קיץ ארוך מדי – פרק ד’

אולי חבל שהמנהלת לא הכניסה אותה לכיתה אז, כשבאה להרשם. לא הציגה אותה בפני הבנות. חבל שחיכתה עד יום ראשון. זה היה חוסך את הבלגן, את החור הגדול בעלילה. כניסה. צחקקה לעצמה. אולי באמת היתה צריכה לארגן לעצמה כניסה. לבקוע מתוך צדף מתנפח, כמו בבת מצוה של השכנה שלהם גבי. ועכ־שו – קב־לו אותה! רננה דורייייי!!! חה. 

כל השבוע התארגנה עם המערכת והספרים וכל הציוד, וגיהצה את חצאית התלבושת, ובבוקר יצאה מהבית מוקדם כדי לא לאחר על היום הראשון. וגם לא למשוך תשומת לב מיותרת. עלתה על קו 18 לתחנה מרכזית וירדה בבנייני האומה. 

היה קר בשעה הצעירה הזו של היום. רק שבע וחצי בבוקר, אבל ירושלים כבר עמדה על הרגליים, מלאת אדרנלין. הקבצנים כבר תפסו את מקומם במעבר הצר שבין בניני האומה לתחנה מרכזית, קשקשו בקופסאות פח וגבו דמי מעבר מן העוברים ושבים. איש בכיפה גדולה וקפטן מפוספס התמקם על הגדר הנמוכה ליד הרמזור וניגן בכלי קלידים אלקטרוני משונה, שנראה הכלאה של אורגנית וקסילופון. ומתי הוא הספיק. להתפלל. לארגן ציוד. לסדר תפאורה. ואולי זו שעת השיא. אולי עכשו הם עושים את המכה של היום. 

הרכבת שירדה מגשר המיתרים נעצרה בתחנה ופלטה תנועה גדולה של נוסעים. הם מילאו את השטח, נבלעו במדרגות היורדות לתחנת יצחק נבון, חצו ברמזור אדום, הלכו לכל הכיוונים, כמו מפלצת רבת ראשים. היא היתה חלק מן המאסה הזו, וזה לבד עשה לה טוב. מן הרציף הנגדי באו לקראתה צלילים והברות. מישהו התקדם אליה, מכה בתוף מרים ושר לפי הקצב. חי חי וקיים, חי חי וקיים, שר וליווה את עצמו בצלילי כסף. אולי זה האיש מהסיפורים של דוד יודה, שחושב שהוא דוד המלך. אבל דוד המלך ההוא אמור להסתובב באזור הכותל. וללבוש גלימה ארוכה בלבן ותכלת. הקבצן המזמר הזה לבוש כמו איזה אציל מימי הביניים, בבגדים שלא החליף כנראה מאז. הוא מצא חן בעיניה משום מה. היא נברה בתיק, מצאה מטבע של עשר אגורות וזרקה לתוך הקופסא שהחזיק. הוא עצר את השיר באמצע ואמר, תודה, ילדה יפה. והמשיך לתופף ולשמוח לאורך הרציף. 

היא נברה בתיק, מצאה מטבע של עשר אגורות וזרקה לתוך הקופסא שהחזיק. הוא עצר את השיר באמצע ואמר, תודה, ילדה יפה. והמשיך לשיר ולשמוח לאורך הרציף. 

פתאום הרגישה באמת ילדה יפה.

חצתה את הכיכר. ליד הרמזור איזה הומלס סימן לו טריטוריה: מצע סמרטוטים, שמיכה עבה מלוכלכת ועגלת שוק ובה כל רכושו עלי אדמות. מה כבר צריך אדם בחייו.

ההומלסים. הדבר הזה זעזע אותה בפעם הראשונה. אף פעם לא פגשה בהם קודם. חשבה שזה סתם. שזה קורה בארצות רחוקות. שהם גרים במנהרות אפלות של רכבות בינלאומיות. הדוד יודה אמר לה בשבת, ירושלים מלאה משוגעים. באים לירושלים ונהיים מטורללים. זה לא נשמע לה הגיוני. למה שישתגעו דוקא פה? הם באים לכאן כי בטח בעיר גדולה יותר קל להסתדר. 

חצתה את הכביש והמשיכה לכיוון רוממה. שימח אותה שהצליחה לזכור את הדרך בלי לשאול. מין הישג קטן שהיא מחאה עליו כפיים לעצמה בלב. זה לא היה כזה קל. כל הדרך מלאה עליות תלולות ורחובות עקומים ומבלבלים. הרחובות בעיר הקודמת היו ישרים ומישוריים וסלולים. מהרחוב הראשי ברובע יכלה ללכת ישר ישר ולהגיע אל הים. או לפנות שמאלה וישר כל הדרך אל הדיונות. עיר עם היגיון פשוט. אי אפשר להגיד את זה על הרחובות של ירושלים. בתים שצצים בלי קשר בכל מיני חורים, סמטאות שלא מגיעות לשום מקום. אפשר קצת להבין למה אנשים יוצאים מדעתם. 

*

ופתאום עמדה בשערי הסמינר. בנות שרה שנירר. בנין לבן וגבוה באבן ירושלמית. שלט מסוגנן. לרגע השתהתה. רצתה להיות בטוחה שלכאן היא שייכת. מיששה בלי משים את צווארון חולצת התלבושת. ואחר כך הבינה שהיא לא יודעת את קוד הכניסה. ואז איכשהו השער זמזם ונפתח. והיא גילתה שהשומר כבר נמצא בתוך הביתן הקטן שמאחורי השער המסורג. 

שביל הכניסה הוליך אותה אל פתח הסמינר. אחת מדלתות הכניסה כבר היתה משוכה פנימה, ובקיר שממול היתה תלויה תמונה גדולה של שרה שנירר בפסיפס צבעוני. המסדרונות היו שקטים. הגיעה מוקדם מדי. אבל זה עבד לטובתה. כך יכלה לחפש את הכיתה שלה בלי למגנט מבטים. הקירות הדהדו את הצעדים שלה. ששש… הסתה את עצמה. ניסתה לקלוט את האווירה, להבין מה אחרת כאן מהסמינר הקודם. פתחה כאילו בטעות כמה דלתות של כיתות. בכיתה אחת כבר ישבה מישהי וקראה בספר, וכשפתחה את הדלת היא הרימה אליה מבט סקרני ושאלה מה היא מחפשת. היא אמרה י”א 2. ההיא ענתה, זה בקומה למעלה. והיא אמרה תודה והלכה. ולא פתחה עוד דלתות. 

רק כשנכנסה לכיתה החדשה שלה הבינה שעשתה טעות. לא היתה צריכה להקדים. לא היה לה מושג היכן תתיישב. 

לרגע עמדה, היססה. אולי פשוט תחכה עד שכל הבנות יבואו. אבל זה יהיה מביך. תעמוד בחוץ? בפנים? תשב על המדרגות? לא היה שום מקום לחכות בו בלי שתשים על עצמה שלט עם אורות ניאון. עדיף שתיכנס לכיתה. תשב הכי בפנים. היא פילסה את דרכה אל סוף הכיתה. בדרך כלל יש שם מקום פנוי. מהקצה כבר אין לאן להדחק. 

היא התיישבה, הניחה את התיק ווידאה שהצד עם הכתם נח על רגליה. החדר היה קריר והיא נשארה במעיל. כשהבנות יבואו הן בטח יפעילו את המזגן על חימום. בינתיים סקרה את הכיתה. היא נראתה די רגילה. לוח לבן מקושקש בתובנות הלימודיות של היום הקודם. קישוט כיתה בשחור וסגול המחיש מאחוריה מדרש שלא הצליחה לקרוא. בקיר שליד הדלת היה סוג של לוח מודעות ועליו כל מיני פתקים והזמנות. מהחלונות לאורך הקיר הנגדי נשקפו העמק הטובל בערפל ועורקי הכבישים הזורמים לתוך ההר. הבתים הלבנים של שכונות שלא ידעה את שמן נערמו על מורדות ההרים סביב. הצריח של נבי סמואל צמח מפסגה רחוקה.

כשהדלת נפתחה סבה במהירות, כאילו נתפסה על חם. מישהי עמדה בפתח ונעצה בה מבט מתפלא. ואז שאלה: חדשה בכיתה? 

באיחור של רגע קלטה שהיא מתכוונת אליה. ונהנתה מהתווית. חדשה. ילדה חדשה. 

עצמה הישן נשאר מאחור. עכשו היא חדשה. 

והיא הנהנה. 

אחר כך נוצר צונאמי אנושי קטן כשכל השאר הגיעו בערך ברגע שלפני הצלצול, והספיקו לכתר את המקום שלה ולשאול איך קוראים לה ומאיפה היא באה ולמה וכמה אחים יש לה. פתאום הפרטים הקטנים והלא חשובים האלו שמו אותה במרכז העניינים. ואחר כך ארגנו לה מקום בספסל בשורה השלישית, כי המקום שהתיישבה בו היה של מישהי אחרת. והבת שלידה אמרה שקוראים לה טובי, וחייכה אליה. והיא מתחה את השפתיים והחזירה חיוך.

אחר כך ארגנו לה מקום בספסל בשורה השלישית, כי המקום שהתיישבה בו היה של מישהי אחרת. והבת שלידה אמרה שקוראים לה טובי, וחייכה אליה. והיא מתחה את השפתיים והחזירה חיוך.

אולי בכל זאת יהיה לה טוב כאן.

*

אחר כך המורה נכנסה, וביקשה להוציא סידורים, והבנות קראו: המורה יש לנו בת חדשה. והמורה קלטה אותה לראשונה, ואז נתנה בה מין מבט מודאג, ואמרה, ברוכה הבאה. ואז שאלה בטון גבוה כזה, לאיזו כיתה היית אמורה להכנס? והיא אמרה בקול נמוך, י”א 2, והמורה אמרה, בטוחה? ופתאום היא כבר לא היתה בטוחה ולא ענתה. והמורה אמרה, בסדר, אני אברר את זה בהפסקה. והיא לא ידעה מה תעשה עם עצמה, והמורה הוסיפה, בינתיים תישארי כאן.

אז היא ישבה שם והוציאה סידור והתפללה עם כולן, והשתדלה לא להתנועע וקיוותה שהיא בלתי נראית. בשמונה עשרה הבנות נעמדו בקדמת הכיתה. חלק יצאו למסדרון. היא לא הבינה למה. ובכל זאת נשארה ליד הכסא שלה. זה לא המקום שלה והיא לא יכולה לטייל חופשי. עדיין לא בכל אופן.

השיעור עבר איכשהו. זה היה שיעור יהדות, והמורה דיברה על הכח של האמונה. אבל היא לא ממש הקשיבה, כי אולי זו בכלל לא הכיתה שלה. גם לא היה טעם לסכם במחברת. אבל זה השאיר אותה מובטלת, והיא לא הרגישה נוח להסתכל על המחנכת שאולי היא בכלל לא תלמידה שלה. ולא רצתה להנהן לשיעור שלא נועד לאזניים שלה. אז היא חשבה שתוציא מחברת ותקשקש בה סתם, אבל לא רצתה שהמורה תחשוב שהיא חושבת שזה כן המקום שלה. הרגישה כמו נוסע סמוי שהתגלה וכעת אי אפשר לזרוק אותו מהאניה. והוא צריך לנסות להיות שקוף, כדי לא להזכיר לכולם כל רגע שהוא גונב להם את האויר. התביישה בקבלת הפנים שסחטה מהבנות, בתשומת הלב שקיבלה בלי כיסוי. כשהשיעור נגמר היא נשארה לשבת במקום, וקיוותה שהפסקת האוכל תעבור מהר. לא קמה ליטול ידיים, כי אז תצטרך להכנס שוב לכיתה.

את הטעות הזו היא לא תעשה פעמיים.