה שיתפתחו אצל הילדים סימני שאלה, או גרוע מזה – שהם יבינו בשלב מסוים שמסתירים מהם את האמת. זה יכול ליצור משבר אמון, אמר למרים, ואנחנו לא באמת צריכים משבר נוסף.
היא הסכימה שידברו על בעיה רפואית שנוצרה מסבבי הפוריות בעבר וצריכה טיפול. זה לא היה לגמרי לא נכון.
היא גם הציעה שיספרו לכל ילד לפי הבנתו. הוא הזכיר לה שהילדים מדברים זה עם זה, ולא כדאי שיגלו שכל אחד מהם שמע גרסה אחרת. אפשר להסביר לילדים בצורה פשוטה וברורה, בלי להיכנס למושגים מסובכים. אפרים ואלחנן כבר ימצאו את הדרך להשלים מידע.
היא גם הציעה שיספרו לכל ילד לפי הבנתו. הוא הזכיר לה שהילדים מדברים זה עם זה, ולא כדאי שיגלו שכל אחד מהם שמע גרסה אחרת. אפשר להסביר לילדים בצורה פשוטה וברורה, בלי להיכנס למושגים מסובכים. אפרים ואלחנן כבר ימצאו את הדרך להשלים מידע.
לאט לאט התקרבו עמדותיהם. נחום לא דאג שזה לא יקרה. כמעט תמיד הצליחו להחליט יחד. החשש שלו היה מרגע האמת: האם כשישבו מול הילדים לספר להם, יצליח ההיגיון הבריא שלה להתגבר על הקושי האמהי.
הוא הציע לה לשים את עצמה לרגע במקומם. האם היא לא היתה רוצה שאמא שלה תיזום שיחה ותסביר לה במה בדיוק היא חולה? שתפזר את הספקות?
“אמא שלי לא היתה חולה במחלה הזאת,” אמרה מיד. “היתה לה בריאות רופפת, היא נכנסה ויצאה מבית החולים. היו לה גם תקופות טובות.”
“וכשהיית גדולה יותר ויכולת להבין, לא היית רוצה לדעת ממה היא סובלת, מה אפשרויות ההחלמה שלה?”
“גם אם רציתי לדעת, לא חשבתי שיש לי זכות להפר את הפרטיות שלה.”
“וכשהיא חזרה הביתה בימיה האחרונים,” העז ושאל, “לא היית רוצה לדעת מה מצבה? המידע הזה לא היה יכול לתת לך אפשרות ל – – – לנצל טוב יותר את התקופה האחרונה שלה?”
5 תגובות
פרק מדהים!
כתיבה יוצאת דופן
מדהים איך הסופרת מצליחה להעביר רגשות מורכבים בסיטואציה קשה כמו זו שבפרק.
פרק מוזר.
לא יתכן שבפעם הקודמת לא בדקו נשאות.
לא ברורה ההכחשה שלה. מה אכפת לה לדעת שאמא שלה היתה נשאית?
יעלה מה זה הסיפור המעצבן הזה?
פרק מקסים!
ומורגשת התובנה שעומדת לחלחל לה ולשבור את האמון העיוור שלה באימה. אני מקווה שזה ישפיע גם עליה ויעזור לה לשנות את דפוסי ההסתרה ולהיות בתקשורת ברורה וכנה יותר עם בעלה והילדים
זה!
“וכשהיא חזרה הביתה בימיה האחרונים,” העז ושאל, “לא היית רוצה לדעת מה מצבה? המידע הזה לא היה יכול לתת לך אפשרות ל – – – לנצל טוב יותר את התקופה האחרונה שלה?”
קצת מחשבה על הילדים. בעיני זה עוול נוראי לתת להם להחמיץ את הרגעים האולי אחרונים של אמם. הם עלולים לאכול את עצמם כל החיים על זה.
עכשיו מרגישה שהדמות מתחילה להתקדם
מזל טוב
אז אמא שלה היתה נשאית BRCA וחלתה בסרטן, ולכן (אולי) גם לא היו לה אחים.
וכן, ההורים הקדושים שלה לא היו מושלמים… בלי לגרוע מההערכה.