קיץ ארוך מדי – פרק נ”ט

לא היה לה זמן להכנס אל החנות מהדלת הקדמית. לשם כך היא צריכה להקיף את החצר, ואז להסתובב אל הרחוב הראשי ולפתוח משם את דלת הכניסה. הזמן פעל נגדה. 

היא נכנסה אל החנות דרך המחסן. האזעקה החלה לייבב. היסטרית גיששה אחר כפתור הכיבוי, לוחצת על מספרי הקוד בסדר הלא נכון. סוף סוף נכבה. אם לא היה מצליח לה, חברת האבטחה היתה מזעיקה את המשטרה והם היו עולים על זה שהיא היתה בחנות במשך הלילה. 

היא לא זוכרת איך תפקדה בשעות הבאות. מאורעות הלילה עוד סערו בתוכה. איך כל הדברים האלה נדבקו אליה, איך היא הגיעה לזה בכלל, היא היתה בת מסוג אחר והדברים האלה לא היו אמורים לקרות לה. בחיים היא לא היתה בחוץ בלילה. בחיים לא דיברה עם איש זר. 

ולמה התפתתה לו? הוא ניגן לה בחליל מלים יפות והיא הלכה אחריו כמו עכברה מכושפת, ישר לתוך המאורה. עכשו רשמית היא היתה בת מקולקלת. מהסוג שהורים מזהירים את הבנות שלהם להתרחק מהן. תמיד חשבה שלילדות מקולקלות לא אכפת. עכשו היא ידעה שכן. זה תמיד כואב כשמתמחרים את האישיות שלך. 

מה כבר נשאר לה? בשביל מה היא ממשיכה להחזיק את העסק? אפשר לסגור עניינים מהר ולגמור. 

אבל זו עברה. העברה הכי חמורה בתורה.

לא סתם מגי באה אליה. כנראה רצתה להזהיר אותה לא לעשות דברים שאין עליהם כפרה. 

לקדוש ברוך הוא ממילא לא אכפת ממנה. אם היה אכפת לו, מזמן היה עוזר לה. מה זה משנה לו אם היא חיה או מתה. 

ולמה היא חייבת להמשיך לסבול? היא כבר מתה. מבפנים לא נשאר לה שום תא חי. היא כבר גופה מהלכת. אין לה שום שמחה בחיים האלה, שום דבר טוב. באיזה זכות מחייבים אותה לחיות? ולמי זה משנה בכלל?

ולמה היא חייבת להמשיך לסבול? היא כבר מתה. מבפנים לא נשאר לה שום תא חי. היא כבר גופה מהלכת. אין לה שום שמחה בחיים האלה, שום דבר טוב. באיזה זכות מחייבים אותה לחיות?

תבקשי עזרה.

למה מגי התכוונה? 

ממי לבקש עזרה? מההורים שלה? מהדודה שלה מימי? או אולי מהיועצת של הסמינר?

לכולם יש רק רעיון אחד, והוא איך היא צריכה להיות. כל העצות שלהם נועדו לעצב אותה לדמות הזו שהיא אמורה להתלבש בה. זה לא עובד. זה כאילו לתת עצה שמתאימה למישהי אחרת בחיים אחרים. למי שהם חושבים שהיא, ולא למי שהיא בפועל.

אין מי שיכול לעזור לה באמת. 

אולי רק פליאה. 

לא. לא. 

היא לא יכולה לספר לפליאה מה קרה בלילה. פליאה תטגן אותה על מחבת. זה מביש מדי. היא לא יכולה להשפיל את עצמה ככה. 

אבל פליאה היא האדם היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו בעולם הזה. 

והיא גם אמרה למגי שתקח ממנה עצה. 

היא לא יכולה לבקש עצה ואז להתעלם ממנה כי זה לא לכבודה. 

אבל מה היא תגיד לפליאה? איך היא תספר לה את הדברים? אולי היא קודם תחשוב איך לנסח את זה.

לא משנה, מה שיצא יצא. אם היא תתכנן מדי בסוף היא תרד מזה. היא מכירה את עצמה. 

והיא לקחה את הטלפון וחייגה. 

.

הלו? קול צעיר הסתער לתוך אזניה. מי זה? 

אה… אפשר את פליאה?

פליאה! הקול קרא לתוך החלל. אה, היא לא יכולה עכשו. 

אה… בסדר. 

את חברה שלה? 

אה… כן. 

איך קוראים לך? 

לא חשוב… א… אני אתקשר אחר כך. 

ניתקה. 

שיהיה.

אולי זה סימן. 

מה פליאה כבר תוכל לעזור לה? היא בעצמה בחורה שנפלטה. אם היה לה רעיון, היא היתה משתמשת בו בעצמה. המצב שלה בין כך לא פתיר. לסבל נולדה. 

*

ואז הטלפון צלצל. 

מה’עניינים? 

אה… פליאה… היא אמרה. 

המלים התערבלו והתבלבלו בתוכה. מה היא תגיד? 

התקשרת הביתה?

אה? התבלבלה. ממתי פליאה נהייתה גננת?

מחפשים אותך, פליאה אמרה. לא מבטיחה שאני אעמוד בלחץ בפעם הבאה. 

התקשרו אליך? שאלה בשמץ בהלה, אבל התשובה היתה ברורה לה.  מה היא חשבה? יש להם טלפון של פליאה עוד מהפעם הקודמת. 

כדאי, פליאה אמרה. אחרת הם יקימו עליך עוד פעם את כל המדינה. או אולי בא לך להיות סלב.

פתאום כל ההילה התנפצה. פתאום לא היתה נערה רדופה ומסכנה. סתם ילדה קטנה וצומיסטית שבורחת מהבית.

אה… איך… 

רצתה לומר לפליאה שהעניינים הסתבכו, אבל לא הצליחה להביא את עצמה לספר את הדברים לפי הסדר. 

יש המצאה חדשה שנקראת טלפון, ואפשר לדבר עם אנשים שגרים רחוק, פליאה אמרה.

לא… לא זה… 

איך היא תסביר לה מה ההתלבטות שלה? 

אבל… מה אני אגיד? היא אמרה. 

את שואלת את הרבי הלא נכון. פליאה אמרה.

אה? 

תתקשרי, תשאירי הודעה וסלמאת. 

אה… טוב. 

פליאה אפילו לא שואלת למה היא התקשרה. 

ניסתה לסיים איכשהו בצורה נעימה, שפליאה לא תרגיש באכזבה שלה. 

אח שלך חמוד, אמרה. 

חצי אח, פליאה אמרה.

*

פליאה צודקת. היא תתקשר הביתה. אין לה ברירה. הכל מסובך בלאו הכי, היא לא יכולה להסתבך עוד. 

לחצה על המספר של אמא שלה. 

הטלפון צלצל. היא תגיד ‘אני בסדר, אל תחפשו אותי’ ותנתק.

הלו? קול עצבני ענה לה. מי זה?

אבא שלה. 

מה הוא עושה בבית? למה הוא בטלפון של אמא שלה? דוקא הוא. כאילו ישב ליד הטלפון וחיכה. הוא חיכה שתתקשר. פתאום זה הכה בה.

רננה… – אמרה. פתאום כל האומץ עזב אותה והיא חזרה להיות ילדה קטנה של אבא־אמא. היא לא תעמוד בזה אם הוא יבכה, או יתחנן. מה היא תגיד? רק שלא יתפרק לה פתאום בטלפון. היא – היא לא תדע מה לעשות. 

איפה את, הוא שאג בקול קשה, איפה את? תבואי הביתה בלי עניינים. אחרת אני לא מקנא בך.

הפחד הישן ההוא נגח בה בחזקה, ישר לתוך החזה, לרגע חדלה לנשום.

מה הוא יעשה לה? מה הוא כבר יכול לעשות?

היא כבר לא חלשה. והיא לא תסכים שהוא יצעק עליה ויטלטל אותה וישבור לה דברים. ויש לה כסף משלה והיא לא צריכה את הטובות שלו. ויש לה איפה להיות, היא לא צריכה את הבית. מה הוא יכול לעשות לה, משטרה? נראה אותם, שיחזירו אותה לשם בכח. רק היא עשתה טעות. היתה צריכה להתקשר מטלפון אחר, היא סתם טפשה. עכשו יש להם מספר טלפון שלה. רק שלא ינסו לאתר דרכו את המיקום שלה. 

היא כבר לא חלשה. והיא לא תסכים שהוא יצעק עליה ויטלטל אותה וישבור לה דברים. ויש לה כסף משלה והיא לא צריכה את הטובות שלו. ויש לה איפה להיות, היא לא צריכה את הבית. מה הוא יכול לעשות לה, משטרה? נראה אותם, שיחזירו אותה לשם בכח. רק היא עשתה טעות. היתה צריכה להתקשר מטלפון אחר, היא סתם טפשה. עכשו יש להם מספר טלפון שלה. רק שלא ינסו לאתר דרכו את המיקום שלה.

איפה את? הוא שאג. איפה את מסתובבת? תחזרי מיד, שמעת?!

אתה לא תעשה לי כלום, אמרה באומץ שגייסה מן המחסנים החדשים שבנתה לה בפנים. ואני לא חוזרת. היה לי רע ולא היה אכפת לכם. אין לי בשביל מה לחזור.

והיא ניתקה. 

היא לא תחזור על ארבע והוא לא יחגוג עליה ניצחון.

הלבד שהיא בתוכו רק העמיק את הלבד שהיא היתה בו כל השנים, הציב אותו ערום ומדויק. לפני כן הוא היה אשליה, היה נראה שיש לה – בית, צרכים, הורים, אפילו אחים לקישוט. היה לה מקום להיות, מקום שהיא שייכת. היא פשוט לא קלטה כמה היא לבד, כמה בעצם אין לה כלום. ככה היא יודעת שהיא לבד, שאין לה ברירה והיא תצטרך להסתדר. ככה אין לה ציפיות מאף אחד. 

היא תהיה ילדת רחוב על אמת.

להדפסה