היא הצטמררה. קררררר. ירושלים קרה. היא לא נותנת לך לשכוח שאת על ההר.
עכשו הם כאן. מנסים להעביר את חייהם הקודמים לתוך דירת המרתף השכורה המכוערת הזו. עד שהעניינים יסתדרו עם סבא ועם בית הדפוס.
זה רק בינתיים. חשבה. זה זמני. לא צריך אפילו להתרגל.
עד שהעניינים יסתדרו.
לכן גם לא ממש נפרדה מהבית, מהחדר שלה הפרטי. מהרהיטים הערומים ממצעים. מהארון הסיבית הלבן, מהספריה, ממיטת המתכת. מהחלון הפונה אל חזית הבניין. אנשים אחרים יבואו לגור שם בינתיים. ילדה אחרת תסתכל דרך שלבי התריס אל הילדים המתרוצצים והצווחים בחניה. אבל היא עוד לא גיבשה רגשות ביחס לכל זה.
בשבוע של אחרי השבעה של סבתא אבא שלה נסע לירושלים כמעט כל יום. היה צריך להסדיר את תעודת הפטירה ולהזמין מצבה וכל מיני מילים שהיא העדיפה לא לשמוע.
בשבוע של אחרי השבעה של סבתא אבא שלה נסע לירושלים כמעט כל יום. היה צריך להסדיר את תעודת הפטירה ולהזמין מצבה וכל מיני מילים שהיא העדיפה לא לשמוע.
ואז הסתבר שישנן צרות גדולות יותר.
בשנה האחרונה סבא לא היה כל כך בעניינים בגלל האשפוזים של סבתא, וזו היתה הזדמנות פז בשביל יודה להוביל את העסק לעזאזל. קודם כל הוא משכן את הדירה של סבא וסבתא כדי להזמין מחו”ל מכונת הדפסה דיגיטלית במחיר קרימינלי. אחר כך הסתכסך עם העובד הכי ותיק של סבא. ואחר כך הגרפיקאית גילתה את מצלמת אבטחה שהוא התקין כדי לעקוב כמה פעמים היא קמה להכין קפה באמצע העבודה וגם היא ברחה. הוא נשאר בלי עובדים ועם מכונת הדפסה מושבתת ומחשב משוכלל שלא היה לו מושג איך לגרום לו לעשות את כל הדברים המרהיבים שהבטיחו הפרוספקטים מחו”ל.
ואחרי חודש של נסיעות תכופות אבא שלה אמר שהוא נגמר מזה. שהוא יהיה חייב להיות שם כל יום, לשקם את העסק, להגיע להסדר עם הבנקים, לתפעל את בית הדפוס כדי שיתחיל לכסות עלויות, ולהבטיח לסבא קיום בכבוד. וצריך גם לתמוך בסבא, ולראות שהוא מסתדר. הוא אמר שזה פרויקט משפחתי. שזה התפקיד שלהם עכשו. שזה ייקח לפחות כמה חודשים, אולי אפילו שנה. ושהם יהיו חייבים לעבור לירושלים למשך התקופה הזו.
אמא שלה התנגדה בהתחלה, אמרה שזה יכול להרוס גם אותם, שיש ילדים באמצע. ושזה לא התפקיד שלו לנקות אחרי יודה. ואבא שלה שאל, אז של מי. והיא אמרה, בנימין הוא הבכור לא? ואבא שלה ענה, שרק בתעודת זהות. שלהורים שלו יש שני בנים בלתי שימושיים. ומישהו צריך להיות המבוגר האחראי. ואמא שלה אמרה, מה עם העבודה שלי, ואבא שלה אמר, תגידי להם שאת תצטרכי לעבוד כמה ימים בשבוע מהבית. הם לא יוותרו עליך. ואמא שלה שתקה. היא כבר מכירה את השתיקות שלה והיא ידעה שהיא לא מרוצה אבל מיישרת קו.
ואז חשבה לעצמה, ירושלים, לא רע. היא תצא מחוץ לגבולות העיר הקטנה, תכיר אנשים חדשים. מקומות חדשים. אווירה אחרת. היא תהיה קצת כמו גבי, הבת של השכנים מקומה רביעית, שנסעה עם המשפחה שלה לפנמה לשליחות של שנה. ההורים של גבי היו מורים בבית הספר היהודי. וככה גבי ראתה עולם. ירושלים היא לא חוצלארץ, אבל גם היא תחזור קצת אשת העולם הגדול. יהיה לה מה לספר, בין מה להשוות.
תמיד היתה לה משאלה כמוסה לגור בירושלים. העיר הישנה השרויה בחלום. בתי האבן. מילות השירים שנצמדו לסמטאות.
כשהיו נוסעים לביקור אצל סבא וסבתא כמעט תמיד היו הולכים לכותל, בפרט בקיץ, כששבת היתה נכנסת מאוחר. והיא היתה מרותקת למראות. לחנויות המזכרות במעלה דרך העופל, לבתים הקטנים שעל ההרים מסביב. לילדות השבות מבית הספר בכיסויי ראש ומכנסיים שחורים. ידעה לזהות את המקומות בשמותם, סילוואן, קבר זכריה, יד אבשלום. גיא בן הנום. היא לא ידעה להסביר את האהבה שלה לעיר הזאת, למגדלים, לאבני הסלע, לריפוד מחטי האורן על רצפת היער. להמיה של הצוצלות, יוני הבית החומות הקטנות והפשוטות. לשמים הגבוהים השקופים. למיתרים של הגשר שהחליפו אורות צבעוניים, כמו סט הסיכות שפעם, כשהיתה קטנה, קנו לה אצל רוכל בשוק בעיר העתיקה, סיכות זוהרות בכל צבעי הקשת. היתה מסדרת אותן לפי צבעים, עונדת בקפידה שתיים בכל פעם, מחזירה לפיסת הקרטון בסדר הנכון. אבל יום אחד הן נעלמו. אין לה מושג איך. ככה זה, דברים פשוט נאבדים. דברים מסיימים את התפקיד שלהם ונעלמים. אבל האורות שעל מיתרי הגשר מחזירים לה כל פעם מחדש את הנצנוץ שלהן, משכפלים לה שוב ושוב שמחת ילדות פשוטה.
חוץ מזה… זה גם יתן לה פסק זמן מהכיתה. אולי ישכחו לה את מה שהיה. ואולי היא תחסר להן. לפחות טיפ טיפה. יהיה קל יותר לזכור לה את הדברים הטובים. כשתחזור, היא תוכל להתחיל מחדש.
בגלל זה לא רצתה שום מסיבת פרידה ועניינים. היא התקשרה למורה מטי לומר שהם עוברים. רק לכמה חודשים. להיות עם סבא שלהם. והמחנכת איחלה לה הצלחה ואמרה שהיא ממש מצטערת להפסיד אותה לטובת ירושלים, אבל מברכת אותה בברכת הדרך ושתהיה לה הצלחה בכל אשר תלך. ושבכל מקרה היא כאן בשבילה אם תצטרך. היא הקשיבה ממש חזק כדי לזכור את הדיבורים היפים האלה, ומיד אחרי שניתקה כתבה לעצמה את המילים במדויק במחברת החומה הסודית שלה. אפילו שזה מילים שתמיד אומרים. כי היא נורא אהבה את המורה מטי. רצתה להקפיא את החמימות הזו שהמילים עשו לה בלב. ואחר כך התקשרה לתהילה. אמרה לה שממחר היא לא תגיע לזמן בלתי ידוע. תהילה כמובן דאגה להפיץ את הבשורה, וגילה ורחלי ובת־שבע התקשרו ואמרו שחבל שלא סיפרה קודם כי היו מארגנות לה איזושהי מסיבת פרידה. והיא אמרה שלא צריך לעשות עסק. שאין מה להפרד. היא תחזור כנראה עד סוף הקיץ.
היא לא אמרה שלא רצתה מסיבת פרידה, כי בטח לא היה להן מה להגיד לה. נתגעגע אליך? למה בדיוק. מאז הסיפור עם מגי השתדלה להצטמצם, לדבר מה שפחות. להמלט ממבטים מאשימים.
היא לא אמרה שלא רצתה מסיבת פרידה, כי בטח לא היה להן מה להגיד לה. נתגעגע אליך? למה בדיוק. מאז הסיפור עם מגי השתדלה להצטמצם, לדבר מה שפחות. להמלט ממבטים מאשימים. בסיפור מהסוג הזה, תמיד מי שנשאר בחיים הוא האשם. ובמקרה שלה, זה גם נכון. בחברה שלא מכירה אותה ולא הכירה את מגי, יהיה לה קל להתחיל מחדש.
*
אמא שלה נסעה אתם בקו 448 לירושלים ואבא שלה נשאר לפקח על ההעברה ויצא באוטובוס של השעה הבאה. בדרך חשבה לעצמה, אני באה אליך ירושלים. בלעה את המראות. הרגישה שהם שלה. מעכשו היא ירושלמית. לקצת זמן לפחות. כשהם יחזרו היא תוכל להגיד, ככה באגביות, ‘כשגרנו בירושלים’… ואנשים ישאלו, מתי, למה. יסתכלו עליה בעיניים חדשות.
כשהם הגיעו, המשאית כבר באה והלכה, והחלל ההוא שהיא אמורה לקרוא לו בית היה מלא בארגזים חומים ושמיכות מגולגלות ארוזות בניילון ומודבקות בדבק מלחמה, כמו שאמא שלה קראה לזה. דרך החלונות נכנסו קווי המתאר של גבעות מכוסות פלומות ירוקות כהות ותוואי מסילת הרכבת הישנה. את המרחב שבין הבית לקו האופק מילאו שיחי בר ועצי אלנטוס פושטיים שבעונה זו של אמצע החורף עמדו מקריחים, מציגים לראוה אניצי עלים מדובללים אפרפרים. האויר היה קודר ולא חגיגי. הבית היה מהבתים הישנים הדו־קומתיים האלה, בתי שמאטעס של שכונת פרברים, שאנשים בנו טלאי על טלאי ללא שמץ של התחשבות אסתטית.
לבית השכור ירדו במדרגות מן הכניסה אל חצר צרה, ומבעד לחלון אפשר היה לראות את הרגליים של העוברים ושבים ברחוב. מהצד השני היה הכלום שגבל באופק אפלולי וחסר הגדרה, ובמרחק היו מבנים אפורים ונטולי חן של אזור תעשיה. בחצר המרוצפת בבלטות ישנות ועקומות נערמו שלדי כסאות שבורים, ובמרכזה התקבע שקע שאגר מים חומים מן הגשם האחרון ורקבובית עלים. אדניות פלסטיק ריקות מרובבות בוץ קישטו את גדר האבן המהוהה, המוכתמת מזקנה.
עכשו, מול הארגזים החומים הלחים והברזלים העקומים של הגדר והעננים שישבו על ההר ממול, התפוגגה כל ההתרגשות שחשה קודם. היא הרגישה כאילו נחטפה מעיר הולדתה. מין עצב קהה ואדיש נפל עליה. היא לא ידעה למה לייחס אותו בוודאות, אבל לפחות הוא התאים לתפאורה.
מעמקי הכוך העמוס ארגזים קול קרא בשמה.
תיכנסי הביתה רננה.
