כשאביה נכנס, המיטה היתה כבר מוצעת: סדין, כרים, ציפה, והמצעים הנקיים שהוסרו היו מגולגלים לכדור בזרועותיה של מרים. ריח הלבנדר נגע באפה.
“תודה, מרים. לא היית צריכה.”
היא גם לא היתה צריכה לתלות מראה חדשה. ולא לערום את הספרים הישנים והטובים על השידה. אמה לא תסתכל בבבואתה השדופה שבמראה, והספרים ייעלמו מן השידה לטובת משככי הכאבים.
“אני יכולה להכין ארוחה?”
“מה הכוונה להכין ארוחה?”
“מה כדאי להכין?”
הוא הביט נכחו.
“אני יודעת שאמא לא יכולה לאכול כל דבר.”
“כן. אל תטרחי, מרים.”
היא קילפה תפוח וגררה אותו דק במגרדת. ייבשה פרוסות לחם במצנם. חיממה חלב לדייסה על הכיריים, הוסיפה את הסולת וערבבה עוד את הגושים הקטנים עד האחרון שבהם. ואז הרגישה באביה שעמד ליד הפתח.
“תודה, מרים. את לא צריכה.”
היא לא היתה צריכה לכבס את הוילונות בבוקר ולהבריק את החלונות בצהריים. ולצחצח את כלי הכסף אתמול.
“היא תשמח,” חייכה.
“מה זה, מרים? הבקבוק הזה,” הוא הביט מעבר אליה.
“זה מפיץ ריח. ואלה מקלות.” היא חשבה להניח אותו על השידה, ליד הספרים. יש בקבוקי בושם בארון של אמא, אבל אותם יהיה כדאי להוציא עוד זמן מה, אחרי שתתחזק.
“בסדר גמור. אבל מרים, את באמת לא צריכה.”
היא היתה צריכה לפענח עוד קודם את ההתנגדות הזאת. להיות חכמה מהרגיל ולראות שבתוך השמחה הגדולה שלו – סוף סוף אמא חוזרת הביתה, חסל סדר אשפוז – יש כאב על כל כך הרבה ימים שהבית היה חסר אותה. כל תבשיל שהיא מוסיפה וכל קפל בסדין שהיא מיישרת מזכירים לו את הימים הקשים, החסרים, האבודים. ובמקום להצניע את ההתרגשות שלה היא פיזרה אותה בכל פינה.
היא היתה צריכה לפענח עוד קודם את ההתנגדות הזאת. להיות חכמה מהרגיל ולראות שבתוך השמחה הגדולה שלו – סוף סוף אמא חוזרת הביתה, חסל סדר אשפוז – יש כאב על כל כך הרבה ימים שהבית היה חסר אותה. כל תבשיל שהיא מוסיפה וכל קפל בסדין שהיא מיישרת מזכירים לו את הימים הקשים, החסרים, האבודים. ובמקום להצניע את ההתרגשות שלה היא פיזרה אותה בכל פינה.
אחרי שדלת חדר הספרים נטרקה אחריו בקומה התחתונה, היא סגרה את דלת חדר העבודה הקטן של אמה בקומה העליונה. ערמה על השולחן את מחברות השיעורים העבות ואיבקה אותן אחת אחת. בחרה מדף נגיש יותר וסידרה אותן לפי שנים בסדר יורד, מתשנ”ד לתשנ”ה והלאה, קבוצת מחברות לכל שנה, עד המחברת של תשס”ד המלאה למחצה. והעטים, כחולים לכתיבה ושחורים למחיקה. והמחשב הנייד שסירבה להשתמש בו, אולי עכשו יקל עליה את מלאכת הכתיבה.
“מרים.”
איך לא שמעה את הדלת נפתחת.
“מרים, כבר אמרתי לך. את לא צריכה.”
היא לא היתה צריכה להפגין ילדותיות כזאת. אמא שלה לא חוזרת היום הביתה מבית היולדות עם תינוק. היא עוברת מהחדר הפרטי שלה בקומה אחת בבית חולים הדסה, לחדר השינה שלה בקומה השניה של משפחת הלפרין. לא יסתובבו פה רופאים, אבל כן תהיה אחות. היא לא תקבל את הזריחה מחר על המרפסת בקפה ועוגה, אלא במיטה שלה, נים ולא נים, ואולי בצהריים תצליח לעכל בשלום כמה כפיות דייסה. כשהיא מרים פורשת מצעי סאטן, מבשלת ארוחה, מסדרת את המחברות כאילו אמא תעמוד בשבוע הבא מול קהל ותישא הרצאה, היא משדרת לאבא שההחלמה מעבר לפינה, ומשאירה אותו להבין שאין מי שיישא אתו בעול.
בפינת חדרה של האחות מצאה מקום לציוד שכבר הורידה למחסן בבוקר של אתמול. כסא הרחצה, מכשיר האדים, הכרית הענקית. את הסלסלה עם האביזרים הקטנים הניחה על המדף הפתוח.
“מרים?”
הדלי הריק שעמדה להניח על הרצפה ליד הדלת, שיהיה זמין לאחות לרוץ אתו, נפל על הרצפה.
“כן, מה?”
“תרצי לבוא אתי להביא את אמא?”
הדלי התגלגל ובלם ליד רגלה.
“לא תרצי לבוא אתי להביא את אמא?”
“אני לא אהיה כאן לקבל את פניה?”
אחרי כמה שבועות של אשפוז הפסיקה לבקש ממנו לשהות ליד מיטת אמה. שום ניסיון לא צלח. הוא לא רצה שתחליף אותו בלילות, לא רצה שתגיע לצהריים ותשחרר אותו למנוחה. ‘אמא רוצה שתמשיכי את סדר היום שלך. שתישארי בריאה ושמחה ותלמדי כמו שצריך ותישני כמו שצריך. שלא תסתובבי בפרוזדורים בין הרופאים לאחיות ותפלי לדכדוך.”
היא ניסתה ושידלה והפצירה. היא בת יחידה, מי אם לא היא צריכה להחזיק לאמא שלה את היד כל יום, כל היום? היא גם רוצה לשאת בעול, זה התפקיד שלה. היא לא ילדה שתיבהל ממראות קשים. היא יכולה לקפוץ בבקרים לפני הלימודים, או לבקר בלילה כשהמחלקה יותר שקטה. והיא מתגעגעת.
והוא הבין וסירב, הבין וסירב. בשקט ובסבלנות. בזמנים כאלה אנחנו נבחנים, מרים. גם אמה מתגעגעת אליה ורוצה לראות אותה, כל יום, אבל עם כל הקושי היא מצליחה להתעלות מעל הטפל – הטפל החשוב מאד – ולהתרכז בעיקר. במרים. חשוב לה שמרים תמשיך ללמוד בצורה סדירה, תישן היטב, תשלים את כל המטלות שלה, תפגוש חברות, תתפתח כראוי. תחיה את חייה. אם מרים רוצה באמת להיות לעזר, היא צריכה להחזיק את סדר היום שלה, ולתת לאחרים להחזיק את ידה של אמה.
בשבתות היו שניהם בבית, ובחורים מהישיבה היו מגיעים לסעוד אתם. אמא שלה נשארה שם ואנשים טובים מארגון החסד דאגו לה וריחפו סביבה. רק בימי שישי בצהריים, בשעה שאין לא לימודים ולא חובות אחרים, היו נוסעים יחד לראות אותה ולאחל שבת שלום.
“חשבתי שתרצי לבוא. זה לא יהיה ארוך.”
“אני רוצה.”
*
“נחום, קום, קום.”
“חמש דקות, הרב.”
“אתה בבית נחום. קום. זה אבא.”
“לא ישנתי בלילה, הרב.”
“חמש בערב עכשו, נחום. תקום לפני שמאמי תחזור ותראה שאתה ישן בבית.”
“מאמי?”
נחום פקח חצאי עיניים, בהה וסגר אותן.
“התפללת מנחה, נחום?”
איזה יום היום?
“מתי הגעת? לא שמעתי אותך נכנס.”
הוא כנראה הגיע מאוחר בלילה. אולי היה לו מפתח בכיס, אולי היה אחד בארון החשמל. אפילו לא שתה כוס מים והתגלגל למיטה.
“למה אתה ישן בבגדים?”
נחום משך את השמיכה.
“בשבוע שעבר היית בשבת ונשארת ליום ראשון, למרות שלא היתה שבת חופשית. ברביעי חזרת עם כאב ראש ונשארת עד יום ראשון הזה. ועכשו אתה שוב כאן. תפקח עיניים, ילד שלי. תסתכל עלי.”
בתוך העפעפיים הסגורים מרצדים עיגולי חושך ואור.
“אנחנו יכולים לדבר על זה, נחום. או עדיף למצוא זמן אחר שיהיה טוב לשנינו לדבר. אבל אתה צריך לקום עכשו, ליטול ידיים, לשטוף את הפנים ולצאת לישיבה לפני שמאמי תגיע.”
“אני לא מרגיש טוב.”
כף היד המחוספסת של אבא נשארה על מצחו כמה שניות. ירדה משם ורפרפה על הזיפים הארוכים מדי. התהפכה ונגעה בסנטרו.
“את זה אני אגיד למאמי? שתקבע לך תור לרופא?”
נחום התרומם לישיבה. שפשף את צדעיו.
“ומה אני אגיד לראש ישיבה שלך, שיכול להתקשר אלי כל רגע ולשאול מה קורה עם נחום אדלר, המתמיד, הארי שבחבורה, שנמצא פתאום רגל בישיבה ורגל בבית?”
“הראש ישיבה לא מתקשר. אולי המשגיח.”
“אז הוא כנראה לא מעלה בדעתו שבזמן שאתה לא בישיבה אתה ישן בבית. אולי הוא חושב שאתה לומד באיזה בית מדרש באזור. גם אני הייתי חושב כך. בוא, תן יד וקום.”
נחום התנודד ונעמד.
“אני גם הייתי בחור ישיבה.” שמעון עטף את כתפיו בזרועו ויחד התנהלו אל הכיור. “לא כמוך, אבל אני יודע שיש ימים יותר טובים ופחות, ויש תקופה שאתה נטבע בתוך הגמרא ואחר כך איזו תקופה שאתה צריך לצוף. אבל מאמי לא מכירה את זה והיא תדאג.”
*
הני אדלר תכננה לחזור עד ארבע לכל היותר, להיות כבר בבית כששמעון יקום משנת הצהריים ולהיות לו לחברה עד שיצא מהבית לשיעור כדי שלא ישים לב שיש עוד מישהו בבית חוץ משניהם.
לפנות בוקר העיר אותה קליק קטן של מנעול דלת הכניסה. עד שהספיקה לקום שמעה עוד קליק ממנעול דלת החדר של נחום. קמה והניחה את אוזנה על הדלת הסגורה. כמה חריקות, כמה אנחות והשקט חזר. נחום נרדם.
היא כבר לא נרדמה. נחום שוב בבית, אחרי השבוע שעבר והשבוע שלפניו. הוא לא חולה. הוא לא התחיל פתאום להתגעגע.
ועכשו ארבע וחצי והיא עדיין ברחוב. אם תתקשר להודיע לשמעון שהיא מתעכבת ותרחרח אם הוא יודע משהו, הצלצול עלול להעיר את נחום, והוא ייבהל מהשעה המאוחרת ויצא מחדרו לתוך פרצופו של שמעון. ושמעון, הוא לא יוכל לעמוד בזה.
היא תכננה לקחת את נחום לשיחה. לא בבית. בפארק הקטן שליד הישיבה, או בקפה שקט. לומר לו שאם משהו לא טוב בישיבה שיספר לה. שלא ידאג, היא כבר תדע איך לומר את זה לשמעון כך שיישאר בחיים. שאם החברותא לא עושה לו טוב, אפשר להחליף. שאם הוא רוצה לעבור למקום אחר, ולא משנה הסיבה, הם יהיו שם בשבילו כל הדרך. שום דבר לא השתנה מאז שהכניסו אותו לישיבה קטנה הכי טובה, ואחר כך לישיבה גדולה הכי טובה. הם לא הפסיקו אף פעם להיות ההורים שהם.
ועכשו תכף חמש. שמעון בודאי קם.
*
“מה בשבילך אחי?”
“פחית קולה. קר אם אפשר.”
“לא ראיתי אותך פה אחי. אתה מהאזור?”
נחום הניח מטבעות על הדלפק ופיצח את הפקק ברעש.
“כל הבחורי ישיבות מהאזור עוברים פה. חשבתי שאני מכיר את כל הפרצופים.”
“אני לא לומד פה.”
בחר לו ספסל פנימי וניסה לקלף את קורי השינה שהיו דבוקים עדיין לקצות עיניו. תיקן את אבזם החגורה לחור הנכון. בדק שאמא שלו היקרה לא עוברת ברחוב, למרות שפנה לרחוב שהיא לא אמורה לעבור בו.
במוקדם או במאוחר יוודע לה שהיה בבית. מה שאביו לא רואה היא רואה; מיטה סתורה, כר שמוט, שטיחון מוסט. אבא שלו ביקש שוב ושוב ‘תזדרז נחום’, והוא כמעט נדחף החוצה. לא היה לו זמן להעלים ראיות.
במוקדם או במאוחר יוודע לה שהיה בבית. מה שאביו לא רואה היא רואה; מיטה סתורה, כר שמוט, שטיחון מוסט. אבא שלו ביקש שוב ושוב ‘תזדרז נחום’, והוא כמעט נדחף החוצה. לא היה לו זמן להעלים ראיות.
וכשהיא תדע, הם ישלבו כוחות יחד, צוות שמעון והני אדלר, לפתור את הבעיה ולהחזיר אותו תכף ומיד לתלם. יחנקו אותו באהבה. והוא, באהבה גם כן ובתחושת חובה אינסופית כלפיהם, יחזור תכף ומיד לתלם ויהי מה. הם ישאלו את השאלות החשובות, הוא יענה את התשובות הנכונות, שלא יגרמו להם להזדעזע.
“עוד משהו בשבילך, אחי?”
זו שעה ריקה, רק הוא יושב כאן ומושך תשומת לב.
“תודה רבה.” הניף כף יד וקם ממקומו.
הוא ילך לתחנת האוטובוס, יחכה שם חצי־שעה-שעה ואז ייסע לישיבה. יגיע לפני סדר שלישי ויחזור למקומו בבית המדרש.
הטלפון מצלצל בכיסו. אשר יגור בא?
“אני מדבר עם אדלר? נחום אדלר.”
“כן.”
“מדבר הלפרין.”
זה הזמן להעריך קצת יותר את אבא שלו. לא יותר ולא פחות, ראש הישיבה.
3 תגובות
היי, איזה הפתעה נעימה!!!!
ממש אוהבת את הכתיבה שלך!
מסקרן ממש! ואיזו כתיבה יפההה
יאא נעמי צוובנר!! איזה כיף