קיץ ארוך מדי – פרק נ”ח

היא שתקה.

לא הבינה מה מגי עושה פה, אבל ידעה שזהו רגע נדיר ופחדה להגיד דברים שיפרו אותו. 

פתאום שמה לב כמה היא גדלה מאז כיתה ח’. מגי נשארה ילדה, והיא היתה עכשו נערה. הפער ביניהן היה ממשי. אפילו שתמיד נותנים לה שנתיים פחות. 

מגי התיישבה על הספסל לידה. ואמרה, עושה חיים, הא? 

הבגדים שלה עוד הדיפו ריח של קיא ואלכוהול. אם לזאת קראת חיים. 

היא לא ענתה. הראש שלה היה כבד והיא היתה צריכה להבין קודם איך מגי הגיעה לכאן. 

אולי היא באה כדי לעזור לה לעבור לעולם הבא. 

פעם היא שמעה על זה, כשאדם הולך להיפטר, אנשים שהכירו אותו באים לעזור לו לחצות את הגשר בין העולמות. 

זה היה מוזר אבל שמגי הקדימה. עוד לא היתה לה אפילו תכנית. אבל אולי עצם זה שהיא חושבת על זה נקרא שהיא מועמדת. 

חוץ מזה שיש לה עוד כמה נציגים בעולם הבא, סבתא שלה היתה צריכה להגיע גם כן. רצתה לשאול את מגי אם היא מכירה את סבתא שלה. 

לא ידעתי שאת עוד זוכרת אותי, היא אמרה.

מגי חבקה את עצמה בזרועותיה וצחקה את צחוק הפעמונים שלה. גם את לא שכחת אותי, נכון? אנחנו חברות עוד מהגן.

את עוד חברה שלי?

בטח. הגומות של מלי העמיקו.

אחרי כל מה שהיה? 

לא נדבר על זה עכשו, מגי אמרה.

והיא שאלה, למה באת?

ומגי אמרה, מה רצית ממנו? למה הלכת אחריו?

דמעות מילאו את עיניה. 

למה היא הלכה אתו? למה האמינה לו? 

כי היא פתיה, זה מה שהיא. ילדה טפשה ומטומטמת. 

היא אמרה, הייתי טפשה. האמנתי לו. הוא הראה לי…

מגי אמרה, לא יכולת לדעת שהוא משקר.

היא אמרה, איזו מטומטמת שאני. 

לא מטומטמת, רעבה. מגי אמרה.

זו היתה אמת. 

היא לחשה, רציתי שמישהו יהיה אבא שלי. שיגיד לי דברים טובים. שמישהו יאהב אותי… 

הדמעות גלשו במורד לחייה. אבל לא ככה. לא רציתי את זה ככה…

פתאום חשה אותו. גוש של כאב שנדחס בתוכה, והיא הלכה ובאה ודיברה ועשתה כל מיני דברים והוא הלך אתה לכל מקום. ולפעמים דיבר במקומה. לפעמים התנהג במקומה. והיא לא יכלה להסביר שזה לא היא. והיא כבר לא זכרה איך נראים החיים בלי הגוש. ומתי אי פעם היא היתה ילדה.

פתאום חשה אותו. גוש של כאב שנדחס בתוכה, והיא הלכה ובאה ודיברה ועשתה כל מיני דברים והוא הלך אתה לכל מקום. ולפעמים דיבר במקומה. לפעמים התנהג במקומה. והיא לא יכלה להסביר שזה לא היא. והיא כבר לא זכרה איך נראים החיים בלי הגוש. ומתי אי פעם היא היתה ילדה.

מגי אמרה, לפעמים רוצים שמישהו ידע כמה כואב. ככה גם אני הרגשתי.  

היא לא חשבה על זה. זכרה את מגי צחקנית ושובבית. את המקטע הזה בחיים שלה לא הכירה.

היא לחשה, כן… זה ככה כבר הרבה זמן. מאז… מאז שבאנו לפה.  

מאז שהם עברו מצפים ממנה להבין. ולחכות בסבלנות. שהמשמעות של זה היא שהיא לא תנשום ולא תצרוך שום משאבים. שזה המקבילה ללעוף באוויר ולנחות לשינה על איזה ענף. אבל אותה אף אחד לא מנסה להבין. ועליה אף אחד לא טורח לחשוב. ובשבילה אין לאף אחד גרם של סבלנות. 

והכיתה הזו… סנוביות וחשות את עצמן. 

מגי הטתה את ראשה ומתחה את צווארה בדרך החיננית המוכרת שלה. ולך לא היה שום חלק בזה? 

מה זאת אומרת? בטח שלא.

הדיבורים האלה של מגי לא מצאו חן בעיניה. 

לא עזר כל מה שניסיתי, היא אמרה במרי. 

אבל היתה לך צירה’לה… וגם טובי קצת. 

צירה’לה? אי אפשר לקרוא לה חברה. היא סתם בת שהתעניינה בה קצת.

לצירה’לה יש חברות אחרות, היא אמרה. וחוץ מזה, היא בסטייל אחר. בחיים לא הייתי יכולה להזמין אותה לבית המוזנח שלי. מה היא היתה חושבת עלי? בטח היתה מספרת סיפורים בכיתה… וגם, לה יש שלוש עשרה אחים ולי יש רק שניים. זה לא כוחות. 

מה קשור? זה לא קבוצת כדורגל. 

בכלל, אני לא יודעת למה היא התחברה אלי, בטח מתוך רחמים על הילדה המסכונה הזו.

למלי לא אכפת שמרחמים עליה. 

לי כן. היא אמרה בזעף. אפילו האזכור של מלי הזאת מעלה לה את הסעיף. עם האצבע התחובה בתוך הסנטר בכל פעם שהיא רוצה להגיד משהו חשוב. יש לה שם גומה והאצבע נכנסת לה בדיוק. 

הן לא באמת יכולות להכיר אותך, כי מי זה אותך? 

היא התכווצה. כן… אני לא אני מאז… מאז שהלכת. 

היא לא ידעה אם זה בסדר להגיד את זה ככה. זה נשמע פוגע. אם הן היו עדיין בכיתה ח’, מגי היתה אומרת, נפל לך הטאקט. אבל זו האמת. הכל התחרבש לה בחיים מאז מה שקרה ביניהן. מגי עצמה מסודרת לה בגן עדן או איפה שזה לא יהיה. והיא נשארה להתמודד עם כל הסמטוכה. 

מגי נרתעה. היא פלטה, אה… סליחה. 

היא נשכה את שפתה. לא מגי צריכה לבקש סליחה אלא היא. היא אמרה מהר, לא התכוונתי להאשים. רק… רק שתביני.

מגי אמרה, תקחי ממני עצה?

שתי בנות נעצרו לידה. 

הי, מה קורה? אמרה אחת.

שתיהן היו לבושות ז’קטים. לא היה להן קר. 

היא לא ענתה. היא היתה באמצע הדיבורים עם מגי, ופחדה שמגי תסתלק. 

הבנות הסתכלו זו על זו, ואז עליה.

השניה טפחה על כתפה, ואמרה, הי, איפה את גרה? 

היא לא סובבה את ראשה. עד שמגי באה אליה, והן סוף סוף מדברות. היא לא יכולה להרשות לעצמה עוד פעם נתק. היא תקח ממגי את המספר. היא חייבת לשמור אתה על קשר. 

הבחורה הראשונה אמרה לחברה שלה, היא לא פה. 

השניה אמרה, תראי, היא רועדת מקור. 

הן לא רואות שהיא מדברת עם מגי? 

הראשונה שאלה, אין לך מקום להיות? 

היא אמרה, כן. 

היא אמרה את זה למגי, אבל הבחורה חשבה שהיא עונה לה. 

והבחורה התיישבה לידה וכרכה סביבה את זרועה. 

היא נרתעה. חיפשה את מגי בעיניה, אבל היא נעלמה. כעס עלה בה. הבנות האלה הבריחו את מגי מהספסל. עכשו היא לא תראה אותה יותר, עכשו היא לא תדע מה היא רצתה לומר לה. היתה לה עצה בשבילה והיא הפסידה אותה. 

בואי בואי, השניה אמרה. לא טוב לך להשאר פה לבד. 

היא נענעה בראשה. יש לי, היא אמרה. 

איפה את גרה? 

ב… בגאולה.

אז בואי, ניקח אותך הביתה. 

והן הרימו אותה, כמעט בכח, ותמכו בה לאורך הדרך. היא לא ידעה אם מותר לה ללכת אתן. אבל לא היתה בה יכולת להתנגד. והיא ידעה שהיא לא יכולה להמשיך להשאר ברחוב. הן עלו אתה אל הדוידקה, ומשם פנו לפינס ולתוך הסמטאות של זכרון משה. כשהגיעו לכביש שליד החצר של החנות היא אמרה, זה… פה בפנים. אה… תודה. 

בסבבה, הן אמרו. ואחת מהן הוסיפה, ואל תהיי אף פעם לבד בלילה. תמיד תלכי עם עוד מישהו. גם אנחנו הולכות ביחד.

השניה אמרה, אם תצטרכי משהו, תגידי. בואי, קחי את המספר שלי. 

היא לקחה ממנה את הטלפון וחייגה אל עצמה.  

היא אמרה, שמרתי לך את המספר. תתקשרי בכיף אם את צריכה. דיתי. 

והן הלכו. כשהסתובבה, הן נופפו לה.

היא פילסה את דרכה בחצר עד לדלת המחסן, נתקלת בגרוטאות וכמעט מועדת. דחקה את המפתח לתוך המנעול. החושך היה סמיך וכל הגוף שלה כאב. תכף היא תהיה בין ארבע קירות ותוכל לשים את הכל מאחוריה. 

ופתאום שמעה את מגי מאחורי ראשה. תבקשי עזרה, היא לחשה בקול דחוף. תבקשי עזרה.

היא סובבה את ראשה בתקוה, אבל מגי לא היתה שם.

*

היא תהתה אם לבנות האלה אין בית. כי הן הולכות ביחד. זה מוזר שבנות שאין להן מקום לישון עוזרות למי שהמצב שלה יותר טוב משלהן. אבל לא הצליחה לאמוד עוד את ההיגיון של הדברים. כשלה אל מצע הקרטונים ועצמה את עיניה, נסחפת לתוך שינה טרופה ונטולת חלומות. 

בשמונה בבוקר התעוררה. השעון המעורר שהיא כיוונה אמש, לפני שיצאה מן החנות, העיר אותה בצליל גובר והולך, אבל היא היתה הרוגה מעייפות ויש לה עוד שעה. לחצה על כיבוי ושקעה שוב לתוך מעין שינה. אבל אז גברה עליה תחושת החובה.

בשמונה בבוקר התעוררה. השעון המעורר שהיא כיוונה אמש, לפני שיצאה מן החנות, העיר אותה בצליל גובר והולך, אבל היא היתה הרוגה מעייפות ויש לה עוד שעה. לחצה על כיבוי ושקעה שוב לתוך מעין שינה. אבל אז גברה עליה תחושת החובה. הכריחה את עצמה לקום, קמה אל הכיור ונטלה ידיים, ותהתה למה אצלם לא שמים קערה ליד המיטה כמו שהמורה לדינים לימדה אותן בכיתה ד’. כמו בציור שהיא הראתה להן, עם הילד עם הפאות והנטלה. לקחה את התיק, פתאום נזכרה שהתיק הישן עוד אצלה ואיך היא לא חשבה על זה. במטבח לקחה שתי פרוסות לחם ומרחה עליהם בחיפזון חמאה ותחבה לשקית אוכל. מלמלה שלום ויצאה מהבית, רצה לאוטובוס. אבל מרחוק שמעה את הצלצול, היא הפסידה ושוב יסגרו עליה את השער. הצלצול התמשך. היה לו הצליל של הטלפון הנייד. עכשו התעוררה לגמרי.

התרוממה בבהלה. השעה היתה תשע ארבעים וחמש והיא היתה צריכה להתחיל משמרת בעשר. תחושת הקטסטרופה העירה אותה לגמרי. הראש שלה עוד פעם במעגלים ועיניה דקרו. הגרון שלה צרב. כל השרירים שלה הזכירו את קיומם. רק שתשרוד את היום הזה. 

היא היתה זקוקה בדחיפות לרחצה, אבל כל מה שעמד לרשותה היה כיור קטן. היא פשטה את הקפוצ’ון ושכשכה אותו במים וסבון במחווה לעידן הפיילה והכסכסת. אחר כך דחקה את שערה מתחת לברז, ושטפה אותו קטעים קטעים. 

תבקשי עזרה.

מה מגי רצתה להגיד בזה?  

להדפסה