אחרי כמה שבועות של המתנה, הני אדלר ידעה שההצעה הזאת לנחום ירדה מהפרק. כבר היו כמה מקרים שהצעות התפוגגו לחלל והורי הבחורה לא טרחו להחזיר תשובה, לא חיובית ולא שלילית. היא לעולם לא הבינה אנשים כאלה או את המניעים שלהם, וידעה שלבה יתכווץ מחדש אם זה יקרה שוב. והנה זה קרה שוב.
כמה שעות אחרי שהשלימה עם העובדה, התקשר השדכן והודיע שאבי הנערה מעונין לפגוש את הבחור. הוא טס לחו”ל וכעת חזר, וסליחה על העיכוב.
לא זו בלבד שלבה של הני אדלר לא התכווץ; הוא התרחב.
האב יכול להגיע לישיבה בשעות הצהריים ביום ראשון, אמר השדכן. זה חלון הזמן שלו.
בסדר גמור, אמרה הני. היא תודיע לנחום.
כששמעון חזר הביתה הגישה לו הני את החדשות עם כוס התה. הוא ראה את האור על פניה, כמו השמש שיצאה סוף סוף ופיזרה את העננים. היתה דאגה לנחום בזמן האחרון, בהחלט; הבחור המתמיד שטיפחו בעשר אצבעות החל להופיע יותר ויותר בבית. הרבה לישון. הרבה לבהות. שניהם חרדו. שניהם האמינו שזה זמני, אבל לא ידעו לשער כמה זמן תארך הזמניות הזאת. ומי יודע מה יקרה בינתיים? שם טוב קשה לקנות וקל לאבד.
במשך השבועות הללו של ההמתנה הני חששה שזו הסיבה לתשובה שמתמהמהת: המשפחה מתמודדת עם שמועות סותרות, שחלקן מדברות על בחור מתמיד וחלקן על בחור שמתמיד קצת פחות. אז לא כדאי להמשיך, אבל לא נעים לסרב.
היא תכננה לדבר עם נחום. לומר לו שהיא מבינה שיש תקופות טובות יותר ופחות, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של השקעה, בדיוק לפני שקוצרים את הפירות – זה לא הזמן להרפות. לומר לו שהדרך להתמודד עם משבר היא לא לברוח, שהניסיון נמצא דוקא במקום שהכי קשה לנו, שביחד יחשבו על דרכים מתאימות לפתור את זה, ושהם תמיד כאן בשבילו.
והנה התברר שהדאגות היו מוקדמות מדי; נחום שלהם צבר שם כל כך טוב, שגם תקופה מסוימת של חולשה לא גרמה לו נזק.
שמעון גם הוא תכנן לדבר עם נחום. לומר לו שיזיז לרגע הצדה את רעשי הרקע וינסה להקשיב למה שלבו אומר לו. שמשבר הוא לפעמים איתות של הנפש שנדחקה יותר מדי, והגיע הזמן להקשיב לה. לבדוק איזה חלק שלה לא חש בטוב, ולהגיע למסקנות לפני שמחפשים פתרונות. זה אולי לא יהיה נוח בטווח הקצר, אבל יהיה מאד משתלם בטווח הארוך. הוא ידע שהשיחה לא תהיה קלה, והתקשה למצוא זמן שיהיה נוח לשניהם, טכנית ומנטלית.
אולי מיהר לקפוץ למסקנות? אולי היה צריך לתת יותר אמון בנחום וביציבות שלו, ולסמוך עליו שיצלח את התקופה ויחזור למסלול? אולי ראה צל עננים כגשמים?
אולי מיהר לקפוץ למסקנות? אולי היה צריך לתת יותר אמון בנחום וביציבות שלו, ולסמוך עליו שיצלח את התקופה ויחזור למסלול? אולי ראה צל עננים כגשמים?
אבל הוא ראה את הני מרקידה את הכפית בתוך כוס התה, והחליט לשמור את הסקפטיות לזמן אחר.
*
נחום אדלר היה בטוח שהחברותא, שהחזיקה מעמד יום אחד, תיפסק לכל הפחות עד שראש הישיבה יקום מאבלו ויוכל לחזור ללמוד. בדק בינו לבין עצמו אם הוא מרגיש הקלה או אכזבה, ומצא שהוא מרגיש את שתיהן; שמח שלא יצטרך להעמיד את הריכוז הלקוי שלו במבחן, ומצטער, כי זו היתה הזדמנות ל’מחייב’ טוב ורציני שיעזור לו לחזור לתלם.
אבל ראש הישיבה ביקש שימשיך ללמוד אצלו, בכל יום בשעה שלוש, כטובה אישית. אם הוא עצמו לא יכול ללמוד, אמר, הידיעה שהלימוד עצמו ממשיך בזמן הקבוע תתן לו רוגע. דוקא בזמן הזה, כשהוא בתוך השבר הגדול, וקשה לראות מעבר להיום ולמחר, הלימוד שממשיך להתקיים נותן הרגשה של המשכיות, של התבוננות הלאה.
נחום היה נבוך במקצת. הוא טיפוס של סדרים, חברותות קבועות, שעות קבועות. הרעיון של חברותא ללא חברותא היה קצת מרחיק לכת בעיניו. הוא לא סירב כמובן, אבל לא ידע איך יסביר לאחרים היכן ועם מי הוא לומד בכל יום בין שלוש לארבע. חברותא עם ראש הישיבה? שיושב שבעה? בבית של ראש הישיבה? בחדר הלימוד שלו? כדי לשמר את החברותא? מה יגידו?
הוא הצליח להתגבר על ‘מה יגידו’ ביום הראשון, ומשם כבר היה לו קל יותר. בחדר הלימוד של ראש הישיבה היו שקט ובדידות מבורכת. לא היה החשש הזה בקרביים מכל בחור שמתקרב אליו, שמא הוא עומד לשאול אותו שאלה שלא ידע לענות עליה. לא היה הזמזום הקבוע בראשו, שהבחור שיושב מלפניו או מאחוריו מבין את הסוגיה טוב יותר ממנו. ולא היו מבטי תמיהה כשהפסיק ללמוד ובהה בחלל.
בשעה ארבע, כשהבית התחיל להתמלא במנחמים, הוא השתלב ביניהם בטבעיות, וכעבור כמה דקות יצא ועשה את דרכו חזרה לישיבה. לראשונה אחרי תקופה לא קלה, הצליח להכנס לסדר ב’ מאושש יחסית.
ביום ראשון נכנס לבית המדרש כמה דקות אחרי השעה ארבע ועשה את דרכו למקומו הקבוע.
“אדלר, איפה היית?”
הוא הסב את ראשו אל מקור הקול.
“מה זאת אומרת?” איפה יכול בחור להיות בהפסקת צהריים?
מקור הקול היה טוויג. בחור רב כשרונות, שהצליח בו זמנית להיות למדן וגם בלתי מתאמץ.
“למה אתה שואל?”
“מישהו חיפש אותך.”
“מישהו חיפש אותי? מי זה היה?”
“אני לא מכיר. אבל הוא היה נראה מישהו שרוצה להכיר אותך.”
“חבל שלא הייתי כאן.”
“נכון מאד.”
“הוא דיבר אתך?”
“כן, הוא אמר שהודיע שיבוא והתפלא שלא מצא אותך.”
נחום גירד בראשו.
“עשיתי מה שיכולתי, אדלר, חיפשתי אותך בבית מדרש. אחר כך בחדר. אחר כך באוצר. ושוב פעם בחדר. הלכתי גם לשטיבלאך. הוא חיכה הרבה זמן. לא היתה לי ברירה רק לחזור ולהגיד לו שאני לא מוצא אותך בשום מקום.”
נחום נחת בחבטה מהשעה האחת של קורת רוח שהיתה לו רק קודם אל קרקע המציאות. אמו עדכנה אותו שלוש פעמים, והתקשרה שוב לוודא שהוא זוכר, והוא שכח. כלומר, הוא זכר; ודאי שזכר. אבל אז הגיעה השעה שלוש, שעת הברזל שבה נחום אדלר לומד חברותא עם ראש הישיבה, חברותא שגם תוהו ובוהו לא יוכלו לשבור אותה ועל אחת כמה וכמה לא אביה של נערה שקבע אתו פגישה, ורגליו הוליכו אותו מאליהן לחדר הלימוד של הרב הלפרין. זה כוחה של התמדה!
הוא ראה בעיני רוחו את אבי הנערה מחכה ומחכה, תוהה לעצמו איזה מין בחור הגיע לפגוש: בחור שמבלה את זמנו במקום בלתי ידוע, או בחור שלא זוכר שהוא אמור להגיע.
“אמרתי לו שאתה בטח לומד איפה שהוא, רק שעדיין לא גילינו איפה זה.”
נחום העריך את המאמץ, אבל לא היה בטוח שאבי הנערה מעוניין במתמיד מסוג כזה.
“תתקשר, אדלר. תסביר את עצמך.”
למי הוא יסביר? לאמא?…
* * *
בכל יום מימי השבעה, בין שלוש לארבע, לא נכנסו מנחמים לבית משפחת הלפרין. אלו שלא ביררו מראש את שעות הניחום נאלצו לחזור על עקבותיהם או לחכות בחוץ.
בין שלוש לארבע, אחרי מנוחת הצהריים ולפני שגל חדש של מנחמים יציף את הבית, היה משולם נכנס בשקט לחדרה של מרים ושוהה אתה.
ביום הראשון מצא אותה ישנה. היא לא הגיבה כשקרא בשמה. במשך שעה ישב על הכסא הנמוך והביט נכחו. ביום השני, יום שישי בשבוע, מצא אותה ישנה בישיבה. הוא ישב לצדה, והרים בעדינות את ראשה שנפל פעם לצד זה ופעם לצד אחר.
ביום הרביעי לשבעה, יום ראשון, קיווה למצוא אותה ערה. היא ישבה, פניה אל החלון וגבה אל החדר. הוא קרא בשמה, היא הסיטה את ראשה והביטה בו במבט זגוגי.
“אני אשב פה קצת, מרים, בסדר?”
היא לא השמיעה צליל כלשהו.
למחרת, יום שני, מצא אותה מתבוננת במגש האוכל. היא התיישב בדממה, אומד את יכולתה לנהל שיח. מרים נגעה בקצות אצבעותיה במאכלים, כאילו הם עשויים אבקה, ולא הראתה סימן שהיא מבחינה בו.
“את כועסת עלי?!”
היא הרימה את עיניה, ואם היתה מסוגלת לרגשות כלשהם, אפשר היה למצוא בהן פליאה.
“מותר לך לכעוס, מרים. מותר לך להרגיש כל דבר.”
עיניה בהו בו.
“לא היית ליד אמא בשעות האחרונות שלה. היה לי חלק בזה. אם לא הייתי מעלה את האפשרות של יציאה מהבית – – – “
“הכל בסדר, אבא,” אמרה.
“היה לי רושם שאכפת לך מאד. שאת כועסת.”
היא ניסתה למצוא פשר למילים. מרגע הפטירה לא הרגישה דבר. גם לא עצב. גם לא תדהמה. המציאות איבדה את הממשות. אנשים מדברים סביבה, אבל הקולות נשמעים רחוקים או עמומים, כאילו מעבר לקיר זכוכית. אז כעס?
משולם סיפר שהוא נמצא בחדרה מדי יום, ובכל זאת רק היום דיברה אתו לראשונה. חלף זמן עד שחיברה את ההברות והאותיות. אתמול. היום. שעה. ישנת. לא היה לה מושג מה מחבר בין המילים ואיך כל זה שייך אליה. לא ברור לה מתי קרו הדברים שעליהם הוא מדבר, ואם הוא יושב לידה או הרחק ממנה.
“הכל בסדר, אבא.”
משולם הוציא מכיסו הפנימי חבילה. “אמא ביקשה ממני לשמור את זה בשבילך.”
אה, מרים כן הבינה. כבר לפני כמה ימים אבא ביקשה מאבא לשמור משהו בשבילה. או לפני כמה שנים. או לתת לה את המתנה רק אם תהיה ילדה טובה. והיא לא התנהגה יפה. אבא בא לדבר אתה והיא לא הסכימה.
“סליחה אבא, סליחה.”
היא התבוננה בידו שהניחה את החבילה ליד מגש האוכל. הבוקר – זה היה הבוקר? – ראתה במו עיניה דרך החלון ילדים הולכים. גלגלים מסתובבים. עכשו היא רואה אצבעות זזות. מוזר.
“תשמרי על זה,” אמר משולם וקם ממקומו.
משהו קם מרבצו בתחתית הסרעפת שלה וטיפס במעלה קנה הנשימה. כן, היה לה אכפת מאד שלא היתה עם אמא שלה בשעה האחרונה לחייה. היא כעסה כל כך, עד כדי עיוורון. והיא הפרה את הכללים, ובמקום לחזור הביתה אחרי ההלוויה, נסעה לבית העלמין, לראות את אמא שלה כל עוד אפשר.
נכון, היא השתדלה לא להתקרב ממש. רק עד למקום שממנו יכלה לראות. אבל מי שעיניו בראשו היה יכול להבחין בה.
כן, היא רצתה עוד טיפ טיפה עם אמא שלה. רצתה להיות קרובה. להחזיר איכשהו את השעה שאיבדה. אבל היא הביכה את אבא שלה מול כל התלמידים, ביום הכי קשה בחייו. היא, מרים הלפרין. הזכרון שלה מאז הפטירה הפך לדייסה נוזלית, אבל היה שבריר שניה בבית העלמין שבו קלט אותה, והיא זוכרת את הבעת השבר על שבר בעיניו, כמו שהיא זוכרת את שמה.
כן, היא רצתה עוד טיפ טיפה עם אמא שלה. רצתה להיות קרובה. להחזיר איכשהו את השעה שאיבדה. אבל היא הביכה את אבא שלה מול כל התלמידים, ביום הכי קשה בחייו. היא, מרים הלפרין. הזכרון שלה מאז הפטירה הפך לדייסה נוזלית, אבל היה שבריר שניה בבית העלמין שבו קלט אותה, והיא זוכרת את הבעת השבר על שבר בעיניו, כמו שהיא זוכרת את שמה.
אז אביה נכנס בכל יום לחדרה, בעדינות, כדי לנסות להבין מה בדיוק קרה שם. והיא? ביום הראשון נרדמה, ביום השני שתקה. והוא נתן לה עוד הזדמנות ועוד הזדמנות, הוא חיכה לשמוע. היום כבר רמז לה – מותר לך לכעוס.
ודאי שמותר לה. אבל להלבין את פניו לעיני כל הישיבה? איזה היתר יש לה?
* * *
הני אדלר ציפתה לקבל עדכון בערב. מכיוון שידעה שהציפיה לא מיטיבה אתה, השאירה לעצמה רשימת מטלות דוקא לשעות הללו.
אבל הרשימה התקרבה אל סופה והעדכון בושש לבוא. היא בדקה שוב בלוח השנה; היום יום ראשון, היום שאבי הבת היה אמור לבקר אצל נחום בצהריים. זה היה חלון הזמן שלו. בדקה בשעון; עכשו ערב. כלומר, הביקור כבר התקיים.
השעה הלכה והתקטנה, ואתה קטן מלאי סבלנותה של הני. עוד מעט יגיע הזמן שאנשים מנומסים כבר דוחים את שיחות הטלפון שלהם למחר.
“אני אתקשר לנחום,” אמרה ומחתה את מצחה.
“לא בטוח שכדאי,” אמר שמעון. “אני מניח שאם הוא היה רוצה לעדכן, הוא היה מתקשר.”
“אבל אתה יודע איך הוא. הולך ללמוד ושוכח מהעולם.”
“אז הוא בטח יתקשר לפני שילך לישון.”
“נו שמעון, באמת. כמה פעמים הוא נרדם על הסטנדר והתעורר אחרי חצות, אתה זוכר?”
לא. אבל למה לקלקל לה את האשליה.
