למחרת הלכה עם פליאה לדוידקה. היא התחמקה משיעור שביעי כי פליאה היתה צריכה להתחיל משמרת. פליאה נכנסה אתה לחנות צרה ועמוסה, ואמרה לבחור שחיטט בקרביים של איזה טלפון מאחורי הדלפק, תן לי את המכשיר הכי פשוט שלך, בשביל הילדה הזו. היא החוותה כלפיה בסנטר. והוסיפה ללא צורך, כי היום היא מתקשרת עם קופסאות שימורים וחוט.
המוכר העיף עליהן מבט ושאל בסקרנות, אתן אחיות?
ופליאה אמרה, כן, תאומות, מצד אבא.
הוא עיקם את שפתיו במין חיוך. והיא כבשה גיחוך. אבל נהנתה שחושבים שהן אחיות. למה בכלל שיחשוב? אין ביניהן שמץ דמיון. אבל אולי החסות שפליאה פרשה עליה, ואיך שהיא דואגת לה. אולי בגלל זה הוא חשב.
הוא תלש קופסא מהקיר שמאחוריו ואמר, 499, 4 ג’יגה, שתי מצלמות. ואז שלף מהקופסא טלפון חדש, גדול ויפהפה, מבהיק בטורקיז מטאלי.
התרגשות עלתה בה. סוף סוף טלפון משלה. הרגישה כמו ילדה קטנה שמחכה לפתוח את אריזת המתנה שלה.
אבל איך היא תתקשר? ואיך היא תשלם על קו בלי כרטיס אשראי?
אבל אז המוכר אמר, אני אטעין לך טוקמן. כל חודש תבואי להטעין. מלא צעירים עושים את זה.
והיא אמרה, לפה?
והוא אמר, אפשר בכל קיוסק. בכל מקום שמטעינים רב קו. שלא תיתקעי בלי טלפון.
פתאום היא היתה מחוברת לציוויליזציה. כמו כל האנושות. חוץ מהודו וקונגו אולי. נכון שבזמן של סבתא שלה היה טלפון אחד בכל הרחוב, בדרך כלל אצל הדוקטור, שהיה חייב טלפון זמין. אבל היום הכל אחרת.
פתאום היא היתה מחוברת לציוויליזציה. כמו כל האנושות. חוץ מהודו וקונגו אולי. נכון שבזמן של סבתא שלה היה טלפון אחד בכל הרחוב, בדרך כלל אצל הדוקטור, שהיה חייב טלפון זמין. אבל היום הכל אחרת. אף אחד כבר לא מתקשר בדרכים אחרות. לאמא שלה יש מכתבים מהחברה לעט שלה, ילדה מהכיתה שלה שעברה לעיר אחרת. הן ממש כתבו על המכתביות שהן החליפו. זה לא היה רק פריט תצוגה. הם היו קונים כרטיסי ברכה מוזהבים עם ציפורים ופרחים ושולחים בדואר. היום זה כמו לשלוח ממסרים בטלגרף בקוד מורס.
כשהן היו ביסודי ואחת הבנות ארגנה קו הודעות קולי המנהלת כעסה ואמרה לבטל את זה ואיזה מין תרבות. אבל היום זה כבר נהיה נורמה ויש בנות שיש להן קו וואטסאפ משפחתי להתעדכן בשמחות ובכל מיני הודעות. ככה זה, העולם משתנה. אנשים תמיד אומרים שזה רע, שפעם לא היה ככה והסתדרו. אבל היום אי אפשר להסתדר. כמו שמי שירצה להחזיק מקרר קרח לא תהיה לו אפשרות, כי אין איפה להשיג קרח.
המוכר אמר, להתקין לך כושר פליי? והיא שאלה, מה זה? ופליאה אמרה, לא צריך. אני אתקין 9K. וכשראתה שרננה לא מבינה היא אמרה, שלא תעשי שטויות. חסימה, נו.
היא שאלה, לך גם יש?
ופליאה הניפה את היד בביטול ואמרה, אני מקרה אבוד, אבל עליך צריך לשמור.
הן התיישבו בכיכר ופליאה הסבירה לה איך להפעיל את האפליקציות שהיא התקינה לה, ואיך לשמור מספרים ולהתקשר.
וככה היא יצאה עם טלפון ביד. וזה היה כל כך פשוט שזה הפליא אותה. אפילו שעוד פחדה קצת, הרגישה שהיא נוגסת בפרי האסור, אבל הוא היה טעים ומתוק. השמחה שיש לה סוף סוף טלפון האפילה על תחושת האשמה. היא לומדת להסתדר בעולם. והיא בת מזל שפליאה עוזרת לה בזה.
כיבתה את המכשיר ואז לחצה להדלקה. היה לו צליל פתיחה נעים, ולא היו שום כפתורים ללחוץ עליהם. הרגישה משוכללת. וכל הדברים האלה, היא הצליחה לעשות בעצמה. היא מצאה עבודה, יש לה טלפון. היא מצליחה לדאוג למה שהיא צריכה. החיים לא כל כך מסובכים אחרי הכל. היתה לה תקופה קשה, נכון. אבל עכשו היא מסודרת. רק מה שקורה בכיתה לא הכי הסתדר. אבל יש לה חברה טובה, והיא שווה יותר מכל הבנות בכיתה גם יחד.
היא התעסקה עם המכשיר עוד קצת. הוא היה דק ומבריק, והיתה לו מצלמה משוכללת קדמית ואחורית. ניסתה לצלם את עצמה. הסנטר שלה תפס את קדמת התמונה. החזיקה את הטלפון בזווית ישרה וניסתה שוב. נחמד. הפנים שלה רציניות מדי. שיגרה חצי חיוך אל בת דמותה. איפה כל התמונות נשמרות? ואיך מוחקים?
עכשו שמרה את המספרים של פליאה ושל מסודי. אחר כך את מספרי הטלפון של ההורים שלה. לא שהיא הולכת להתקשר אליהם מהטלפון הזה, אבל שיהיה ליתר ביטחון. וגם את המספר של הודיה, ואת מספר הטלפון של סבא בבית. לחצה לחיצות ארוכות ומגושמות על המקלדת. פליאה היתה מתופפת במהירות בשני אגודלים כשהקלידה הודעות. אבל היא עוד לא הכירה את המיקום של התווים על המסך.
מה עוד? זהו פחות או יותר. נעצה עיניים בצג. עכשו יכולים להתקשר אליה.
היתה שעת צהרים חמה. ילדים הרטיבו רגליים במי המזרקה. אשה אפריקנית עטופת שאל צבעוני עמדה וצעקה: WE ARE THE CHOSEN PEOPLE. אנשים נעצרו לרגע מסוקרנים ואז המשיכו הלאה. הרכבת הקלה זחלה בדנדון אזהרה לעבר הצומת.
המילים של פליאה העבירו בה חמימות שלא הכירה. היא תהתה מה היא התכוונה, מקרה אבוד. היה נדמה לה שהיה לה מין מבט פגיע כשאמרה את זה. אבל שטויות. פליאה אף פעם לא מרגישה רע בגלל כלום.
היא שמחה שהמכשיר שלה מוגן. היא לא רצתה שיהיה לה ניסיון. אם זה לא היה חסר לה עד עכשו בחיים, אין סיבה שיהיה חסר לה עכשו. לחצה על האפליקציה של מוביט וכתבה, רחוב רשב”ג 7. המכשיר שיתף פעולה, ורשם את כל הקווים ממרכז העיר הביתה. זה יהיה מעולה לשעות מאוחרות, כשהתנועה של האוטובוסים דלילה.
המכשיר עדיין דמם. למה היא מחכה בעצם? קמה והלכה הביתה.
כשעלתה על האוטובוס הזכירה לעצמה להיות זהירה. היא תשאיר אותו בתיק, ולא תוציא אותו בכלל. לסמינר בינתיים היא הלכה עם שקית, וזה היה ממש ממש לא נעים ולא נוח. היא צריכה לברר עם פליאה כמה נשאר לה מהמשכורת. עכשו כשהשעות שלה הצטמצמו היא תצטרך להתנהל בזהירות. היא צריכה תיק, ונעליים נורמליות. ועוד כמה דברים קטנים. וזהו.
והיא תצטרך להיפטר מהקופסא. אם כי חבל. היא היתה מלבנית ויפה ומלאה דפי הוראות. אולי תעטוף אותה או תשמור בתוך משהו אחר. ואת תעודת האחריות תצטרך לאחסן בתוך דפים אחרים. שלא יגלו אפילו בטעות.
והיא תצטרך להיפטר מהקופסא. אם כי חבל. היא היתה מלבנית ויפה ומלאה חוברות הוראות. אולי תעטוף אותה או תשמור בתוך משהו אחר. ואת תעודת האחריות תצטרך לאחסן בתוך דפים אחרים. שלא יגלו אפילו בטעות.
*
ואז בערב, כשכבר עמדה להתארגן לשינה, פתאום עלה צלצול מתוך התיק שלה. מנגינה של משהו. לקח לה זמן להבין שזה הטלפון שלה. שהמנגינה הזו היא צליל של שיחה ולא איזה נגן שהחליט לשמח את עצמו. מי יכול להתקשר אליה? חרדה אחזה בה. הילדים היו ערים וההורים שלה היו בחדר הקדמי. היא תצטרך ללכת מהר לחדר. רק שלא ישאלו שאלות. רק שלא יבינו שזה שלה. איך לא חשבה שהטלפון עלול לצלצל? איזו טמבלית שהיא, החביאה את הטלפון כל כך טוב שהיא כבר בקושי זוכרת איפה, אבל לכבות את הצלצול לא עלה על דעתה.
היא עזבה את חדר האמבטיה לאט, כדי לא לעורר חשדות. פנתה אל החדר, וסגרה אחריה את הדלת. תפסה את השקית שלה וחיטטה בה בעצבנות. איפה הדבר הזה לכל הרוחות? ומי כבר יכול להתקשר אליה עכשו? מי בכלל יודע מה המספר שלה? ומה זה הצליל החזק הזה? מרוב שמיהרה הידיים שלה איבדו יעילות. סוף סוף אחזה במכשיר. איך מכבים את היצור הזה? המילה מסודי היתה מוארת על הצג. היא לא תענה לה עכשו. אין סיכוי. לחצה בפראות על כל הכפתורים. הטלפון השמיע צליל מאוכזב והשתתק.
מאיפה הטלפון הזה?
אבא שלה עמד בפתח.
תגובה אחת
ועכשיו לחכות שבוע?!…
אוהבת מאד את הסיפור הזה!
התיאורים… ממש מרגישים את התהליך…