מרים התעוררה לפנות בוקר ושכבה בעינים פקוחות, כמו ניצול ספינה טבועה שהגיע ליבשה. זה קרה גם שלשום. ואתמול. שעות ספורות של שינה, ואז יקיצה לתוך החושך. כבר ידעה איך להיאבק בזה. לחפש הסחת דעת חיצונית, כמו להדליק אור קטן של מנורה או לקרוא ספר ולהיווכח שזה חסר תועלת. לקום, לנשום עמוק, לשטוף פנים, לנסות שוב להירדם ולהבין שהיא ערה לחלוטין, חשופה מול כל המחשבות שארבו לה כל היום ועכשו הן יודעות שאין לה לאן לברוח.
כשהמחשבות נדחסו ונדחסו רצה במורד המדרגות. מזגה כוס מים. נעמדה ליד הכיור וניסתה לשתות.
בתוך הכיור היו צפופות זו אל זו כוסות זכוכית, ובכל אחת מהן משקע דק של תה.
לתוך ערפל המחשבות הדחוס התחילו להסתנן נתונים. רק אביה שותה תה. כשהוא לא רגוע, הוא שותה כוס אחרי כוס. מספר כזה של כוסות יכול להצטבר אחרי שהוא שוהה ברציפות בבית. משקעי התה לחים עדיין, כלומר הכוסות הגיעו לכיור במהלך הלילה והיום שלפניו.
כלומר, אבא שלה נמצא ברציפות בבית. למרות שימי השבעה והשלושים כבר הסתיימו. הוא נשאר להשגיח עליה במקום לחזור לישיבה. הוא עוצר את חייו בגללה.
ומה היא עושה כדי להקל עליו? בעיקר בושות בציבור. כשהתלמידים עמדו סביב המיטה של אמא, היא צרחה במסדרון צרחות שעברו את מחסום הקול. אחרי ההלוויה הוא ביקש ממנה לכבד את המנהג ולא לעלות לבית העלמין, שלח אשת מקצוע ללוות אותה הביתה, והיא מה? התחכמה ונסעה לבית העלמין ועמדה שם כך שכל הישיבה יכלה להבחין בה. בשבעה הוא ניסה לדבר אתה, לדובב אותה, הציע את עצמו לעזרה בכל רגע אפשרי, והיא בהתה בו ולא שיתפה פעולה. ואתמול, הו אתמול. הוא תכנן את היום המורכב הזה בצורה כל כך מתחשבת, השאיר לה די זמן לשהות ליד אמה, והיא היתה מוכרחה להרוס הכל ולהיצמד למצבה כמו חתיכת ניר דבק. מה נכנס בה באותו רגע? מה היא חשבה שיקרה אם תחזיק מספיק חזק באבן? מה היא, ילדה בת שלוש שנדבקת לרגל של אמא עד שתבחין בה? מה הרויחה מזה – שכל הישיבה עכשו יודעת שהבת של הרב הלפרין קצת איבדה את זה ומקווים שזה יסתדר, מסכנה?
אבא אמר לה במפורש שהבחורים יגיעו באחת. היא נשארה ונשארה ולא חשבה על השעה. רק כשהמתנדבת של עזר מציון הכניסה אותה הביתה, היא ראתה על השעון הגדול בכניסה את השעה שלוש וארבעים. עכשו עשתה את החישוב: הבחורים חיכו במשך יותר משעתיים. שעתיים של ביטול תורה כפול עשרה בחורים וראש הישיבה שלהם. יופי של עילוי נשמה לאמא שלה.
אבא אמר לה במפורש שהבחורים יגיעו באחת. היא נשארה ונשארה ולא חשבה על השעה. רק כשהמתנדבת של עזר מציון הכניסה אותה הביתה, היא ראתה על השעון הגדול בכניסה את השעה שלוש וארבעים. עכשו עשתה את החישוב: הבחורים חיכו במשך יותר משעתיים. שעתיים של ביטול תורה כפול עשרה בחורים וראש הישיבה שלהם. יופי של עילוי נשמה לאמא שלה.
אבא לא אמר לה שום דבר אחר כך, פשוט שום דבר. אחרי סצנה כזאת כנראה הבין שאין עם מי לדבר. אבל לחשוב עליו, ראש ישיבה שעומד ככה בין המצבות ומתקשר לארגון החסד ומנסה להשיג מישהי שתצליח לקלף את הבת שלו מהמצבה ותיסע אתה הביתה כדי שהמנין יוכל סוף סוף להתחיל, וכל זה מול עיני התלמידים שלו – זו פסגה חדשה של ביזיון. אם לא היתה יודעת שאבא נשאר בבית כי הוא חרד לה, היה לה יסוד להאמין שהוא מתבייש להראות את פניו בישיבה אחרי ההצגה הזאת שנתנה אתמול.
מרים שטפה את הכוסות בזו אחר זו. גם בתוך אבל עמוק לא הכל מותר. אם אבא שלה מכיל את כל הטרללת הזאת, זה אומר שיש לו ארגזים של סבלנות לכל שיגעון חדש של הבת היחידה שלו והוא בא לקראתה עוד ועוד. זה לא אומר שזה בסדר. מה יקרה אם בהמשך היא תרגיש דחף לקחת שמיכה וכר ולישון בלילה בהר המנוחות? הוא לא יעמוד בדרכה. היא צריכה לתפוס את עצמה בשתי ידיים לפני שדבר כזה יקרה.
* * *
על כוס התה של הערב סיפרה הני לשמעון על ההצעה החדשה שקיבל נחום אתמול. הוא תמיד העדיף לשמוע אותה מספרת על הפרטים ולא לקרוא בעצמו במחברת. כך יכול היה לדעת מנימת קולה את מידת הרצינות והענין שיש לה בהצעה כזו או אחרת.
הכל נשמע אידאלי. הנערה, ההורים, האחים, אפילו המשפחה המורחבת.
“הציעו להם כבר, הני?”
“עדיין לא. אמרתי שאנחנו רוצים לחשוב על זה עוד קצת.”
“למה? איפה הבעיה?”
“למה אתה חושב שיש בעיה?”
“אני לא חושב. אני שומע שאת קצת מסויגת.”
“אני לא מסויגת. אני רק רוצה שנחשוב עוד קצת.”
“שנדבר עם נחום?”
“לא כרגע, לא בהכרח. נחשוב על זה בינינו.”
שמעון הוסיף מים רותחים לתה ובחש. אולי זה הזמן המתאים להעלות על השולחן בצורה גלויה את השינוי שחל בנחום. נכון, בימים האחרונים הוא כבר לא פרץ הביתה והתנפל על המיטה בבגדיו ובנעליו. נראה שהוא נחוש להחזיר את הגלגל אחורנית ולמחוק את המשבר כאילו לא היה. אבל משבר בלימוד הוא לא סדק זמני שאפשר לסתום בחומר מילוי ולהמשיך הלאה. הוא תנועה בנפש, כמו גל שצריך לנוע אתו, להינשא על גביו ולאט לאט לרדת. לא להיאבק בו, אחרת תטבע. גם אם נחום מעדיף לא לדבר על המצב, הם בתור הורים אחראים ואכפתיים צריכים להיות ערים לזה, לנוע על הגל יחד אתו.
“אני לא בטוחה שההצעה הזאת טובה מספיק.”
“ההצעה לא טובה מספיק?”
“נראה לי שנחום צריך יותר מזה.”
“יותר מאיזו בחינה?”
היא עברה על השורות במחברת שוב ושוב ואז הישירה מבט.
“אתה יודע שנחום עבר לאחרונה איזה קושי זמני.”
הוא לא ידע שהנשימה שלו היתה כלואה עד ששמע אותה משתחררת פתאום.
“כן.”
“נחום מאד אוהב ללמוד. מאד. אני מאמינה שהוא יוכל בעתיד להגשים את השאיפה שלו וללמד גם אחרים. להיות ראש ישיבה או מורה הוראה. אנחנו צריכים לדאוג שהבית שאליו הוא נכנס יתמוך בשאיפה הזאת שלו ויעזור לו.”
“אני לא בטוח שהבנתי.”
שמעון לא זכר ששמע מנחום על שאיפה כזאת; אולי נחום בחר לדבר עליה עם הני דוקא. הוא גם לא הבין למה המשפחה המדוברת לא תוכל לתמוך בנחום אם זאת באמת השאיפה שלו; לפי הנתונים היה נראה שנחום דוקא יוכל לחיות חיים נוחים על שולחן חמיו.
“אם האבא הוא איש עסקים, אז גם אם הבת מאד רוצה ושואפת שבעלה ילמַד וילמֵד, בסופו של דבר אורח החיים שלה לא מכוון לשם. והאבא עצמו, גם אם הוא מכבד תלמידי חכמים בלי גבול, עדיין נושאי השיחה שלו הם ענייני ביזנס. נחום צריך להיות בתוך משפחה שהלימוד הוא הלחם והמים והאוויר, שאין שם מציאות שיום אחד עוזבים את דף הגמרא והולכים לישון. הוא צריך שווער כזה. הוא צריך אשה שזו תפיסת העולם שלה. זאת רשת הביטחון שהוא צריך.”
“דיברת על זה עם נחום, הני?”
“אני לא רוצה להכניס אותו לשאלות כאלה. הוא סומך עלינו ואנחנו צריכים לתת לו להמשיך ללמוד, ולעשות את הכי טוב בשבילו.”
“הני, את יודעת שגם אני עובד לפרנסתי.” שמעון לא הצליח להתאפק. “תארי לעצמך מצב שיש לנו עכשו בת שרוצה להתארס עם בחור מתמיד, וההורים שלה פוסלים אותנו כי האבא לא לומד יומם ולילה ובגללו הבחור לא יגשים את השאיפות התורניות שלו. איך זה נשמע לך?”
“חס וחלילה, אני לא פוסלת אף אחד, שמעון. אני רק חושבת שלנחום הספציפי שלנו זה לא מתאים.”
“אם נחום יראה את חמיו מרביץ תורה יומם ולילה, את חושבת שלא יהיה לו משבר?”
“מה זה אומר משבר?”
שמעון נאנח. “את חושבת שלא יהיו לו ימים שיהיה לו קשה יותר ללמוד?”
“לכל אחד קשה מדי פעם. זאת העבודה שלנו בעולם הזה. לנחום יש כח מיוחד להתגבר. במקום שאחרים לא מצליחים ומוותרים, הוא ממשיך ומצליח. אני רוצה שתהיה לו כל התמיכה שהוא צריך כדי להמשיך במסלול הזה. האחריות שלי בתור אמא היא לא רק לדאוג לבחורה המתאימה עכשו, אלא לראות איך הוא ממשיך להגשים את השאיפות שלו הלאה, בעוד עשרים, שלושים שנה, בעזרת השם. לתת לו את התשתית הנכונה.”
שמעון ניסה לסדר את מחשבותיו.
“אוקיי הני. אני אתך. בואי נלך עשרים שנה קדימה. נחום הצליח להגשים את השאיפה שלו, הוא מרביץ תורה, מגיד שיעור, ר”מ, לא משנה. בעזרת השם, הוא מתכונן להתחיל לחתן את הילדים שלו. מה את חושבת שיקרה לנחום התלמיד חכם כשיצטרך להתחיל לדאוג למימון החתונות של הילדים? הוא יצליח להמשיך להתמיד? או שאולי עדיף שייעזר בחמיו שהוא איש עסקים, שיוכל להמשיך ללמוד וללמד בשלווה כדי שהשאיפות שלו ימשיכו להתגשם?”
“כסף יכול להיגמר יום אחד. הוא בא והולך, שמעון. אתה יודע את זה כמוני.”
“וכח להתמיד, יום יום במשך עשרות שנים, לא יכול להיגמר?”
* * *
כשהגיע הבוקר, מרים טרוטת העיניים התלבשה והלכה לחדרו של אביה.
הדלת היתה פתוחה כדי סדק. החדר היה כמעט חשוך, אבל אביה לא היה שם.
ירדה למטה וחיפשה אותו. הוא לא נמצא במטבח. לא בחדר האמבטיה. כך הסתובבה כה וכה עד ששמעה רחשים מחדר הלימוד.
גם שם היתה הדלת פתוחה כדי סדק, ואביה ישב עם סידור כנגדו, מעוטר בטלית ותפילין.
ברגע שרצתה לסגת, הבחין בה כאילו נתפס בקלקלתו. מרים הרגישה שהיא מוסיפה חטא על פשע; בגללה, בגלל חוסר היציבות שלה, אביה לא יכול להשאיר אותה לבד והוא מתפלל בבית במקום להתפלל כהרגלו בישיבה. בגלל החשש מבושות נוספות שתחולל הבת היקרה שלו, הוא לא יכול להרשות לעצמו שמנין בחורים יגיע לביתם לתפילת שחרית, ולא נותרה לו ברירה אלא להתפלל ביחידות. הרב משולם הלפרין מתפלל ביחידות! בורא עולם גזר עליו לאבד את אשתו, ואז באה הבת היחידה מרים, ובמקום להיות גורם מסייע בתוך הכאב הזה, גורמת לו לאבד גם את הישיבה שהיא כל חייו.
ברגע שרצתה לסגת, הבחין בה כאילו נתפס בקלקלתו. מרים הרגישה שהיא מוסיפה חטא על פשע; בגללה, בגלל חוסר היציבות שלה, אביה לא יכול להשאיר אותה לבד והוא מתפלל בבית במקום להתפלל כהרגלו בישיבה. בגלל החשש מבושות נוספות שתחולל הבת היקרה שלו, הוא לא יכול להרשות לעצמו שמנין בחורים יגיע לביתם לתפילת שחרית, ולא נותרה לו ברירה אלא להתפלל ביחידות. הרב משולם הלפרין מתפלל ביחידות! בורא עולם גזר עליו לאבד את אשתו, ואז באה הבת היחידה מרים, ובמקום להיות גורם מסייע בתוך הכאב הזה, גורמת לו לאבד גם את הישיבה שהיא כל חייו.
זה מוכרח להיפסק. עכשו ומיד.
עם הטלית והתפילין עליו יצא אביה מחדר הלימוד והכין לה כוס חלב חם. בראש מושפל התיישבה ליד הכוס; לא הצליחה לשאת אליו עיניים.
היא תבקש ממנו סליחה קודם כל. אחר כך תבטיח שהדברים האלה לא יקרו שוב. זו היתה יציאה זמנית משליטה ועכשו היא מתחילה לחזור לעצמה. אחר כך תבקש ממנו, אם לא בשבילו אז בשבילה, שיחזור לישיבה לכמה שעות. היא תהיה בסדר.
החלב הלך והצטנן.
היא תשאיר לעצמה כמה שעות בכל יום לשהות עם הכאב, ובשאר הזמן תדאג שהממלכה שאמא שלה השאירה תמשיך לשגשג. בכל בוקר מחדש תשאל את עצמה, מה אמא היתה רוצה שאעשה היום, ואיך תוכל להנציח את חייה בתוך חיי היומיום שלה. אין ספק שזה אפשרי. וככל שהיא תיאחז בחיים ובהמשכיות, יהיה לה קל יותר להישאר מאוזנת, ולא ליפול למקומות שיכ – – –
“מרימי, תשתי. החלב כמעט קר.”
“אני – – – “
“הכל בסדר. לא רציתי שיבואו לכאן בחורים להתפלל מוקדם בבוקר ויפריעו לך.”
הוא לא אמר אף מילה על תיאטרון הבושות שעשתה אתמול. ועוד ציין שנמנע מלהזמין את הבחורים לא מחשש שהיא תפריע, אלא כדי שהם לא יפריעו לה.
“אבא, רציתי לבקש מ – – – “
“אני יודע מה רצית לבקש, מרים. אני חושב על זה כבר מאתמול.”
“באמת?”
“כן. אני עושה בירורים. את צריכה מישהי שיש לה מספיק ניסיון והבנה, שתלווה אותך ושתוכלי לדבר אתה על כל מה שעולה על לבך. קיבלתי המלצה על הרבנית יצחקי, אולי שמעת עליה?”
