ראש הישיבה הביא שתי כוסות תה רותחות לחדר הלימוד. לקול מחאותיו של נחום הניח אחת לידו.
“ר’ נוחם, אני אוחז ממך כל יום עוד יותר,” אמר לנחום. “איך לומר את זה? אתה קובע מדרגות חדשות להתמדה.”
“הראש ישי – – – “
“עוד לא למדנו בחברותא אפילו יום אחד, אפילו יום אחד, אבל הנה היא נמשכת, הקביעות, והנה הגעת גם היום, בדיוק בשלוש, ללמוד עם אדם זקן ותשוש שאין לו שום יישוב הדעת.”
הרב הלפרין הסיר לרגע את הכיפה והידק אותה שוב. נחום זע על כסאו. אולי באמת דוקא היום, כשראש הישיבה קם מהאבל ויכול לחזור ללמוד, הוא היה צריך להודיע שלא יוכל לבוא. לגלות רגישות לאדם שמותר לו ללמוד, אבל מן הסתם לא יצליח, ולא נכון להעמיד אותו במבוכה.
“הראש ישיבה רוצה לנוח?”
“זה מה שחשבתי עד שבאת. ואז ראיתי אותך עומד בדלת ואמרתי לעצמי, אחח, איזו בריה מיוחדת היא ההתמדה. צריך להתקין ברכה מיוחדת, כמו שחלק מחכמתו, שחלק מהתמדתו. יום יום, יום יום. זה פשט חדש באם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ממש פשט חדש.”
התה הרותח צרב במורד הוושט של נחום. התמדה יכולה להיות לרועץ, וזה מה שקרה לו ממש בימים האחרונים.
הרב הלפרין סיים את התה הרותח בגמיעה אחת ופתח את הגמרא. דקה או שתיים בהה בדפים, כאילו רואה אותם לראשונה אחרי שנים שלא התראו.
“הראש ישיבה אולי רוצה שנלמד משהו אחר? אולי לאט לאט, בהדרגה.”
“זה לא פשוט, זה לא פשוט.”
“אנחנו יכולים ללמוד אגדתות. או גמרא אחרת. מה שהראש ישיבה רוצה. ועדיין לשמור על הקביעות.”
הרב הלפרין ניגב את מצחו ביד ימין, אחרי שניגב אותו קודם ביד שמאל.
“הגמרא אומרת, כל אדם שמתה אשתו ראשונה בימיו, כאילו חרב בית המקדש בימיו. ואנחנו נלמד גמרא ר’ נוחם. גמרא אנחנו נלמד.” הוא דפק פתאום באגרוף על הסטנדר. “אנחנו נשב על החורבות של בית המקדש ונלמד!”
“הגמרא אומרת, כל אדם שמתה אשתו ראשונה בימיו, כאילו חרב בית המקדש בימיו. ואנחנו נלמד גמרא ר’ נוחם. גמרא אנחנו נלמד.” הוא דפק פתאום באגרוף על הסטנדר. “אנחנו נשב על החורבות של בית המקדש ונלמד!”
נחום הסיט את עיניו.
“הקדוש ברוך הוא הוא דיין האמת. דיין האמת!”
נחום התבונן בקיר המכוסה ספרים. ליתר בטחון בחר כריכה אחת לנעוץ בה עיניים.
“מה הכוונה דיין האמת? קודם כל דיין. הקדוש ברוך דן אותנו ונותן פסק! וזה היה הפסק של הקדוש ברוך הוא! זה מה שהקדוש ברוך הוא פסק.”
הקול התרומם והתפשט לחלל החדר.
“מילא אני, משולם הלפרין, אני הרי מלא חטאים כרימון, הקדוש ברוך יכל לפסוק לי דין כזה, ייסורים כאלה. אבל הרבנית? הרבנית שהיו לה רק זכויות?! רק זכויות היו לה. והילדה שלי? תינוקת של בית רבן שלא טעמה טעם חטא?…”
נחום נענע בראשו. תנועה קלה. ירצה ראש הישיבה יראה בתנועה השתתפות בכאבו העצום. לא ירצה לא יראה אותה.
הנשימה המקוטעת נרגעה לאט לאט. נשמע דפדוף דפים.
“נלמד, ר’ נוחם. הטרחתי אותך לבוא לכאן לא בשביל דיבורי חולין.”
“הראש ישי – – – “
“כן כן. בן עליה כמוך, צריך לקחת ממנו דוגמא, בטח ובטח לא לבטל אותו מלימוד.”
נחום הציץ בשעונו, התגבר כארי וקירב אליו את הגמרא.
כמה דקות אחר כך, בעומק הסוגיה, הרגיש נחום שראש הישיבה מתבונן בו יותר מהרגיל.
“היה לך קשה להגיע היום, ר’ נוחם?”
“לא לא.” נחום נבהל. “לא היה קשה בכלל.”
לפני שיצא מהישיבה חפר והפך בזכרונו אם קבע משהו או נקבע בשבילו משהו בין השעה שלוש לארבע, ורק כשהיה משוכנע ששום אביה של שום בת ושום אדם אחר לא אמור לפגוש אותו, הרשה לעצמו לעזוב את הבנין.
“נראה שמשהו לא… שמשהו מציק לך. בטוח במאה אחוז שלא היה לך קשה להגיע?”
נחום מצא את עצמו מתפעל. ראש הישיבה עדיין מצוי בתחתית בור הכאב שלו, ואפילו שם הוא מבחין בכאבו של הזולת, גם כשהוא מוסתר היטב.
“היום לא היה קשה,” אמר.
“ואתמול?”
“ברוך השם, מסתדרים.”
“בוודאי מסתדרים. אבל אם יש איזה קושי, חס ושלום אני לא רוצה להטריח אותך או להכביד עליך. כבר הכבדתי מספיק.”
ראש הישיבה העלה את משקפי הקריאה שלו על המצח והביט בו. העיניים שהיו מאירות עוד קודם, היו עכשו כמו קרני אור שחדרו מבעד לענניו.
“פשוט… מסתבר שאתמול הייתי אמור לפגוש מישהו בשעה הזאת, ושכחתי. אבל הכל בסדר.”
“מי זה היה?”
“יהודי שיש לו בת. בא לפגוש אותי.”
“והוא הגיע ולא מצא אותך.”
“כן. הוא שאל עלי. וחיפשו אותי ולא מצאו.”
“איי איי איי.”
“לא נורא, לא סוף העולם,” אמר נחום.
“אז הוא יגיע עוד פעם, אני מבין.”
“לא.”
“אה, הוא יפגוש אותך במקום אחר?”
ידו של ראש הישיבה היתה פשוטה לפנים על הסטנדר ונראתה כמו גשר שנשלח כלפיו.
הוא לא יפגוש אותו, לא בישיבה ולא במקום אחר, מצא נחום את עצמו מספר. אבי הבת נאלץ לחזור הביתה בידיים ריקות, והודיע לשדכן שאין בכוונתו להמשיך את השידוך עם בחור שאפילו לקבוע שיחה אתו אי אפשר. ובצדק, לא יכול נחום שלא להוסיף. אם אני לא מגיע לשיחה, מי יודע, אולי גם לחופה אשכח להגיע.
ולא, הוא לא סיפר להורים שהיה שקוע בלימוד ושכח. לא נראה לו מוצדק להחמיץ פגישה מכל סיבה שהיא.
“מגיע להורים שלך לדעת שהבן שלהם כל כך שקוע בלימוד, שהוא שוכח גם דברים חשובים,” אמר ראש הישיבה.
זה היה מעשה נכון לעשות לפני תקופה, כשההורים ידעו שהוא באמת מסוגל לשקוע בלימוד ולשכוח הכל. היום הם יודעים שהוא לומד פחות, ואם שקע במשהו, זו בוודאי היתה שינה עמוקה. להעמיד אותם במצב שיחשדו בו בשקר – זו תהיה טיפה נוספת בכוס הדאגות שהוא כבר ממלא.
*
מרים התעוררה לתוך החושך הסמיך.
טיק. טק. טיק. טק.
בשברירי השניה הראשונים לא זכרה דבר. ואז התאפסה התודעה. אמא לא נמצאת לא כי היא בבית החולים. כי היא איננה. היא הרגישה מכה פיזית בחזה.
ידעה שלא תצליח להירדם שוב. נגזר עליה להתהפך ולהתפתל במיטה עד שהשמים יתבהרו, ואז, מרוב עייפות, היא תקרוס ואולי תישן קצת.
המחשבות זיהו שהיא ערה והתנפלו עליה.
היא התיישבה בבת אחת, ניערה את ראשה. הן ברחו לרגע, ומיד חזרו להסתובב סביבה כמו יתושים סביב מים עומדים.
טיק. טק. טיק. טק.
ואם היתה נשארת צמודה לאמא ביום האחרון, ממש פנים מול פנים, עור לעור, יתכן שזה היה נגמר אחרת. אמא רצתה אותה לידה, להביט, לגעת, לקבל אנרגיה. והיא עזבה את החדר ואת הבית והשאירה את אמא שלה בלי מקור הכח היחיד שלה.
וגם אם כך נגזר משמים, אם היתה נשארת צמודה לאמא, היתה שומעת ממנה מילים אחרונות. היא לקחה לאמה את הזכות להיפרד ממנה. להשאיר צוואה לדור הבא.
קרסה על הכר.
טיק. טק. טיק. טק.
כל זה רק חלום רע. במשך היום היא אופטימית, אבל בלילה הפחד שמשהו רע יקרה לאמא זולג גם לחלומות.
עוד מעט תתעורר, ואמא תהיה כמו קודם בחדר שלה, עם החיוך העדין הזה מתוך שינה, עם העירוי שמחובר אליה, עם הצליל הקצוב הזה שהוא משמיע.
התסריט הזה שהיא החמיצה את אמא בשעות האחרונות לא באמת קרה. זו החרדה שלה, של מרים, שמציירת את הפחד העתידי כמו ארוע שקורה עכשו.
טיק. טק. טיק. טק. היא שומעת את זה. היא ערה. מחר תעלה לשכנים ותבקש לתקן את המזגן. הוא מטפטף כל הלילה ואי אפשר לישון.
התיישבה שוב. היא לא תעלה לשכנים כמו שלא תרד לאכול. החדר הזה הוא כל עולמה עכשו. היא לא יוצאת ואף אחד לא נכנס, מלבד אביה, שמגיע מדי פעם לבדוק את שלומה ושוהה אתה. החדר הוא האי הבודד שלה והמיטה היא המבצר.
ניגשה לחלון והניפה את התריס. מנוע המזגן מעל ראשה היה דומם.
טיק. טק. טיק. טק.
שתי נשות מקצוע שבאו לנחם הסבירו זו לזו שמרים עלולה לפתח כל מיני תגובות. היא עלולה לאבד את התיאבון. או את הזיכרון או את תפיסת הזמן. עלולה להתנהג כמו רובוט או כמו ילדה קטנה. לא לרצות בחברת אנשים ואפילו להתנפל עליהם. כל התגובות הללו נורמליות לחלוטין בתקופה הזאת. הן לא דיברו על שמיעת קולות תקתוק שבאים משום מקום.
הדליקה את האור וכיווצה את עיניה.
טיק. טק. טיק. טק.
הצליל הנורא הגיע מכיוון המדפים. מתוך שקית קטנה קשורה בחוט.
השעון. אבא שלה הבין שהיא לא תקבל את המתנה הזאת, ולא ניסה לרגע לבקש שתתייחס למתנה מאמא שלה בכבוד המתבקש. הוא פשוט הניח את השקיק הקטן על המדף, שימתין שם למרים עד שתהיה מסוגלת להכיר בקיומו. כמו אבא עצמו, שמגיע לכאן שוב ושוב, ויושב וממתין עד שמרים תוכל, ובכן, להכיר בקיומו.
אבל שלא כמו אביה שיושב בדממה, השעון הזה מתקתק כמו פטיש על סדן.
ניסתה להסיר את המכסה כדי לחלץ את הסוללה. לחצה על כל הכפתורים.
טיק. טק. טיק. טק.
אסור לה להרגיש כך, אבל המתנה שאמה השאירה לה לא מתאימה. אם אמא רצתה להשאיר לה חפץ אהוב, שיזכיר אותה בכל פעם שתביט בו, זה יכול היה להיות תכשיט. כמו התליון שהיתה נושאת תמיד על צווארה. או בגד שמרים אהבה פעם וחלמה שכשתגדל יהיה שלה. כמו צעיף המשי. השכמיה. אולי ספר שקראו פעם יחד. חפץ שיש בו חיבור, ממשי או רעיוני. את השעון הזה היא לא זכרה שראתה אי פעם. הוא לא היה נראה שעון חדש שאמה קנתה עבורה ולא הספיקה לתת, ולא ענתיקה שעוברת במשפחה מדור לדור. הוא היה די קטן, אבל הקים רעש נורא. כמו מישהו שסיים את האוכל שבצלחת ועכשו הוא נוקש עליה במזלג לצלילי מנגינה שרק הוא שומע. ניסתה לענוד אותו על פרק ידה ולא הרגישה דבר.
את השעון הזה היא לא זכרה שראתה אי פעם. הוא לא היה נראה שעון חדש שאמה קנתה עבורה ולא הספיקה לתת, ולא ענתיקה שעוברת במשפחה מדור לדור. הוא היה די קטן, אבל הקים רעש נורא. כמו מישהו שסיים את האוכל שבצלחת ועכשו הוא נוקש עליה במזלג לצלילי מנגינה שרק הוא שומע. ניסתה לענוד אותו על פרק ידה ולא הרגישה דבר.
“מרים, הכל בסדר?”
היא זינקה אל הארון הפינתי ושלשלה את השעון לתוך אחד מכיסי המעילים.
“כן,” ענתה בכל כוחה מעבר לדלת.
“את צריכה עזרה?”
“לא,” אימצה את גרונה. “תודה.”
“לילה טוב מרימי. אם את צריכה משהו תעירי אותי בבקשה.”
צעדי אביה התרחקו.
אחת הנשים המומחיות הסבירה שיכולה להיות גם תחושת קהות. כנראה זאת הסיבה שהיא אדישה כלפי אביה, גם כשהוא מתמסר אליה ללא גבול. אתמול – זה היה אתמול? היום? – שמעה הרבה קולות לימוד מהסלון, כנראה קבוצה גדולה של בחורים הגיעה. אבא לא זז מהבית. הוא העביר את הישיבה לכאן כדי לשמור עליה. ועכשו שמע רחשים ובא לבדוק שהיא בסדר.
והיא לא בסדר. קהות או לא קהות, כך לא מתייחסים לאבא. גם אם כל מילה היא כמו נייר זכוכית על הנשמה, גם אם כל דבר שהיא מכניסה לפיה מרגיש כמו אפר, היא צריכה לשוחח אתו. להתייחס. לכבד. לאכול את מה שהוא מכין ומגיש לה. לאסוף את עצמה למענו, ולהחזיר את שמחת החיים הביתה. זה יקח קצת זמן. הוא מאופק וממתין בסבלנות, והיא צריכה לעשות את החלק שלה.
כיבתה את האור ועצמה עיניים. אם לא למעני, אמרה לקדוש ברוך הוא, אז למען אבא שלח לי שינה. כי אם היא לא תילחם באדישות, ואבא שלה ימשיך לקבל שתיקות בתור תשובה והתעלמות במקום תודה – השמועה שבתו של ראש הישיבה אינה בקו הבריאות תגיע לישיבה חיש קל. ואז, הו אז… ולחשוב שהיא תגרום לו את זה.
או אולי כבר גרמה?
