קיץ ארוך מדי – פרק ג’

אבל היא רצתה להתחיל על נקי, בלי לסחוב דברים משומשים מקודם. להפוך לעצמה דף ביומן. לראות איך היא בלי כל האיקסים האדומים שמכערים את הדפים הקודמים. לשכתב לעצמה את ההיסטוריה.
ממוצע 4.6 | 5 מדרגים

כשהיא הגיעה עם אמא שלה לבנין הסמינר להרשם, המנהלת הסתכלה בתעודה שהביאה מהסמינר הקודם ואמרה בהתפעלות: אוהו, איזה כבוד זה עבורנו לקבל תלמידה כמוך! הלוואי שהבנות כאן ידעו להעריך אותך כראוי! יהיה להן הרבה מה ללמוד ממך…

לא באמת. המנהלת רק הרימה את העיניים מהתעודה והגיבה בניד ראש: מעניין, אצלכם נותנים גם עשר. תצטרכי להתרגל לסטנדרטים אחרים. 

אחר כך שאלה אותה אילו מקצועות היא אוהבת, והיא אמרה מקצועות קודש כי זה מה שהבת דודה של אמא שלה אמרה לה להגיד, אפילו שהיא הכי אוהבת מתמטיקה ומדעים, ואז שאלה איזו דמות היא מעריצה, והיא כמעט אמרה שרה שנירר ונזכרה שזה השם של הסמינר וזה יישמע טפשי, אז היא אמרה בלי לחשוב, את בטי מהחלום והיום, והמנהלת הרימה גבה, והיא אמרה במבוכה, זה סיפור, והשתתקה כי הפנים שלה נהיו חמות והיא ידעה שכל מה שתמשיך להגיד יהיה עוד יותר מגוחך. אז המנהלת אמרה לאמא שלה, מעולה, בואי נתקדם עם הטפסים. 

כך בערך הסתיים הרישום. היא חתמה על התקנון בלי להתעמק באותיות הקטנות, פשוט רשמה את השם שלה, רננה דורי, כי עוד לא סיגלה לעצמה חתימה רשמית. וקיבלה בתמורה חוברת ‘מידעון לתלמידות בנות שרה שנירר’ לעיון בבית. 

כך בערך הסתיים הרישום. היא חתמה על התקנון בלי להתעמק באותיות הקטנות, פשוט רשמה את השם שלה, רננה דורי, כי עוד לא סיגלה לעצמה חתימה רשמית. וקיבלה בתמורה חוברת ‘מידעון לתלמידות בנות שרה שנירר’ לעיון בבית. 

והמנהלת איחלה לה בהצלחה ואז הרימה את שפופרת הטלפון והתחילה לחייג למישהו והן יצאו. והיא לא תיקנה את המנהלת ולא אמרה שגם אצלם נותנים מקסימום תשע, אבל המורה בתיה המחנכת של שנה שעברה אמרה לה, שהיא שומרת את העשר בשביל מקרים מיוחדים. מה זה משנה. שתחשוב שמחלקים אצלם עשיריות בסוף עונה. אז מה, גם לפי הסטנדרטים המקומיים זה עדיין טוב. אבל עכשו כל זה הכניס אותה ללחץ. כי זה אומר שהטובות של ירושלים בטח ממש ממש טובות. אולי באמת העשר של העיר הקודמת הוא לא יותר משמונה של ירושלים. אולי אפילו שבע. 

פתאום נבהלה. לאן היא הגיעה? בשביל מה היא עברה לפה בכלל? עכשו היא תהיה לא רק תלמידה חדשה וזרה, אלא תלמידה חדשה וזרה עם פערי למידה. היא בכלל התקבלה לסמינר הזה בפרוטקציה, בזכות הבת דודה של אמא שלה, שהיא רכזת מגמת הגרפיקה בכיתות י”ג־י”ד ויש לה דיבור בהנהלה. היא הבטיחה להורים שלה שזה סמינר מעולה, ושיהיה לה טוב שמה. אבל היא בקושי מכירה אותה. מי יכול להבטיח כזה דבר? נראה שהולך להיות לה אפילו יותר גרוע ממה שהיה קודם. פתאום לא היה בכל זה שום הרפתקה. מה בכלל עלה בדעתה? מה חשבה לעצמה? שרק ייגמר מהר. שרק יעברו החודשים האלה והיא תחזור לחיים הדפוקים הרגילים שלה.

אחר כך הן הלכו לקנות חולצת תלבושת באיזה מחסן בשכונה שלא הכירה, שהמזכירה נתנה להן את הכתובת שלו. אמא שלה אמרה שבשביל חצי שנה חולצה אחת זה מספיק, והיא יכולה להסתדר עם הכביסות והייבוש. ואז היא אמרה, אמא אני צריכה תיק. לתיק הישן שלה כבר אין צורה ויש כתם שחור מקדימה על הלייקרה הכחולה, במקום שאיזה עט לורד חסר פקק השאיר גרפיטי למזכרת. הכתם לא ירד בכביסה ולא במסיר כתמים כמה שניסתה. אבל אמא שלה אמרה שאין צורך לעשות טראסק מהמעבר. ובכלל את אף אחד לא מעניין התיק שלה. היא נאלצה להודות בפני עצמה שזה כנראה נכון, וכנראה גם היא עצמה לא מעניינת אף אחד. 

אבל היא רצתה להתחיל על נקי, בלי לסחוב דברים משומשים מקודם. להפוך לעצמה דף ביומן. לראות איך היא בלי כל האיקסים האדומים שמכערים את הדפים הקודמים. לשכתב לעצמה את ההיסטוריה. 

עכשו הכתם הזה יבוא ביחד אתה.

לפחות קיבלה כמה ימי חופש עד שיסיימו להתמקם. המנהלת רצתה להכניס אותה מיד לכיתה, אבל אמא שלה ביקשה שתתחיל בראשון, כי הדברים עדיין בארגזים והיא תצטרך כמה ימים להתארגנות. וזה באמת נתן לה מרווח נשימה. אמא שלה נסעה לעבודה כל יום, ואבא שלה לקח את נתנאל והלל לתלמוד תורה כל בוקר ואז הלך לבית הדפוס וחזר מאוחר. והיא בינתיים פירקה את הארגזים וניסתה למצוא מקום לכל הדברים. לכל החפצים שאיכשהו השתנו במהלך המסע שלהם מהשפלה לירושלים. את רוב הדברים הם השאירו בדירה הקודמת, נעולים בחדר הקטן שהיה חדר הכתיבה של אבא שלה. הביאו אתם רק מה שצריך. ועוד כמה דברים קטנים שיתנו להם תחושה של בית. ככה אמא שלה אמרה.

בבית הקודם הם היו חלק מהתפאורה, עד שכמעט כבר לא הבחינה בהם. ציור בגוני אפור של הכותל עם דמויות שטוחות שנראו מודבקות לאבנים. סט כוסות ליקר צבעוניות שאיש לא שתה בהן אף פעם. תרנגולת חרסינה צבועה ברישול. עציץ עם פרחים ורודים מלאכותיים מתפוררים. שרפרף עץ נמוך ומשופשף שלא היה לו מקום מוגדר בבית והוא התנייד ממקום למקום בדחיפות רגליים. עכשו כל אלו היו דברים משומשים שניסו להתמקם מחדש ולזייף עבורם הרגשה ביתית. אולי לא היו פה מספיק קירות או מדפים בשבילם. ואולי הם פשוט הרסו לה את חווית השינוי בהתעקשות שלהם להביא את הבית הקודם למקום החדש. 

והיה עליה ללמוד את הסביבה. היתה צריכה לגלות איפה המכולת, ומה דרך הקיצור לאוטובוס, ואיזה קו מגיע לאן. בבת אחת נזרקה לעולם אחר והיתה צריכה להסתגל לכללים אחרים וללמוד דברים חדשים. וכל זה העסיק אותה כל כך, שלא היה לה פנאי לסכם לעצמה אם כל זה מוצא חן בעיניה או לא. 

אתמול שלחו אותה אל סבא עם סיר של ארוחת צהרים. זו אמורה להיות דרך של חמש עשרה דקות ברגל, אבל ירד גשם. וכך עלתה על אוטובוס לכיוון ההפוך ומצאה את עצמה במרכז העיר. אבל לא היה נורא. אנשים עזרו לה, כלומר בלבלו אותה עוד יותר. בסוף הגיעה איכשהו. את הבית עצמו מצאה בקלות, אפילו שנראה שעשו את שיכוני הרכבת האדומים האלה בהעתק הדבק שאיבד שליטה. סבא הכניס אותה למטבח והוציא מהארון העליון קופסא עם עוגיות ושם לה שתתכבד. היה מוזר לה לאכול משהו שהידיים של סבתא שלה הכינו, כשהיא עצמה כבר לא קיימת. אף פעם לא אהבה את העוגיות האלה, סהרונים במילוי שקדים עם בשומת של מי ורדים, אבל היא אכלה אותן לזכרה של סבתא שלה. ולרגע היה נדמה לה שסבתא עדיין עומדת שם במטבח הקטן, ליד השיש חברוני הסדוק וארונות הפורמייקה הירוקה עם הצירים וחורי האוורור העגולים, שהיו כנראה הצעקה האחרונה בזמנה. אבל גם הרגישה שהיא עושה משהו לא נכון. שהיא מחסלת במודע את שאריות הזכר של סבתא. זה היה אחד מהמצבים ההם, שמה שלא תעשה לא יהיה טוב. ולפעמים צריך להשלים עם זה ולהסכים להיות לא בסדר, כי זה הדבר היחיד האפשרי. 

והיתה צריכה להתרגל לקור. הקור הירושלמי. צורב, מנסר לתוך העצמות. בלי סיבה אפילו. בלי גשם או משהו. סתם, במין הצהרת עליונות. ככה אני ותתמודדו. היה לה קר. כל הזמן. גם עם מעיל. ושמיכת הפוך הסינתטי לא הצליחה לחמם אותה בלילה. וכשנגעה בקיר שליד המיטה, הוא היה לח וקפוא. וזגוגיות החלונות היו מעורפלות מאדי קור.

והטעם של הכלור במים. היא לא מבינה איך הירושלמים לא מתים בצמא. היא לא יכולה להכניס לפה יותר מלגימה אחת, ורק כשהיא צמאה נורא ואין לה ברירה. איך היא תשרוד כל התקופה הזו היא לא יודעת. 

והטעם של הכלור במים. היא לא מבינה איך הירושלמים לא מתים בצמא. היא לא יכולה להכניס לפה יותר מלגימה אחת, ורק כשהיא צמאה נורא ואין לה ברירה. איך היא תשרוד כל התקופה הזו היא לא יודעת. 

וביום ראשון היא תצטרך להכנס לכיתה החדשה. היא לא תוכל לדחות עד עולם את הרגע.

אבל אולי זה הכי טוב במצב הזה. כי מה היתה עושה כל החודשים האלה לבד בבית. גם חברה שהיא לא מעניינת אותה עדיפה על כלום. וישנם השיעורים כמובן, ובהם היא לא צריכה שום חיברוּת. מספיק שתשב ותסכם במחברת ותקשיב, שזה נקרא שהיא תלמידה מן המנין. 

אבל מה אם הבנות ההן לא ירצו שהיא תשב בכיתה שלהן ותקשיב ותסכם? מה היא תעשה אז? אם לא תהיה לה ברירה, היא תלך למנהלת ותבקש – –

מה זאת אומרת שלא ירצו? כעס עלה בה פתאום. מה, זה היא שתלה את עצמה שם? זאת הכיתה של אבא שלהן או משהו? שמו אותה שם וזהו. היא תלך ותשב והזמן יעבור איכשהו. אין לה באמת מקום אחר. 

היא רק תצטרך להקפיד להחזיק כל הזמן את התיק הפוך.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן