מרים התעוררה לתוך החושך.
מאז היתה ילדה, היא משאירה תמיד אור קטן בירכתי החדר. לעולם לא ישנה בחשכה מוחלטת.
נקודות אור קלושות דלקו, נוריות הבקרה שלמראשות אימה. הן הטילו צל חיוור על המיטה וצבעו את כפות ידי אימה בירקרק מוזר.
היא גמרה אומר שלא תשכב לישון ותשמור על מיטת אימה. זה לא היה אמור להיות קשה; לילות רבים מאד שכבה במיטתה בעיניים פקוחות וציפתה לשינה שתבוא. במקומה הגיעו תמיד מחשבות, שאלות, פחדים. הם העבירו איתה ברצון את הלילה והסכימו לעזוב רק עם אור ראשון.
אולי היתה זו הידיעה שאימה נמצאת בבית סוף סוף, שעטפה אותה בשלווה והפילה עליה תרדמה.
האחות נכנסה בדממה כמו על רגלי קטיפה. העיפה מבט בצגים ובעירוי, רשמה מה שרשמה על הדף בירכתי המיטה ונבלעה בחזרה בחדרה.
מרים התבוננה בעיניים העצומות. כל רגע של שינה רצופה הוא בריא ומבורך, ואימה ישנה היטב. גם מגע יד האחות והאיוושה סביב מיטתה לא העירו אותה.
שמורות עיני מרים ביקשו להיעצם. אבל לא, היא לא תירדם שוב; זו היתה תקלה. היא תעביר את הזמן השקט והקדוש הזה כאן ורק כאן. שום אחות לא תשכנע אותה לפרוש לישון. גם לא אביה
.
בלי קול משכה מהמגירה מחברת ועיפרון. קיפלה את רגלה בינה ובין הכורסה, ולאור הנוריות המהבהבות העבירה קווים דקיקים על הדף. לאט לאט. קו ראשוני של אובאל נטוי הצידה על הכר, וקו אורך במרכז הפנים. מחקה בזהירות והעבירה שוב, מדויק יותר. התבוננה בדף ובאימה השקטה לסירוגין. קו רוחב עדין לעיניים.
גם את הציור הזה לא יראה אף אחד. כנגד כל ציור אמנותי שלה שמוסגר וקיבל מקום של כבוד בבית, יש לה לפחות עשרה ציורים אצורים במגירות. חלקם ילדותיים ומקופלים בתוך קופסאות נעליים; ציורים עזי צבע של בתים, מלאים בילדים. ילדים מציצים מהחלונות, מהדלתות ומהארובה. בחלק מהם היא האחות הבכורה ובאחרים לא. תינוקות בעגלות, תינוקות על הדשא. ישנם ציורים שבהם היא האמא, אוספת סביבה את הילדים שלה, שבעזרת השם יהיו לה המון מהם. היו כאלה שבחרה להשליך אחרי כמה שנים, אבל זכרונם עדיין נשמר; ציור של חדר הרופא (זה רופא הילדים שביקרה אצלו, אבל אימה ישבה על המיטה הגבוהה), ציור של של אמא טסה בשמיים עם הציפורים. של קשת שאמא רוכבת על גבה. של הר גבוה מקושט בפרחים ואמא בראש ההר. של אניה ואמא רב החובל בסערה.
היא חדלה לצייר בדלת סגורה אחרי שאימה הבריאה. ביקשה ללמוד ציור, והעבודות שלמדה ליצור היו לגאוות המשפחה. היא החלה לצייר דיוקנים, ואביה ביקש לתלות בחדר הלימוד שלו את דיוקנאותיהם של גדולי עולם שיצאו מתחת ידה. כשלא ציירה דיוקנאות, ציירה וצבעה את ארבעת ערי הקודש, את הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה, וציורי נוף מלאי אור. כך קישטה את הבית עוד ועוד עד שלא נותר עוד מקום בסלון ובפרוזדורים. בד בבד, היא בגרה, ונותר לה פחות ופחות זמן לציור. רק מדי פעם, כשהיתה לבדה, נהגה לשרבט. לעיתים, כשהתקשתה להירדם, היתה מעלה אור קטן ומציירת. הציורים בדרך כלל הושלכו עוד במהלך הלילה לסל הניירות.
כשחלתה אימה שוב, מרים האמינה שלא תצייר עוד. אביה, שידע כמה היא מתגעגעת לפגוש את אימה, היה מצלם מפעם לפעם תמונות ומביא למרים. מרים היתה ממסגרת אותן ומציבה על שולחן הכתיבה שלה, ומדי פעם מצאה את עצמה, למרות רצונה, מציירת את התמונות בעפרון על נייר: ציור של בלומה בחצר בית החולים, יושבת על ספסל ומעיינת בספר; בלומה עומדת ליד חלון חדרה ומתבוננת החוצה, לעבר הנוף; אגרטל פרחים גדול ליד מיטתה, ומאחוריה נראים פניה במטושטש. היא ליקטה את השרבוטים הללו לתיקית ניר וגנזה אותה ליום מואר כלשהו בעתיד.
כשחלתה אימה שוב, מרים האמינה שלא תצייר עוד. אביה, שידע כמה היא מתגעגעת לפגוש את אימה, היה מצלם מפעם לפעם תמונות ומביא למרים. מרים היתה ממסגרת אותן ומציבה על שולחן הכתיבה שלה, ומדי פעם מצאה את עצמה, למרות רצונה, מציירת את התמונות בעפרון על נייר: ציור של בלומה בחצר בית החולים, יושבת על ספסל ומעיינת בספר; בלומה עומדת ליד חלון חדרה ומתבוננת החוצה, לעבר הנוף; אגרטל פרחים גדול ליד מיטתה, ומאחוריה נראים פניה במטושטש. היא ליקטה את השרבוטים הללו לתיקית ניר וגנזה אותה ליום מואר כלשהו בעתיד.
מרים סימנה בקווים קצרים וחלשים את מיקום קצה האף וקו הפה. הנשימות של אימה היו בלתי מורגשות כמעט, וכמו מודל שיודע שהוא משמש מודל, היא לא נעה ולא שינתה תנוחה כל הזמן הזה.
היא ניסתה להעביר דרך העיפרון הקלוש אל הדף את התחושה החזקה ביותר ששידרו הפנים: שלווה. מלבד מקבץ דקיק של שיער שעשה את דרכו אל שיפולי המצח, הפנים היו נקיים מקווים. כף היד הגבעולית היתה תחובה בזהירות בין הכר ובין הפנים, כשהאצבעות מרפרפות את הלחי כאילו מבקשות לתמוך בה. השמיכה היתה משוכה עד הסנטר, מעשה ידי האחות כנראה, והסתירה את הצוואר הדק.
היא החלה לצייר את העיניים. קשתות עדינות מאד כלפי מטה. מחקה מעט והשלימה. שלא לפי כללי הציור, לא המשיכה בקווי המתאר, אלא החלה לצבוע מעט את האור והצל היוצרים את שקע העין, כשהיא מביטה בפנים השלווים ומשפילה את עיניה לדף.
האם זה הציור שתרצה להראות לאימה אחרי שתבריא? עיניים עצומות? הרי השעה לא מוטבעת על הציור. אולי תצייר את אימה כמו לפני כמה שעות, כשהיתה ערנית, והסתכלה בה במבט מלא חיים?
בזהירות מחקה את הקשתות העדינות, וציירה שתי צורות שקד. סימנה את האישונים, כששניהם מביטים במבט רך קדימה ומעט למעלה. סימנה נקודה לבנה קטנה ונקייה בחלק העליון של כל אישון, והוסיפה הצללה רכה מאד בפינות העיניים ותחת העפעפיים העליונים.
לא. המראה הזה היה נכון ללפני כמה שעות. הוא לא משקף את הרגע הזה של לפנות בוקר, את השלווה המזוככת הזאת על הפנים.
היא מחקה שוב בקצה המחק ושרטטה מחדש שתי קשתות עדינות.
“מרים”.
העיניים הפקוחות הביטו בה במציאות, במבט רך יותר מזה שיכלה לצייר אי-פעם. היא נרתעה לרגע לאחור.
“מרים”. היד הדקיקה יצאה ממקומה בין הכרית ללחי, וגיששה על השמיכה. מרים אחזה את האצבעות ביד אחת, ואחר כך בשנייה.
“אני כאן אמא. את יכולה לישון”.
היא הרגישה כיפוף קטן של האצבעות בתוך כף ידה, והתקרבה עוד.
“סליחה, אני פשוט… ציירתי קצת”.
בלי לדעת אם זה לרצונה של אימה או לא, רק מתוך ניחוש, הניחה את הציור בעדינות כנגד פניה.
היד התרוממה. האצבעות הדקות כגפרורים רפרפו לרגע על קווי העיפרון.
“ציירתי אותך ישנה”, לחשה מרים. “את כל כך רגועה, כאילו חולמת חלום יפה”.
עיניה של בלומה נתלו על הציור. ואז נדדו אל מרים. ושוב אל הציור.
האחות נכנסה לחדר. שוב סקרה את המדדים והמסכים, בדקה את העירוי, קיפלה את הציור והניחה אותו על השידה הסמוכה, רשמה את ממצאיה על הדף וביקשה ממרים לפרוש למיטתה ולהניח לבלומה לישון.
מיד אחרי שיצאה, התישבה מרים על מיטת אימה וקירבה אליה את פניה.
“מרים?”
בתחילה לא שמעה דבר, מלבד את שמה שנהגה שוב ושוב.
“כן אמא”, חזרה ואמרה.
ראשה של בלומה נטה מעט לימין ולשמאל.
“אף אחד לא נמצא כאן, אמא. רק את ואני”.
“מרים”.
“כן, אמא. את מבריאה. ציירתי את הפנים שלך, כדי שתראי איך את רגועה כשאת בבית”.
קצה קטנטן של חיוך התעקל כלפי מעלה.
“מרים”.
מרים הביטה לתוך העיניים; משהו מנסה להיאמר. אחרי כמה שעות של שינה בחיק הבית והמשפחה, בלומה מתחילה לאזור כוחות. היא ידעה שכך יהיה.
“את רוצה לומר לי משהו, אמא?”
לחיצה קלה של כף היד. כן, בלומה רוצה לומר משהו, אבל עדיין לא מצליחה לבטא יותר ממילה אחת. היא צריכה לעזור לה כעת. לנסות לשאול שאלות מכוונות. זה יהיה כיבוד הורים יקר המציאות.
“את זקוקה למשהו, אמא?”
“לא”.
“את רוצה להמשיך לישון?”
לא כן, לא לא.
“מרים”.
“את רוצה לומר לי משהו לגבי מחר?”
“כן”.
זה נהדר. בדיוק כמו שאמרה. אמא רק תגיע הביתה וכבר יהיו לה תכניות.
עיניה של בלומה נעצמו שוב. היא לא רצתה להמשיך לישון, אבל המילים הבודדות היו מאמץ בשבילה. בבוקר, האמינה מרים, יהיה לה די כוח כדי להשלים משפט ולהסביר את רצונה.
בדממה נטלה שוב את הציור הלא גמור ואת העיפרון. היא שרטטה את השפתיים הסגורות ואת הקו הגלי הדק שביניהן, והחלה להוסיף הצללה מתחת ליד, בשקעי העיניים, ומתחת לשפה התחתונה. לא הרגישה את העיפרון מאבד אחיזה בין אצבעותיה, עד שנשמט בדממה על השמיכה.
כשהשמיים החלו להווריד ועדיין לא האירו, פקחה בלומה הלפרין את עיניה.
על הכורסה ישבה מרים, ראשה שמוט מעט לאחור וזרועותיה לצדדים.
ניסתה לקרוא בשמה ולא הצליחה. תחת זאת נכנסה האחות ורפרפה סביבה.
בלומה לא ידעה אם לילה או יום. הרגישה בניחוח הלבנדר שבא מן המצעים ולא ידעה אם בבית או במקום אחר. זכרונה היה מקטעי רגעים עמומים.
ציוץ ציפורי השחר וצפצוף המכשירים התמזגו והיו לאחד. התבוננה על מרים. זכרונות מרוחקים התקרבו ונסוגו.
האחות נכנסה שוב, קדחתנית משהו. בלומה הניעה את ידה כלפי מרים.
“כן, הילדה צריכה ללכת לישון. היא ציירה אותך כל כך יפה ואז נרדמה. הנה תראי”.
ציורים נוספים של מרים עברו בשולי זכרונה. בית גדול מלא בילדים. אמא בריאה זורחת בשמים. תמיד ציירה את משאלות ליבה. לפעמים ציירה את פחדיה. בלומה היתה מוציאה בלילות את הדפים המקומטים מסל הניירות, בוחנת בדאגה את הציורים ואת פניה המוטרדים של ביתה הישנה.
מראות של מרים ישנה, כנערה, כתינוקת, כילדה, התקרבו והתעמעמו בתודעתה. התמזגו עם מרים היושבת שם, צנופה בכורסה.
“מרים”. ניסתה בכל כוחה.
היא ישנה. אוספת כוח ליום המחר. הבת שלה, שציירה ולא ידעה מה ציירה.
מחר, לכל היותר בימים הבאים, יוציאו את מרים מהחדר הזה. היא תבקש להישאר ולקרוא תהילים, אבל בחדר יהיו משולם ובחורי הישיבה. יבקשו ממנה לעמוד בחדר הסמוך. הרי הקדוש ברוך הוא שומע גם משם.
מרים תתחנן למשולם בדמעות. משולם, בכאב ללא דמעות, יסביר לה שזו שעה גדולה, וראוי שמנין בחורים יתאספו סביב המיטה לקרוא קריאת שמע ברגע הנכון. כן, תגיד מרים, זו שעה גדולה, ואני רוצה להיות לצד אמא בשעה הזאת, לפני שלא אוכל עוד להיות לידה. ומשולם יבקש, יתחנן, ויפציר, מרים, תחסכי מעצמך את המעמד, את צעירה, החיים לפניך, אל תוסיפי לעצמך כאב וטראומה, מוטב שתזכרי את אמא כמו שהיא, שלווה ורגועה. ומרים תרקע ברגלה, הבחורים הללו שסביב המיטה הם בני גילי. הם לא מקבלים שום טראומה. אני זו שצריכה לעמוד שם, אני זו שלא אסלח לעצמי אם לא אהיה עכשיו לצידה.
ומבלי שיוכלו לעצור בעדה תשתחל פנימה, תתנפל על המיטה ותכרע לידה. והבחורים יתרחקו לקצה החדר וימשיכו בתפילה. ומרים לא תוכל להתפלל. כמו בלומה עכשיו, כל הכוח יאזל ממנה.
ומבלי שיוכלו לעצור בעדה תשתחל פנימה, תתנפל על המיטה ותכרע לידה. והבחורים יתרחקו לקצה החדר וימשיכו בתפילה. ומרים לא תוכל להתפלל. כמו בלומה עכשיו, כל הכוח יאזל ממנה.
והזמן יטפטף ויטפטף. טיפה ועוד טיפה. כמו שקית עירוי שטרם הסתיימה. מהומת אלוקים תהיה בחדר, ומרים לא תראה איש סביבה.
מרים, משולם יגיד לה בעדינות, מרים, את יודעת, אומרים שהנשמה לא יכולה לצאת כשהקרובים נמצאים בחדר. זה מעכב ומייסר אותה. אני יודע שזה קשה, מאד קשה, אבל בואי, מרים, בואי תצאי, למען אמא.
“בוקר טוב”, נשמע קול רך ומפהק. “אמא? איך את מרגישה?”
המראות והקולות התמזגו. קול המתפללים הועם, צליל קולה של מרים התקרב. אור יום זהר. בלומה הניעה את ראשה. מחפשת מקום לעשרה אנשים בקצה החדר.
“מרים”.
“אני פה. רצית לומר לי משהו בלילה”.
בלומה ניסתה להושיט יד. מרים לא הספיקה לתפוס בה והיד צנחה על המזרן.
“את רוצה שאשב לידך?”
כן. כל עוד את יכולה.
