הפנים מולה היו מוארים בשמש חזקה. אלו הפנים של האחות? של הדוקטור? מרים אף פעם לא מגיעה אליה. כמה חבל. עצמה עיניים והפנים נעלמו. ושוב הופיעו. קולות דיבור באו משולי החדר. התרחקו מעט והתקרבו. היא הרגישה נוכחות מיטיבה לצדה, וריח נעים קלוש, כמו של בית, עם ריח החיטוי.
“אמא?”
יש דברים חשובים שצריך לומר למרים, ידעה בלומה. ניסתה בכל כוחה להיזכר מהם.
“אני כאן אתך אמא. הייתי בלילה וגם עכשו אני כאן. כל הזמן.”
כף יד מילאה את כף ידה. אצבעות נגעו בלחיה. עפעפיה נפתחו מעט כנגד האור.
“נראה לי שהאור החזק מפריע לאמא.” הקול היה קרוב אליה. הקול של מרים. “תוכלי לסגור בבקשה את הווילונות?”
היא שמעה משפט ברור של מרים, משפט שלם. משהו נעים עבר בה, כאילו נמהל חומר מעורר בשקית העירוי.
האור על פניה התעמעם. שוב ניסתה להרים את עפעפיה.
הנה היא, מרים, פניה היפות לבנות כמעט. הילדה שלה לא ישנה ולא אכלה. היא לא שומרת עליה מספיק. אף פעם לא שמרה עליה מספיק.
הפנים מרחפות מעליה. השפתיים נושקות לראשה. האצבעות שלובות בשלה.
“ידעתי שבבוקר תרגישי טוב יותר.”
אתמול היא זכרה מה היו הדברים החשובים שצריך לומר למרים. עכשו הם שקעו לתוך אותו חלל אינסופי בתודעתה. לפעמים הם צפים שוב אחרי זמן. כמה זמן יש לה?
“מרים?”
רצתה לשמוע שוב את הקול. עדין וברור. הוא יעורר את זכרונה.
“כן אמא. אני כאן. אני כל הזמן כאן.”
הקול היה כמו תרופת פלאים. הצטערה שלא נתנו לה מהתרופה הזאת לפני חודש, לפני שנה.
“מרים, תדברי עוד אל אמא שלך. נראה שזה עושה לה טוב,” אמר קול אחר, סמכותי ונעים. “תספרי לה קצת מה קורה מסביב, מה רואים דרך החלון.”
המיטה נרעדה לפתע.
“לא ילדה. לא ככה,” אמר הקול הסמכותי.
“הכל בסדר.” הקול של מרים. המזרן נע לכאן ולכאן ומרים התיישבה בחיקה, עוטפת אותה בזרועותיה.
“אני לא יכולה לאפשר את זה, יקירה,” אמר הקול. בלומה שמעה בו חרדה וחמלה. הנה היא לא רק שומעת קולות ברורים, אלא גם מבינה את משמעותם.
“אני לא יכולה לאפשר את זה, יקירה,” אמר הקול. בלומה שמעה בו חרדה וחמלה. הנה היא לא רק שומעת קולות ברורים, אלא גם מבינה את משמעותם.
האצבעות העדינות נגעו בלחיה והזיזו קלות את ראשה. “אמא, תסתכלי עלי.”
היא הרימה את עפעפיה עוד והצליחה להחזיק בהם. שתי עיניה של מרים היו כשתי בריכות איזמרגד מוצפות עד גדותיהן.
“מה רצית לומר לי בלילה, אמא?”
שברי מחשבות ורצונות החלו להתקבץ לאטם. האתמול התמזג להיום ולשבוע שעבר. קרעי פחד עם פיסות אהבה. תקוות עם עוויתות זכרון.
“משהו שאני יכולה לעשות בשבילך?”
היא הניעה את ראשה לאישור. משהו שאני יכולה לעשות בשבילך.
בלומה הושיטה יד לעבר ארונית הלילה, ומרים עקבה אחרי מעופה עד שנשמטה. הצמידה אוזן לשפתיה וניסתה לשמוע, לחבר מילים לכוונה. בלומה ניסחה חמש מילים לכדי משפט. המשפט לא גייס די אוויר להיפלט החוצה.
מרים נטלה את ידה והוליכה אותה בזהירות אל כוננית הלילה. תרופה? מים? פרחים?
ידה של בלומה גיששה ונעצרה על ערמת הניירת הרפואית. מרים הניחה את הערמה על השמיכה. כן, אמרו עיניה של בלומה לסימני השאלה בעיניה הירוקות של מרים. זה.
מרים העבירה דף אחרי דף קרוב לעיניה. הדף האחרון היה רשום בכתב יד. שמות ומספרי טלפון. ד”ר ביר, ד”ר מרום, ד”ר ינובסקי.
“אמא, את רוצה לקרוא לרופא?”
לא.
“הרופא ביקש שתתקשרי אליו?”
לא.
עיני האזמרגד הגדולות הביטו בה בריכוז.
בלומה הביאה את ידה אל לוח לבה והצליחה להשאיר אותה שם.
“את רוצה לומר תודה לרופאים?!”
כן. הו.
בידה השניה החוותה על מרים. נגעה בלחיה.
“את רוצה שאני אתקשר לומר תודה לרופאים שלך, כי לך קשה עדיין לדבר?”
כן. כן.
בלומה העבירה את ידה מלוח לבה אל הדף. את ידה השניה הניחה על אצבעותיה של מרים ופרשה אותן.
“את רוצה שאני אשמור את הדף הזה?”
הכל הילדה שלה מבינה. הכל.
“שאני אשמור על קשר עם הרופאים שטיפלו בך?”
בלומה הרגישה דמעה זולגת על לחיה. היא לא ידעה שזה עדיין אפשרי, הבכי.
“אני מעריצה אותך על האדם שאת,” אמרה מרים לתוך פניה. “איך כל אדם שמושיט לך עזרה הופך לידיד לכל החיים. איזו הכרת טובה נדירה יש לך. עוד לא התחלתי ללמוד ממך כלום.”
אחר כך נרדמה בלומה לזמן מה, נים ולא נים. מרים הופיעה ונעלמה. נכחה והתפוגגה. כעבור שעה נגעה בה שמש הצהריים והעירה אותה. מרים עדיין ישבה שם, פניה אל החלון. כשהבחינה שהתעוררה, נטלה את ידה.
“מרים שלי.” קולה היה חרישי אבל נשמע. נדמה היה לה שצלו השחור של הסוף נסוג קצת, ברח לפינת החדר והוא ממתין שם.
עיניה של מרים בערו. בציפיה, בשמחה על משפט שלם שמצא די אוויר לצאת, גם אם משפט בן שתי מילים.
“בבקשה. את יכולה.” בוודאי. כל דבר. “לקחת את.” כל מה שתבקשי. “הק־קלסרים.”
נדמה היה לבלומה שהיא רואה סימני שאלה, מתעגלים לרגע כמו בועות בתוך הבריכות הירוקות מבריקות. אבל רק לרגע.
מרים ניגשה לכוננית. במדף שבגובה השולחן היו מחברות השיעורים של אמה, שסידרה לפי שנים רק אתמול. במדף שלמעלה ממנו, בגובה העיניים, עמדו הקלסרים הרפואיים זה לצד זה. גם אותם למרבה הצער אפשר לסדר לפי שנים. היא הניחה עליהם יד. לאלו הכוונה?
“תקחי את.” אמרה בלומה ושאבה עוד אוויר. “את זה.”
בלי שאלות נוספות הוציאה מרים את הקלסרים ממקומם.
“למקום אחר.”
היא ראתה את גלגלי מוחה של מרים מתרוצצים ומחפשים הסבר.
“את רוצה שהם לא יהיו כאן?”
כן.
“את לא רוצה שהם יהיו מול העיניים?”
היא גחנה ונשקה את אמה. “ולחשוב שהייתי צריכה שאת תבואי ותגידי לי בעצמך, שכדי להבריא צריך לראות רק את הבריאות והיופי והשמחה ולסלק את המחלות מהעיניים. איך לא חשבתי על זה בעצמי.”
בלומה ליטפה את ראשה של מרים, מהקודקוד עד לקצות שערה.
“איפה תרצי שאניח את זה?”
בלומה הרימה יד ניכחה.
“את רוצה שאשמור את זה אצלי?” מרים סרקה את פניה כמו קרני רנטגן. “או שאת רוצה שאני אחליט איפה להניח את זה?”
בלומה הניחה את ראשה על הכר. עייפה.
“בסדר גמור, אני אחשוב איפה כדאי להניח את זה. בטח אמצא איזה מחבוא טוב.”
היא שמעה את צעדיה של מרים מתקדמים עם הערמה הכבדה לכיוון חדרה. ואז שמעה אותם חוזרים. קלילים ומבורכים.
המוני מילים ביקשו פתאום לפרוץ דרך לעצמם החוצה ולהיאמר. הן באו מכל מקום, בשטף; מהזכרונות ומהנשכחות, מהכאבים ומהאהבות. מהתום ומהתבונה. מעומק התודעה ומן התחתיות הכפולות והעלומות שלה. הציפו וגאו והפקיעו לעצמם כל מקום אפשרי.
“אמא? אמא, את שומעת אותי?”
האחות תפסה את מקומה של מרים ליד המיטה. בלומה שמעה את מרים אומרת משהו. היא לא הצליחה לפענח את המילים, ולא היתה בטוחה שנאמרו.
היו לה עוד כל כך הרבה דברים לומר עד שכרעה אין אונים.
*
השעה היתה קרובה לשלוש בצהריים. המסדרונות היו ריקים מאדם. נחום עמד בחליפה ומגבעת בפתח בית המדרש. עליו להיכנס ולהצטרף לתפילת הרבים לרפואת הרבנית.
אבל כמעט שלוש בצהריים. הוא קבע חברותא עם ראש הישיבה בין שלוש לארבע. חברותא קבועה באמצע היום, שעה אחת שתהיה קבועה, ברזל, לא משנה מה קורה. כן, אמר הראש ישיבה. זמנים טרופים. תוהו ובוהו. חברותא אחת בצהריים זה כמו יבשה בלב ים. אני לא מכיר עוד בחור שאני יכול לסמוך עליו במאה אחוז, שלא משנה מה יקרה, הוא יבוא ללמוד בדיוק בשעה שביקשתי.
הוא זוכר כל מילה. זה קרה רק אתמול.
תוהו ובוהו זה עכשו, והוא נחום תפקידו להיות יבשה בלב ים בעוד כמה דקות, בשלוש. הוא נבחר לתפקיד כי הוא נחום אדלר, איש הברזל, הבחור שלא יתלבט אם יש היום תוהו או בוהו או חושך על פני תהום, אם יש חברותא היום או אין, ופשוט יגיע בשעה שנקבעה.
הוא חצה את בית המדרש מקצה לקצה. מקומו של ראש הישיבה היה ריק. משמע ראש הישיבה אכן מחכה לו בחדרו בשעה שלוש.
יצא וחצה את הרחבה חדרו של ראש הישיבה נראה כאילו קפא בזמן. אותה כוס מים ששתה ושכח לפנות עדיין עמדה על השולחן.
עמד וניסה להיזכר אם קבעו מקום ממשי ולא עלה בידו. קרוב לוודאי שלא דיברו על מקום מסוים שבו ילמדו, אלא הסתמכו על אחד המקומות הידועים, כמו בית המדרש או חדרו של הרב, ולא שללו מקום אחר, אם שני המקומות הללו לא יתאימו או לא יתאפשרו מאיזושהי סיבה.
יצא וחצה שוב את הרחבה ופנה אל הרחוב, אל בית הרב שקצה גגו נראה מחלונות הישיבה. זעקות התהילים הדהדו אחריו עד שנחלשו במקצת.
כשהגיע נחום אל שביל הגישה נעצר ותהה. מי הוא נחום אדלר? בחור מתמיד ומבין ענין, או בחור שההתמדה סידרה את תאי מוחו בשורות ישרות ונוקשות? לכאורה הראש ישיבה נמצא בביתו, מפני שרעייתו בשעותיה אולי האחרונות, ולא כי הוא מצפה שם לנחום אדלר שיבוא ללמוד אתו בחברותא. גם איש ברזל כמוהו אמור להבין שיום כזה נמצא מחוץ לספירת הימים ומחוץ לסדר וקביעה כלשהי. מצד שני, אולי דוקא לעת כזאת נקבעה החברותא, ואין לבטל אותה בשום אופן.
כמעט החליט לכאן, כמעט החליט לשם. רופא ואח יצאו, והשאירו את הדלת פתוחה קמעא.
ראש הישיבה מחזיק חדר לימוד בקומה הראשונה. אם ייכנס ולא יראה איש בבית, ינסה באותו החדר, ואם ראש הישיבה לא יהיה שם, ישוב על עקבותיו.
הדלת חרקה מעט ממשב גופו. החלל היה ריק.
דלת חדר הלימוד היתה פתוחה. הוא פסע לאורך הקיר.
“אני מבקש ממך מחילה. בבקשה תאמרי בפה מלא ובלב שלם שאת מרים בת בלומה מוחלת לי.”
“על מה אני צריכה למחול אבא, אין על מה למחול.”
“אני מבקש ממך מחילה. בבקשה תאמרי בפה מלא ובלב שלם שאת מרים בת בלומה מוחלת לי.”
“על מה אני צריכה למחול אבא, אין על מה למחול.”
“כל כך הרבה שנים ברוך השם, מן הסתם היתה איזו טעות. אולי כעסתי, אולי דיברתי בקול רם. אולי הבטחתי משהו ושכחתי לקיים.”
“זה בסדר אבא. הכל בסדר. היו זמנים לא קלים. אני מעריכה את זה.”
“את מוחלת לי על הכל?”
“כן. אני יכולה להכנס לאמא עכשו?”
“תגידי ‘אני מוחלת למשולם בן מרים במחילה גמורה’.”
“אני מוחלת למשולם בן מרים במחילה גמו – – – הי, מי הרופא הזה? למה הוא בא?”
“מרים, לא סיימת להגיד.”
הנה לך, נחום אדלר. כך נשמע איש הברזל. אשתו כפי שנדמה על ערש דווי, והוא מוצא זמן להתוודות על חטאי העבר וליישר הדורים עם בתו. לא להשאיר משקעים שאולי אחר כך יהיה מאוחר לתקן.
מבטו היה מושפל לקרקע כשראש הישיבה נתקל בו.
“נחום אדלר! המלאך המושיע שלי. הסתפקתי אם תבוא היום, ואז סילקתי את מחשבת הכפירה הזאת ואמרתי, שעה אצלu זה שעה. הוא יבוא גם מעבר לסמבטיון ללמוד בחברותא.”
תנוכי אוזניו האדימו קלות.
“אדלר, אין לך קפידא עלי, נכון?”
“חס ושלום.”
“אתה יכול להגיד בפה ‘אני מוחל למשולם בן מרים במחילה גמורה’?”
הוא חזר על המילים. אולי הם לא ילמדו עכשו, אבל טוב שהגיע. לא בכל יום מזדמן לו לראות מדרגה כזאת של מוסר.
תגובה אחת
כתיבה אמנותית נדירה. עולמה המנטלי והרגשי של החולה מתואר בפירוט וברגישות יוצאת דופן. בריאים ומתפקדים ב”ה, מתקשים לתאר את הערפל, את הריק והמאבק על המיקוד. נעמי מכניסה את התחושה לתוך הקורא, ולא נופלת לסנטימנטליות קלישאית. תביאי עוד מהמקצוענות והלב!