נחום הוכנס לחדר הלימוד והושאר בו. ריח שלא ידע לתת לו שם דלף אליו מחלל הבית דרך הדלת הפתוחה למחצה, יחד עם קטעי שיחה.
“הם מכינים חליטות של צמחים שמחזקים את המערכת החיסונית. שמעתי על זה מכמה מקומות. הזמנתי את זה אתמול ועכשו הם התקשרו ואמרו שזה מוכן ואפשר לבוא לקחת.”
“יופי. הם יכולים להביא את זה לכאן?”
“זה בבית מרקחת. יש להם רוקח של הומאופתיה שמכין את זה.”
“אי אפשר לשלוח לשם מישהו? נהג? מה הכתובת?”
“שאלתי. הם אמרו שמוסרים רק לבני משפחה של החולה. חשוב להם להסביר על כל מיני תגובות ותופעות לוואי שיכולים להיות. לא לוקחים סיכונים.”
“ולמה אי אפשר להסביר בטלפון?”
“אין לי מושג. כנראה מדיניות כזאת. בית מרקחת.”
“הם יודעים כמה זה דחוף לנו?”
“אני מניח שהם הבינו. הסברתי כמה פעמים.”
נחום עמד לשרבב את ראשו מבעד לדלת ולהציע את עצמו כשליח, ואז נזכר שאינו בן משפחה.
“חשבתי לנסוע לשם עכשו,” שמע את ראש הישיבה.
“אבל הבחור הזה שהגיע קודם – הוא לא בא ללמוד חברותא?”
“כן כן, אבל זה לא משהו שסובל דיחוי. הם גם סוגרים בשבע.”
היה רגע שקט. גם נחום, ספון בין הספרים, ניסה לחשוב על פתרון.
“ואם נגיד להם שהאחריות עלינו? נשלח שליח ונעשה אתם שיחת טלפון. אפשר אפילו לדבר אתם בטלפון בזמן שהשליח נמצא בחנות ולקבל את כל ההסברים.”
“אדרבא, תנסי מרימי. אולי תצליחי לשכנע אותם.”
ראש הישיבה נכנס סוף סוף לחדר, התיישב והשעין את ראשו בין ידיו. רק לרגע. ואז התנער כארי, קם והביא לשניהם מסכת בבא בתרא.
“בישיבה אומרים תהלים עכשו,” אמר נחום. אולי לא היה צריך לומר, אבל הסתירה בין הצעקות וקריעת השמים בבית המדרש לבין השקט היחסי בבית היתה בלתי ניתנת ליישוב.
“בישיבה אומרים תהלים עכשו,” אמר נחום. אולי לא היה צריך לומר, אבל הסתירה בין הצעקות וקריעת השמים בבית המדרש לבין השקט היחסי בבית היתה בלתי ניתנת ליישוב.
ראש הישיבה נאנח ואותת לו לסגור את הדלת.
“הבת שלי.”
נחום פתח את הגמרא ועלעל בה. יהיה מה שזה יהיה, אם לא היה אומר כלום, והיה פותח את הגמרא לפני המשפט האחרון ולא אחריו, לא היה מוסיף לראש הישיבה עוד כאב על הכאב הקיים והבלתי נסבל.
“אני יודע את המצב, אדלר. בישיבה יודעים את המצב. אבל הבת שלי, שתהיה בריאה – היא מאד קשורה לאמא שלה. היא כל כך מאמינה שאמא שלה תהיה בסדר, היא כל כך מושקעת בזה. אני רוצה שהיה תחזיק את האמונה הזאת כל זמן שאפשר. ומי יודע, אולי יקרה נס.”
בראשו של נחום חצו מחשבות זו את זו. אפילו במצב כזה של ערש דווי, אין גבול למסירות של הראש ישיבה לבת שלו. הצורך שלה נמצא לפני הכל, ואם יש אפשרות קלה שבקלות לחסוך ממנה איזו טיפה של צער, הראש ישיבה יעשה הכל בשביל הטיפה הזאת. ההורים שלו, שבאמת עשו ועושים בשבילו בלי גבול, האם היו מסוגלים למדרגה כזאת? אבל חלילה להשוות בין אדם לאדם, בפרט בשעת צרה. והוא עצמו, נחום אדלר, אילו אמא שלו חלילה על ערש דווי, היה רוצה שיעשו בשבילו מאמץ כזה? ואולי היה רוצה להתכונן, אולי היה רוצה להתפלל?…
דפיקה בדלת. הראש ישיבה יצא ושוב השאיר את הדלת פתוחה למחצה, כאילו רוצה לשמר את האפשרות ללמוד גם בתוך כל המצב הבלתי אפשרי.
“אני אלך לשם, אבא. אני אסע ואחזור מהר.”
“את חושבת?”
“כן. כבר הזמנתי מונית. תרשום לי את הכתובת. אני שוכחת כל הזמן כל דבר.”
“את בטוחה?”
“האמת שהייתי מעדיפה להישאר פה. זה מיטיב עם אמא כשאני נמצאת לידה. אבל אם יש דרך לעזור לה ממש, אני מאמינה שזה מה שנדרש עכשו. חוץ מזה, אם אחד מבני המשפחה צריך ללכת, בוודאי עדיף שאני אעשה את זה ולא אתה על חשבון זמן הלימוד שלך. אמא צריכה עכשו את הזכויות האלה.”
הדלת החיצונית נטרקה ונפתחה שוב.
“תשמור על אמא.”
*
מרים הכניסה את העודף לארנק. מטבעות התגלגלו על ספסל המונית ועל הרצפה. היא הידקה את אצבעותיה סביב השקית הקטנה עם בקבוק הזכוכית.
“תעצור לי כאן, בסדר? תודה, תודה רבה.”
פרקה את עצמה מהמונית בדיוק ליד הכניסה לבית ורצה.
קבוצה קטנה של בחורים עמדה על השביל ממש בדרכה. אם הם כאן, אביה מקיים את החלק שלו; הוא שומר על אמא, וביקש מכמה תלמידים לבוא ללמוד אתו.
פרצה פנימה לתוך הבנין. חומה אנושית גועשת חסמה אותה. נסוגה לאחור. כל הישיבה הגיעה ללמוד עם אבא. היא תלך מסביב ותיכנס משער החצר. או אולי כן תנסה לפלס דרך.
“סליחה, סליחה,” מישהו הבחין בה וניסה לפנות מקום.
“אל תעמדו פה, אל תחסמו את המעבר.”
בליל של קולות התערבל סביבה.
“אין מקום בפנים. לא לדחוף.”
“לא לדרוך, זהירות, יש פה אנשים.”
“מי יכול לעשות סדר? איפה טוויג?”
“עומד עם הכהנים בחוץ.”
בשנים הבאות היא תנסה לשלוח את ידה אל הרגע הזה כמו אל ברזל מלובן ותירתע לאחור, לא באמת תיגע בו.
שמעה צרחה ולא ידעה מנין. זכוכית התנפצה. חומת החליפות השחורות התבקעה. היא נפלה על מדרגת הכניסה לבית. נפלה שוב ודחפה את עצמה למעלה, למעלה, לחדר אמה. ונפלה.
בתוך ים האדם נדחף אליה אביה. היא התמוטטה והוא תפס בה, חוצץ בינה לבין הדלת הסגורה.
גם אחרי שנים, פיסי הפיסות הקרועות של אותן הדקות לא הצליחו להתחבר לתמונה אחת. מהלומות על הדלת. דם מפרקי אצבעותיה. רסיס קרח. אפוד כתום. צעקות. מילים. זרועות. צעקות. תחושה שהיא שוקעת. צעקות. פנים בתוך שדה הראייה שלה. זעם. אין אונים. ועוד זעם. חדר. קול טריקה.
זעם ואשמה.
היא היתה צריכה לכבול את עצמה למיטת אמה, לא להביא תמצית חיזוק ולא כוס מים. להיות נוכחת בכל רגע. גם ברגע הקשה וגם אם הוא נמתח על פני נצח. גם אם הוא מפלח את החיים לשניים. לא לעזוב את המשמרת שלה. ולא רק היום אלא בכל הימים. אלפי הרגעים שלא היתה בהם ליד אמה בבית החולים עלו וצרבו בגרונה.
השעות הבאות נמחקו. הרגע הבא היה אשה מיטיבה עומדת מולה, חותכת מעט בצווארון חולצתה. מבקשת ממנה למשוך ולקרוע עוד. מושיטה לה סיכת ביטחון. מילים תלויות על הקיר מאחוריה: בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו. ההמשך מוסתר במגבעות שחורות.
ואז עוד זעם. גלים ענקיים של זעם שכיסו גלים גדולים של יגון ושטפו אותם. האבדן של בלומה היה גזרת עליון. אבל אבדן הרגעים המשותפים של שתיהן היה מעשה ידי אדם – ידי האדם שלה. היא יכלה להתעקש ולסעוד את אמה בבית החולים כמה פעמים בשבוע. להישאר זמן ארוך יותר מכמה דקות. לשבת ליד מיטתה ולהתבונן בה. לחפון את פניה, כמו שעשתה אתמול. להיות היד שמחזיקה בה כשהיא נודדת בין העולמות ומחפשת מנוח לנפשה.
היא לא התעקשה. איזו טעות. לא הקשיבה ללבה החם אלא להיגיון הקר, ונתנה גם לאביה להבין שזה לא בראש מעייניה. אם היתה מתעקשת על כל רגע משותף, אביה לא היה מניח לה להתרחק בדיוק היום. הוא היה דוחק בה להישאר ולאסוף את הרגעים כמחרוזת לצווארה.
אחר כך היו קולות דיבור מתמשכים. זרועות של נשים שאהבו את אמה התקרבו וחיבקו אותה. סיכת הביטחון הציקה לה. מישהי הניחה על כתפיה רדיד שחור. בלומה היתה מביאה רדיד כזה לבית הכנסת בימים הנוראים להתעטף בו. היא חיבקה את הרדיד ואת עצמה ועצמותיה נקשו.
ואז זרמו האנשים החוצה. ידיים אחזו בה מימינה ומשמאלה. בחוץ היה ים של מגבעות סביב הדלתות האחוריות הפתוחות של רכב כחול גדול. בצד עמדה מונית עם דלת פתוחה.
מבעד למסך עשן ראתה את אביה מתקרב אליה. הוא היה מרובב ומפורק.
“אנחנו נוסעים להר המנוחות,” אמר לה. בחורים טיפסו ונבלעו בתוך אוטובוס שעמד ליד היציאה.
“טוב,” היא אמרה. “אני אסע.”
“צאצאים לא מלווים את המיטה, מרים. את יודעת. את תסעי הביתה, בסדר? יש לך מלווה.”
היא לא ידעה. אשה בחולצה לבנה וסמל מגן דוד הכניסה אותה למונית והתיישבה לידה.
הקהל הגדול חסם את היציאה מהרחבה. הרכב הכחול זז לאט לאט עד לשער, ואז זז גם האוטובוס. המונית צפרה ונעה קדימה.
“לאן אתה נוסע?” הקול בקע ממנה כמו גחלים ממדורה עשנה.
“תגידי לי את הכתובת,” אמר הנהג. והאשה בחולצה הלבנה אמרה לה שנוסעים הביתה.
הרכב הכחול פנה ימינה במורד הכביש, אחריו האוטובוס, ואחריהם השתרכו אנשים, מי לכאן ומי לשם.
מכשיר הקשר של האשה בחולצה הלבנה צפצף וצפצף.
“תיסע אחרי האוטובוס הזה,” אמרה מרים.
“אין בעיה.”
מכאן היו התמונות מסודרות היטב בזכרונה. המונית נסעה בעקבות האוטובוס, יוצרת מבלי משים שיירה קטנה שנעה לכיוון רחוב ירמיהו ומשם לגבעת שאול. ברגע מסוים היא הבינה שהאשה שיושבת לידה היא פרמדיקית שמתלווה אליה.
כשהמונית גלשה בחשכה לכיוון הר המנוחות, הפרמדיקית העיפה מבט החוצה ומבט שואל אליה. היא לא ידעה היכן היא גרה, אבל יכלה להבין שמשהו השתבש.
“סליחה,” היא אמרה לנהג. “יש כאן טעות. אנחנו בדרך הלא נכונה.”
“זה בסדר,” אמרה מרים. “זאת הדרך.” והידקה עליה את הרדיד השחור שלא היה שלה.
*
נחום אדלר עלה ראשון לאוטובוס וירד אחרון. הזרם השחור של הבחורים נע לכיוון החלקה והתפתל בין המצבות.
טבעת בחורים התהדקה סביב ראש הישיבה כשנעמד ליד המיטה והחל להספיד בקול שקט. הוא מעולם לא היה בתוך הטבעת הזאת. לא ענה על שום קריטריון שמצדיק את זה. לא היה מהלמדנים שראש הישיבה נהנה לדבר אתם בלימוד, ולא מהנמרצים הללו שנמצאים בכל מקום שצריכים אותם ומביאים תועלת. החברותא שתוכננה להיום ולא יצאה לפועל בסופו של דבר היתה תוצאה של התפקיד האחד שכן ידע למלא באמונה, לפחות עד הזמן האחרון: לשבת וללמוד.
האוטובוס כיבה את אורותיו והשתתק.
פנסי מכונית התקרבו ונעצרו במרחק של כמה עשרות מטרים.
ראש הישיבה דיבר בקול שקט שלא הצליח להגיע לאוזניו. הוא כן שמע יללות תנים רחוקות, כנראה מהיער שבשיפולי בית העלמין.
דמות יצאה מהרכב ונעמדה קרוב לגדר האבנים שהקיפה את החלקה. קרובי משפחה שעולים ביום השנה מגיעים בשעות היום, לא בלילה, וגם אז, הם ניגשים למצבה של יקירם ולא נשארים לעמוד ליד הגדר.
דמות יצאה מהרכב ונעמדה קרוב לגדר האבנים שהקיפה את החלקה. קרובי משפחה שעולים ביום השנה מגיעים בשעות היום, לא בלילה, וגם אז, הם ניגשים למצבה של יקירם ולא נשארים לעמוד ליד הגדר.
המכונית התקדמה, הסתובבה לכיוון ההפוך וכיבתה את האורות.
בחורים שמלווים את אשת ראש הישיבה בדרכה האחרונה משתדלים להקשיב להספד שהוא נושא ליד מיטתה, ולא עומדים מהצד ומהרהרים מה עושה כאן דמות זו או אחרת. הנה שוב חוזרת אליו הסחת הדעת הטרדנית והקופצנית של הזמן האחרון; אפילו להתרכז בהספד קשה לו.
נחום התקרב מעט. ראש הישיבה ביקש מחילה בשמו ובשם המשפחה.
עיניו המשיכו לנדוד. הדמות עמדה דומם ליד הגדר.
סביב ראש הישיבה היתה תכונה. נחום לא הכיר את הרבנית, לכל היותר ראה אותה בישיבה בימים הנוראים. אבל היה לו קשה להיות בין הבחורים שהטילו צרורות עפר לתוך הקבר.
בתוך השקט שמע את ראש הישיבה אומר קדיש.
בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. אמן יהא שמיה רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא.
מנוע הרכב ניצת פתאום. בתוך זרקורי האור שיצרו הפנסים עמדה, עטופה ברדיד שחור, בתו של ראש הישיבה.
תגובה אחת
וואו אמאלה
נקרע הלב
איזה תאורים חיים ונוגעים
ממש נכנסתי עמוק לתוך הסיפור