קיץ ארוך מדי – פרק ה’

לקום מחר בבוקר, סכין תקועה בלב

סכין תקועה בכח, סכין זה די כואב

לשמוע איך הלב מפסיק פתאום לפעום 

ולהמשייייייך 

לגיהנום

איזה שירים הן היו שרות בכיתה הקודמת. הזויות, באמת. כל מיני שטויות שמשום מה הצחיקו אותן נורא. שרק לא תפלוט איזו פנינה בטעות בכיתה החדשה. זה יהרוס לה את הרושם. אולי היא לא מתאימה להן ברמה הרוחנית. היא חייבת חייבת להיזהר.

אתמול בהפסקה טובי אמרה לה, רוצה ללכת למזכירות לברר מה קורה? והיא הנהנה. והן יצאו, פילסו דרך במסדרון ששינה את פניו מהבוקר וכעת היה מלא כחול ותכלת וצחוקים וצעקות, ונשלחו ממזכירה למזכירה עד שמצאו את האחראית על הרישום. בקושי הספיקו להסביר משהו והיא כבר אמרה, אני יודעת, אני יודעת, המחנכת שלכן היתה פה קודם. תחזרו לכיתה והכל בסדר. שיהיה בהצלחה. 

כשיצאו מהמזכירות טובי אמרה, אז יופי. כבר פחדתי שנצטרך לוותר עליך. והיא לא ידעה מה היא אמורה להגיב על הצהרה כזו של לויאליות. חשבה לעצמה, אבל היא בכלל לא מכירה אותי. ואחר כך חשבה, היא מנסה להיות מנומסת. אז היא חייכה כזה. והן חזרו לכיתה. והיא לא ידעה מה תגיד עוד, ולמזלה נגמרה ההפסקה.

כשיצאו מהמזכירות טובי אמרה, אז יופי. כבר פחדתי שנצטרך לוותר עליך. והיא לא ידעה מה היא אמורה להגיב על הצהרה כזו. חשבה לעצמה, אבל היא בכלל לא מכירה אותי. ואחר כך חשבה, היא מנסה להיות מנומסת. אז היא חייכה כזה. והן חזרו לכיתה. והיא לא ידעה מה תגיד עוד, ולמזלה נגמרה ההפסקה.

והמורה נכנסה לשיעור ואמרה שהיא ביררה והכל בסדר וברוכה הבאה. והיא הנהנה, והרגישה שכל מאה ימי החסד התבזבזו לה בטרם עת. 

*

ועכשו שוב בוקר והיא מרגישה סכין תקועה בלב. 

היא התיישבה והשחילה את התיק לרצפה לצדי הכסא. בכל פעם שמישהי עברה, חרדה שתזיז את התיק שלה בטעות. בסוף הכניסה אותו לצד הפנימי של השלחן, לצד הרגליים. זה לא היה מאוד נח, והיא תצטרך להביא אותו אליה בכל פעם שתזדקק למחברת או משהו אחר. 

לא ידעה מה היא תעשה עד שיתחיל השיעור. היא הוציאה סידור. סידרה אותו רבוע ומדויק במרחק שווה משתי צלעות השלחן הירקרק. היא הוציאה כמה דפי טישו. והציבה ליד הסידור, שיהיה. אולי היא תהיה מצוננת בהמשך. היא הוציאה עט, ומיקמה אותו לצד הסידור, ואחר כך התחבטה קצת ודחפה אותו בחזרה לכיס הקדמי של התיק. עכשו תפילה לא שיעור. הציצה על השעון. עוד אחת עשרה דקות.

שתי בנות נכנסו ואחת מהן קלטה אותה ואמרה, וואו את כבר פה. מאיפה את מגיעה? היא אמרה, מקטמונים. וההיא אמרה, אה, זה ליד קרית יובל? והשניה אמרה, מה פתאום, זה ליד פסגת זאב. והראשונה שאלה, תגידי התחלת כבר עם העבודה בהיסטוריה, והשניה אמרה, איפה. והן נסחפו לדיון ער.

אולי מחר תביא איזה ספר, חשבה לעצמה. שיהיה לה איך להעביר את הזמן. אבל להוציא ספר ולקרוא זה סנובי. או אומלל. אולי עדיף שתביא סודוקו או משהו. 

הכיתה התאכלסה בינתיים. רק היא היתה ישובה לבדה. בלי מחשבה קמה ממקומה. כשעברה ליד חבורת בנות הן השתתקו. אחת מהן אמרה בקול נחמד: בוקר טוב רננה. הרגישה לא נעים שבגללה הפסיקו. היא אמרה בוקר טוב, והמשיכה ללכת. 

מה בעצם רצתה? יצאה לכיוון הכיורים. לא יזיק לה ללמוד את הסביבה. שטפה ידיים בלי צורך, לחצה את מתקן הסבון כלפי מעלה והפיקה בועה חלולה בודדה, הגניבה מבט אל דמותה במראה. רואים שניקו את המראות, הן חרושות שבילים לבנים, עקבות סיביים של סמרטוט עם שאריות סבון.

ואז קלטה לחשושים ונשיפות, וקול מונמך מאחוריה שאל, מי זאת. וקול אחר ענה, חדשה. הגיעה אתמול. והקול הראשון אמר, נראית מוזרה. ואז שמעה מין ששש וצחקוקים. והקולות נעלמו. 

לא העזה לסובב את הראש. הפנים שניבטו אליה מן המראה היו עכשו ורודות בצורה חשודה. בנות נכנסו ויצאו והיא עמדה באמצע הדרך אבל היא לא הצליחה לזוז.

עכשו בחנה את עצמה בעיניים אחרות, זרות.

שער אסוף לקוקו מתולתל וסמיך, ‘ענן’ שערות קטן מעל המצח, גבות שחורות ישרות. עיניים שחורות קטנות חרדות. והרווח המגוחך הזה שבין השיניים העליונות הקדמיות. 

כשהיתה קטנה אנשים תמיד אמרו לה שזה סימן שיהיה לה בעל עשיר. והיא קנתה את המעשיה. חשבה שבאמת זה מין קופון כזה, מין קמע. הרגישה בת מזל. היא באמת נראית מוזרה. למה לא עשו לה יישור שיניים. 

איכשהו מצאה את דרכה חזרה לכיתה. בנות עמדו בקבוצות ופטפטו או התארגנו לקראת יום הלימודים או ביקשו זו מזו מחברות להשלמה. התיישבה במקום. טובי כבר ישבה שם, וחייכה אליה ושאלה מה קורה. ואז היה צלצול.

פתחה את הסידור ומלמלה את המילים כמו כולן. וחשבה על בנות הכיתה שצריכות להתמודד עם בת חדשה ומוזרה. 

פתאום משום מה נזכרה בעמנואלה. עֶמנואלה בסגול. 

עמנואלה נכנסה אליהן בכיתה ח’. היו לה פנים שחומות מאורכות ואף דק ומחודד ועיני שקד, וגבות דקות שהתעקלו בצורה משעשעת כשהיתה זועמת. היא היתה צוחקת ואז מתרגזת תוך רגע ותכף נרגעת וכולן חשבו שזה נורא מתוק. 

היא הגיעה אליהן מרומא. וכמובן שכולן כרכרו סביבה וניסו ללמד את עצמן מילים באיטלקית. צ’או, גרציה, בון ג’ורנו, אריוודרצ’י. היא עדיין זוכרת את כל זה. עם הר’ המתגלגלת על הלשון וסופי המילים המתארכים. הן היו קוראות לה עמנואלה בחיריק והיא היתה מתקנת אותן. שוב ושוב. גם את המורות. עד שנמאס לה. הם עלו לארץ אחרי שאבא שלה נהרג בתאונה, כשאיזה נהג מטורף פגע בו, כי כולם נוהגים שם כמו מטורפים. ואמא שלה אמרה שהיא לא מסוגלת לראות יותר את הארץ הזו. אבל בכל זאת היתה נוסעת מדי פעם לכל מיני שמחות ואירועים משפחתיים. 

בכיתה ח’ להיות בת חדשה זה משמעותי. זה לא שמתקרבים אליה כי יש לה חפצים מעניינים מחוץ לארץ כמו לגבי, או שיש לה פנים מתוקות כמו לשירה. היא פשוט היתה יצור חמוד. היא דיברה בלי הפסקה על המשפחה שלה, על החיים באיטליה, על החברות מבית הספר. היתה לה עברית שוטפת, כי בבית הספר של חב”ד השיעורים התנהלו בעברית. רק את הסלנגים הם לא הכירו. כשמישהו דפק על הדלת שלהם בשביל תרומה וביקש את אבא, אמא שלה לא ידעה איך לומר לו שאין לה בעל, אז היא סימנה לו ביד ואמרה, לא בעלי, לא בעלי. והבנאדם חשב שהיא אומרת לא בא לי, ונמלט משם המום. עמנואלה הביאה את החיים שלה כמות שהם, את הטוב והרע, את המצחיק והעצוב והמפדח. היא רננה לא היתה יכולה לעשות את זה כמוה.

כשהיא היתה צוחקת כל הכיתה היתה מתגלגלת אחריה והמורות היו עומדות חסרות אונים, לפעמים מסתירות איזה חיוך. כך שמסכנה היא לא היתה, אם מתעקשים על הגדרות. אבל הבנות היו אומרות, מסכנה עמנואלה, להיות בלי אבא. והמנהלת היתה קוראת לה לפעמים ומתעניינת איך הם מתאקלמים ואם הם צריכים עזרה – עמנואלה היתה מספרת על כך בקול המצלצל שלה. והמורה היתה קוראת לה לשחנ”שים תכופים. ותמיד היא הלקתה את עצמה, למה היא מקנאה בילדה עולה חדשה, יתומה, מוכת גורל. 

למעשה לא היה להן ממש קשר. היתה אצלה רק פעם אחת, כשהביאה לה שכפולים כשהיתה חולה, והן ישבו יחד על המיטה הגדולה שלה המלאה כריות צבעוניות רקומות, ושתי האחיות הגדולות שלה נכנסו בלי לבקש רשות והתיישבו אתן בחדר, והיו צחוקים וכיף ועוגיות ופירורים ומיץ שנשפך ולאף אחד לא היה אכפת. היא אפילו שכחה שעמנואלה חולה. 

למעשה לא היה להן ממש קשר. היתה אצלה רק פעם אחת, כשהביאה לה שכפולים כשהיתה חולה, והן ישבו יחד על המיטה הגדולה שלה המלאה כריות צבעוניות רקומות, ושתי האחיות הגדולות שלה נכנסו בלי לבקש רשות והתיישבו אתן בחדר, והיו צחוקים וכיף ועוגיות ופירורים ומיץ שנשפך ולאף אחד לא היה אכפת. היא אפילו שכחה שעמנואלה חולה. 

בספר הזכרונות של סוף השנה עמנואלה ציירה לה לב בעיפרון מחליף צבעים וכתבה בתוכו, רננה ועמנואלה חברות לנצח. הכיתוב הפשוט הזה היה מעלה בה את פניה הצוחקות של עמנואלה ומין צמרמורת נעימה היתה עוברת בה. אבל סביר שעמנואלה כבר שכחה אותה. היא נשלחה ללמוד בפנימיה בבני ברק ומאז אבדו עקבותיה. היא היתה מהטיפוסים שמתיידדים מהר ושוכחים מהר. אפילו שהיא כתבה לה, זכרי את עמנואלה. עמנואלה בסגול.

כשנשמע הצלצול היא גילתה שהיא עדיין באמצע ברכות השחר. נסחפה. 

מנת יתר של נוסטלגיה, חשבה. סגרה את הסידור. היא תשלים בהפסקה. ההסדר הזה דוקא יכול להיות יעיל.

להדפסה