קיץ ארוך מדי – פרק א’

בבוקר כבר הבינה שהיום שדה הכיתתי בסכנת הכחדה. אבא שלה אמר, חבל שלא נשארתי בבית החולים. ואמא שלה אמרה שהיא צריכה לבוא להגיד שלום. והיא פחדה ממה שתראה ואמרה אבל יש לנו יציאה. ואמא שלה אמרה כן, עכשו. והיא לקחה את הרב קו ובאה. אפילו לא זכרה להביא אתה את התיק ועכשו היא רעבה. לא בשבילה בתי חולים. כמו אז, עם מגי. גם אז היא לא הלכה.

הם עשו את כל הדרך לירושלים באוטובוס. הכביש התפתל בין שדות ומטעי זית והתרומם במפתיע לתוך שער הגיא. אבא שלה היה שקט ועצבני. ולא סיפר שום דבר על מנזר השתקנים ועל איפה אתה ברוך ג’מילי. אמא שלה היתה בטלפונים למשרד, בגלל ההגשות של החמישה עשר לחודש. ולמה אי אפשר היה לחכות עם כל זה עד מחר. נתנאל והלל יהיו אצל קראוס עד שהם יחזרו. היא מקווה שהם ישרדו. כלומר קראוס.

האח הבכור של אבא בא מפאלו־אלטו בטיסת חרום כי אמרו לו שהמצב מידרדר. כשהוא הגיע היא עוד היתה בהכרה, אם כי היתה מעורפלת, בגלל הכאבים והתרופות והמורפיום שנתנו לה, ורק גנחה מדי פעם בקול

האח הבכור של אבא בא מפאלו־אלטו בטיסת חרום כי אמרו לו שהמצב מידרדר. כשהוא הגיע היא עוד היתה בהכרה, אם כי היתה מעורפלת, בגלל הכאבים והתרופות והמורפיום שנתנו לה, ורק גנחה מדי פעם בקול. אמאאא, היא אמרה, אמאא. זה היה מוזר, כאילו היא ילדה קטנה שהלכה לאיבוד ומחפשת את הדרך הביתה. אבל היא בטח שכחה שהיא כבר לא ילדה קטנה. אנשים זקנים שוכחים. אחר כך קראה לבעלה, לסבא. שנמצא בבית ובכל הימים האלה לא סיפרו לו בדיוק מה קורה אתה. אתמול הוא התעקש לבוא. לבש חולצה לבנה. והוא ישב שם והחזיק בידה ואמר רבקה, את שומעת אותי. וכולם אמרו לו שהיא קראה לו אתמול. אז הוא חזר, רבקה את שומעת זה אני. וכולם אמרו לו שהיא כבר קראה לו אתמול. אחר כך היא קראה בשמות הילדים שלה: בנימין, יודה, שלום… ואחר כך שקעה לתוך עצמה וכבר לא היה ניתן לדעת עם מי היא סוגרת עכשו עניינים.

היא חשבה על כל הסיפורים של גדולי ישראל ששמעה בבית הספר. הם לא נאנחו אפילו כשטרקו להם דלת של מכונית על האצבעות. אבל סבתא גנחה, בפנים מעוותות, בקול, בצורה מביכה.

זה לא בדיוק היה המומנטום לטקס פרידה.

מישהו שם שקית קרקרים על הפח שליד הכניסה. בטח הניח שהפח הזה מחוטא, נקי יותר מן השלחן השורץ חיידקים. התחשק לה נורא קרקר כי היה כמעט צהרים והיא כבר היתה בחסכים. אבל אף אחד לא הציע לה והיא לא ידעה אם זה יפה לקחת לבד. הדוד הרווק שלה שתה מים מבקבוק פלסטיק חד פעמי. אם זה לא היה מצב חרום, בטח אבא שלה היה אומר משהו על השחיתות הזו.

ישבה והרגישה איך החיידקים מכתרים אותה, חודרים לתוכה וחוגגים בפנים. המקום הזה שורץ חיידקים שמתפזרים עם השיעולים ומתבייתים על כל סנטימטר מעוקב של אויר. האחרים דיברו והתווכחו וליטפו את פניה של סבתא כשהאדימו מן המאמץ לנשום או להשתעל החוצה את הליחה שהצטברה בריאות. והיא רק רצתה להיות ביום שדה.

הקבס עלה בה. ריחות הכלורופורם, הזונדה, הצינור המוביל אל תוך השקית המלאה נוזל צהוב. הצנצנת מלאת הליחה.

הדוד הרווק שלה אמר: מכירים את הבדיחה על הפרסי שנפל מעזריאלי שאמר לאשתו שנאכל בהדסה? עוד פעם הוא מתחיל. היא לא הבינה איך אפשר לספר בדיחות ככה, כשיש פה בנאדם שהחיים שלו על הקצה. חוץ מזה שהוא רוצח בדיחות סדרתי. אבא שלה השתיק אותו ואמר, יודה בחייך זה לא זמן לבדיחות, אבל גם לא התרגש מזה יותר מדי.

ואז הבינה שהיא מרגישה אותה עמוק, את הסבל של סבתא שלה. והיא לא יכולה יותר. גם היא כבר לא מצליחה לנשום. הריאות שלה מורעלות. האחרים הצליחו להשאר מחוץ לכל זה.

הדוד מקליפורניה התעצבן שקראו לו סתם. אולי היה מעדיף שהיא תמות כדי שהטיסה לא תהיה לחינם. הוא אמר משהו על העסק ועל הכסף שנשרף. או אולי בער לו לחזור להיות בנג’י. אבל האמת שגם לה כבר היה קשה עם זה. כל הזמן אומרים שהמצב סופני, והם תלויים ככה כבר שבוע, וההורים שלה נוסעים וחוזרים והיא מתמודדת לבד עם שני הפראי אדם תוצרת בית. בנות הדוד שלה נשארו בקליפורניה. יש להן שם סבתא אחרת. צעירה. עם פאת קאסטם בלונדינית. מילא אם היו עוזרים במשהו. סתם יושבים, עוצרים את הנשימה עם כל צפצוף.

הדוד יודה, הרווק, טייל הלוך ושוב במסדרון בחולצה הכחולה המשובצת הנצחית שלו, בידיים אסופות מאחורי הגב, מתעלם מכל המכשירים שטרטרו וצפצפו ורחשו ויצרו רעש לבן, מכל הזיגזגים שריצדו על המוניטור, מן העובדה שהם בפנימית ד’ ליד טיפול נמרץ, ואז אמר: אנחנו צריכים לקחת אותה הביתה.

איך זה שכל המטומטמים התנקזו למשפחה שלהם.

האחות שבאה לבדוק סטורציה בחנה את החבורה הקטנה שלהם ואמרה, זה כאילו היא נמצאת בדמדומים, בין שני העולמות, ועוד לא החליטה אם להשאר או ללכת.

אז שתחליט כבר, חשבה לעצמה במרי, והתביישה בעצמה מיד. היא לא בחרה במחשבה הזו. זה משהו בתוכה שכבר נמאס לו. להיות תלויה ככה, זה למות הרבה פעמים קטנות. היא לא יכלה עוד.

אבל היא השתיקה את המחשבות האלה. זה מה שהמבוגרים עושים אז היא תעשה. יש דברים שהיא לא מבינה. לפחות לא תצטער. לא עוד פעם.

לא היה לה כל כך הרבה קשר עם סבתא לאורך השנים, והיא חשבה שזה הנורמלי. שככה זה עם סבים מבוגרים. שככה זה כשרחוקים. ועכשו היא יודעת שזה ירדוף אותה. שהיא לא התפללה מספיק. שהיא לא רצתה לבוא. שהיום שדה והחברות היו חשובים לה יותר מחיים של בנאדם. היא אמרה תהלים כשאבא שלה אמר לה וגם ביקשה בכיתה שיתפללו, אבל כל מה שהרגישה היה הפחד מהרגע הזה שתצטרך לבוא לבית החולים. והיא העדיפה שזה יקרה כשהיא רחוקה. אולי המחשבות הרעות האלה גרמו שסבתא שלה תשקול אם שווה לה להשאר. היא חייבת הזדמנות לתקן. היא תגיד עכשו שיר המעלות וכל הפרקים שהיא זוכרת בעל פה. שהיא תצא מכאן. אם היא תהיה בריאה, היא תבוא אליה לפחות פעם בשבוע או שבועיים. אם ירשו לה. היא לא כל כך יודעת מה היא תעשה אצל סבא וסבתא, אבל אולי סתם תשב אצלם ותלמד למבחנים. או תשאל אותה איך היה פעם. ואיזה מין ילד אבא שלה היה.

ואולי סבתא תלמד אותה לסרוג. היא כל כך רוצה ללמוד לסרוג. אמא שלה לא יודעת, ולא מעניינים אותה דברים כאלה. ואין אפשרות ללמוד את זה חוץ מדרך אמא שלך. היא תקנה צמר כחול טורקיז ומסרגות. ותבקש מסבתא ללמד אותה איך סורגים סוודר. אבל שקודם תשתחרר. שתרגיש טוב. שתהיה בריאה. כל ילד צריך סבתא בעיקרון, לא?

כשהיתה ילדה אהבה להרכיב את המשקפיים של סבתא על האף וללכת על הבלטות שפתאום היו גדולות וקטנות ושבורות ורחוקות וקמורות, וכל פסיעה שלה קדימה היתה עלולה להפיל אותה לתהום שמחוץ למסגרת המשקפיים

כשהיתה ילדה אהבה להרכיב את המשקפיים של סבתא על האף וללכת על הבלטות שפתאום היו גדולות וקטנות ושבורות ורחוקות וקמורות, וכל פסיעה שלה קדימה היתה עלולה להפיל אותה לתהום שמחוץ למסגרת המשקפיים, אבל במשקפיים של סבא, שהיו יותר עבים והבטיחו פחד יותר נהדר, לא העזה לנגוע.

ושעון הקוקיה, שהיא שברה כשרצתה למשוך את הקוקיה בחוט עד למטה. היא היתה בת חמש או שש, ולא הבינה מאיפה הקוקיה יודעת מה השעה. בכל שעה היא היתה עושה קוקואים במספר הנכון. היא רצתה רק להבין איך היא עושה את זה ואז להחזיר אותה למקום. אז היא משכה חזק בחוט. הקוקיה עשתה קוק ענק ונשארה פעורת מקור בחלון העץ הקטן הפתוח. סבתא כעסה עליה והיא בכתה. אבל לא ראו. היא יצאה לחצר האחורית ובכתה. מאז כבר בנו שם את ארנה, ואם זה היה קורה היום, אנשים היו רואים אותה בוכה בחצר והיא היתה מתביישת מהמבטים. אבל אז היו שם רק שולי העיר וחורש קלוש של אורנים שנמשך לתוך העמק בטרה־קוטה וירוק חלוד ואז טיפס במעלֵה ההר, ממול, במרחק.

ועכשו סבא יושב בבית הזה בחולצה לבנה ומחכה שסבתא תחזור.

כשאמא שלה יצאה היא קמה אחריה. יותר מדי מהר. והיא לא הספיקה להפרד ממנה, לתת לה אולי נשיקה. לומר לה שלום. לא הספיקה להכיר אותה באמת. הם תמיד היו מדי רחוקים. לא הספיקה לשמוע את הסיפורים. לבקש סליחה על שעון הקוקיה.

וכשהן הגיעו הביתה אבא שלה התקשר לאמא ואמר שתשאיר את נתנאל והלל אצל קראוס עד הערב ושהן יבואו לשמגר.

להדפסה