קיץ ארוך מדי – פרק ס’

היא היתה משאירה פתקים, כמו שהתיירות שהיו מצטלמות על רקע הכותל היו עושות. סקרן אותה לקרוא מה אנשים כתבו בבקשות שלהם, אבל היא ידעה שאסור. זה סוד שלהם ושל הכותל. גם היא לא רוצה שיקראו את הפתק שלה. לכן תמיד נזהרה ולא כתבה את שם המשפחה.
ממוצע 4.1 | 7 מדרגים

עכשו השתרעו לפניה הימים ריקים וארוכים. לא שקיעות של פטל ולא כוכבים מנצנצים. אחרי שעות המשמרת הארוכות שלה עוד נותרו לה נתחים גדולים מן היום שהיה עליה לחסל. לא היה לה כח ללכת לספריה. פעם יכלה לשכוח את עצמה בתוך אחת הכורסאות עם ספר ושקט עד שעת הסגירה. כעת לא הצליחה להתרכז. לא היה לה חשק לקרוא על צרות של אחרים.

לאן תלך? 

לכותל, עלה פתאום בדעתה. היא זקוקה לעזרה. היא תלך לכותל. מאז שעברו לכאן היתה שם רק פעם אחת, עם המשפחה. לבדה לא באה ולא שפכה את לבה. כל כך היתה עסוקה בבלגנים שאכלסו את חייה שלא מצאה זמן. וגם פחדה. הבנות מהכיתה היו הולכות לפעמים בראש חודש, כשסיימו מוקדם. הן היו הולכות דרך הרובע או חותכות דרך השוק הערבי. אמרו שהדרך מרושתת במצלמות ואף אחד לא יעז לתקוף מתפללים ברחוב הראשי. היא לא הרגישה שהיא יכולה לסמוך על זה. אבל היא יכולה לקחת קו 1. לא הגיוני שהיא תטייל בכל ירושלים, ורק לכותל היא לא תלך. 

כל כך הרבה יושב לה על הלב. היא תתפלל, תבקש עזרה. 

האוטובוס היה עמוס. התיישבה במקום פנוי ליד אשה במטפחת.

האוטובוס התפתל דרך שכונות מזרח ירושלים, נדחק בין מכוניות ומשאיות צופר לעגלות עם חמורים. דוכני רחוב גדושי בצלים ועגבניות, או בייגלך עגולים על מוט וערמת פיתות שטוחות. ילדות בכיסויי ראש ומכנסיים. נשים ברעלות ובשמלות שחורות רקומות. חוטי חשמל כמעט צונחים על ראשי העוברים ושבים. בתים נערמים על צלעות ההרים. עולם זר ונטול קסם. 

פעם כשהיתה ילדה קנתה לאמא שלה באחד מהטיולים אצל הרוכל בשער האריות שרשרת מוזהבת עם תליון בצורת דג, ולו עין מאבן כחולה. הדג היה עשוי רצועות רצועות של מתכת זולה. היא לא הבינה למה אמא שלה לא עונדת את השרשרת היפה שקנתה לה. 

פעם כשהיתה ילדה קנתה לאמא שלה באחד מהטיולים אצל הרוכל בשער האריות שרשרת מוזהבת עם תליון בצורת דג, ולו עין מאבן כחולה. הדג היה עשוי רצועות רצועות של מתכת זולה. היא לא הבינה למה אמא שלה לא עונדת את השרשרת היפה שקנתה לה. 

האשה לידה הסתכלה בשעון לחוצה ואמרה, כבר מאוחר, תכף שקיעה. שלא נפסיד את היום. ואז שאלה, גם את עושה ארבעים יום? היא זרקה אליה מבט תוהה, ונענעה בראשה. 

האוטובוס נעצר. היא ירדה עם כל הנוסעים ונעמדה בתור לבידוק. 

הכותל, אזוב ועצבת. הכותל, עופרת ודם. 

כאן עבר קו הגבול עם ירדן, פעם פעם. כשהיא עצמה עוד לא היתה אפילו פתק בכותל, כמו שהירושלמים אוהבים לומר. כשאפילו אבא שלה עוד לא חשב להיוולד. עיר עם היסטוריה עשויה שכבות. העיר הקודמת שלה בכלל לא היתה על המפה לפני שקמה. אף אחד לא היה צריך לחזור אליה. עקבות של אנשים קדמונים לא טלטלו את האדמה שלה כמו התפרצות של לבה. הקימו אותה וזהו. מעברה של שורת פחונים בתוך החולות. ואחר כך כביש. ואוטובוס חבוט. ובית ספר. ובנק. ובית דואר. ושיכוני רכבת מכוערים עם מים זורמים. וחוף ים. היסטוריה שימושית ופשוטה.

היא לְמֵדה את ביתה החדש. נאבדת בסמטאות. נחצבת באבן. מרשרשת באורנים ברוח ערב. ירושלים היתה קפיצת גדילה בשבילה. אבל העצמות כואבות לה בכל המקומות שניתקו החיבורים, והגידים הדקים הנטווים מחדש בין חלקיה מאבדים כיוון, מייצרים מוטציות. 

פסעה עם הזרם לכיוון הרחבה. האשה שנסעה לצדה כבר נבלעה בפנים. הספיקה להגיע לפני השקיעה. אולי אנשים חותכים דרך השוק כדי לא להפסיד את רצף הארבעים יום. מה הם עושים בשבתות? הולכים ברגל? או ישנים אצל מכרים ברובע היהודי? חבל שלא שאלה את האשה. 

עכשו עמדה ברחבה הגדולה מול האבנים. היונים המו מעל ראשה. יונים לא עוזבות את המקום שהן מקננות בו אף פעם. כל יונה המקננת בין סדקי האבנים היא צאצאית של יונה שגרה כאן לפניה, וכך אחורנית עד הימים שהכותל היה קיר תמך של הר הבית. כל יונה שמעה את סיפורי החורבן מאמא שלה אחורנית והיא מקוננת אותם בהמיה עגומה לגוזליה. 

הישורת הראשונה מול הכותל היתה תפוסה. אשה אחת בשמלה קצרה ומטפחת של הרשות לפיתוח המקומות הקדושים החזיקה את הנייד שלה עם הפנים אל האבנים וקראה אל מישהי שכנראה היתה בטלפון, הנה הכותל, הוא מקשיב לך. ‘שפכי, ‘שפכי.

והיא חשבה, ‘שפכי. 

אבל היא לא רגילה לשפוך. חוץ מזה, כשהיו באים לכאן, כשהיתה קטנה, אמא שלה תמיד היתה מושכת אותה שתתקרב אל האבנים ותנשק אותן. צריך קודם כל להגיד שלום יפה. אחר כך להתנפל בבקשות. אמא שלה היתה כובשת את הפנים בזרוע, נעלמת לה בתוך סבך הנשים. 

יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם.

היא היתה משאירה פתקים, כמו שהתיירות שהיו מצטלמות על רקע הכותל היו עושות. סקרן אותה לקרוא מה אנשים כתבו בבקשות שלהם, אבל היא ידעה שאסור. זה סוד שלהם ושל הכותל. גם היא לא רוצה שיקראו את הפתק שלה. לכן תמיד נזהרה ולא כתבה את שם המשפחה. אמא שלה לא השאירה פתקים. היתה אומרת תהלים בדבקות, או קוראת מתוך ספר תחינות. מסמנת לה בידיה שתראה איפה הלל, או שתרים ספר שנפל בשגגה. 

עכשו היא פה מרצונה. אבל הלב שלה ריק ואין לה מילים. היא לא יודעת מה תגיד ועל מה תבקש. 

אולי תשים פתק.

ואולי תגיד תהלים, כמו הבחורה הזו שמתנדנדת בעיניים דולקות. בטח היא מבקשת על זיווג. אנשים שטוב להם מבקשים שיהיה להם עוד יותר טוב.

איתרה כסא פנוי והתיישבה.

כשהיתה קטנה היתה הולכת לתהלים בשבת בבית הכנסת. ארגנה אותם דינה, בחורה מהשכונה, וכשהיא התחתנה המשיכה בזה אחותה הקטנה. היא היתה הולכת בשביל הממתק שחילקו בסוף, אבל בזכות זה היא יודעת את כל שירי המעלות בעל פה.

וגם את פרק א’ בתהלים. אבל זה כבר בגלל המבצע בבית הספר. כשהיתה בכיתה א’ המנהלת עשתה לכיתות הנמוכות מבצע שינון תהלים בעל פה. כיתה א’ היתה צריכה ללמוד את פרק א’, כיתה ב’ את שני הפרקים הראשונים וכיתה ג’ שלושה פרקים. היה אחר כך כנס, וחולקו פרסים. ילדות כיתה א’ וב’ קיבלו ספרי תהלים. מגי רצתה דוקא את הפרס של כיתות ג’, ערכת צבעי מים. היא הלכה ישר למנהלת בלי להתבייש וביקשה להחליף את הפרס. המנהלת חייכה וצבטה לה בלחי ונתנה לה ערכת צבעים.

והיא התמלאה קנאה. 

מה היתה עושה בצבעי מים היא לא יודעת. היא ממילא לא טובה בציור. עד היום היא מציירת אנשי מקלות, כמו ילדים בגן. צריך איזה חרטום בשביל לזהות מה התכוונה לצייר בשרבוטים שהיא הנפיקה. אבל איכשהו נשאר לה מאז שספר תהלים הוא מתנה של קטנים. שילדים גדולים מקבלים פרסים שווים. והיא קינאה ביכולת הזו של מגי לעמוד בביטחון על מה שהיא רוצה. 

איזו אשה דפקה על כתפה. את מוכנה לעשות חסד ולהגיד נשמת? 

היא סובבה את ראשה בתהיה. קבוצת נשים עמדה שם. האשה דחפה לידה דף עטוי למינציה ואמרה, יש לנו עשר. ואז הכריזה שהיא רוצה להודות על הנס שהבן שלה הבריא מהמחלה והיא הבטיחה לומר נשמת בכותל ובאה עד לכאן מצפת. ותודה רבה על החסד שאתן עושות ובואו נקרא ביחד. ומישהי אמרה, גם לי יש נס לספר. ברוב עם הדרת מלך.

היא היתה שם הילדה היחידה. היא לא הרגישה בנח לעמוד שם בין כל הנשים ולשמוע סיפורי נסים. נסים של אחרים לא מעניינים אותה. זה שקורים נסים היא יודעת. היא רק לא מאמינה שהם יכולים לקרות לה.

אבל כן קרה לך נס. 

הבחור הזה, החבר של יוס־מאיר שהתעורר פתאום והציל אותה מלהיטרף בשניה האחרונה, זה נס גדול. 

נכון. 

אבל מה הקטע להכניס אותה לבוץ ואז להושיע אותה שלא תיפול לבוץ יותר עמוק?

לא היא לא מחזיקה מנסים כאלו.  

מגיע לה חיים יותר טובים. מגיע לה שיהיה לה טוב. 

ואין לה חשק להתפלל. ממילא כל הבקשות לא מתקיימות. היא הולכת על אדמה סדוקה ונוהמת. אתמול היתה מסוחררת ולא זכרה להתפלל. וכשנזכרה כבר היה חצות. ולהתפלל מנחה לא היה לה חשק. ובין כך לא ראתה טעם בכך. 

ואין לה חשק להתפלל. ממילא כל הבקשות לא מתקיימות. היא הולכת על אדמה סדוקה ונוהמת. אתמול היתה מסוחררת ולא זכרה להתפלל. וכשנזכרה כבר היה חצות. ולהתפלל מנחה לא היה לה חשק. ובין כך לא ראתה טעם בכך. 

הוא לא היה שם בשבילה, הוא לא דאג לצרכים שלה. הוא נתן להורים שלה להעביר אותה ככה, כמו איזו חבילה, ולא היה אכפת לו איך היא תתמודד. והוא לא שמע כשהיא בכתה בלילות אל הקיר. 

היא לא מקבלת את זה שמגיע לה רע. שהיא ראויה לעונש על זה שרצתה לשפר תנאים.

ולהתפלל רק כי צריך, זה מגוחך. ממילא תפילה בלי כוונה לא נחשבת. והיא לא יכולה לרמות את עצמה ולהתכוון למה שהיא מוציאה מהפה, כשהיא יודעת שממילא זה לא יעזור.

היא תסתדר לבד.

בלי טובות, חשבה. בלי טובות.

היא יצאה משם. הלכה אחורנית. לא היה לה נעים מהאשה, הניחה את הדף של נשמת על כסא סמוך ונמלטה. 

חשבה שיקרה משהו, שמשהו יידלק בה. חשבה שהיא תצליח להעיר ישועה לעצמה. אבל בתוכה כבר ויתרה.

בסוף אפילו לא נישקה את הכותל. 

באמת זו רק היתה הדרך שלה להגיד יפה שלום. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

6 תגובות

  1. איזה פרק. אי זה פ רק!
    יצירה.
    אינטימית אבל מרוחקת, לירית וגם ריאליסטית.
    שני שליש ראשונים הם פשוט יצירה שעומדת בפני עצמה.
    מדהימה.
    והשיר על הנערה שעמדה מול הכותל. הנערה שאמרה ושתקה.
    כי לכל אחד הכותל שלו. ובכל פעם פוגש כל אחד כותל אחר…
    ההתרסה מול תפיסת האלוקות. הקליפות שנושרות – זה לא סתם קרה הרי דווקא בכותל.
    קריסה של אמונה ילדותית שמתוכה צומחת אמת. זו פעם ראשונה בסיפור הזה שהקב”ה הוכנס לתמונה,
    ומולו היא נלחמת על שלה. על שמגיע לה. היא לא משלימה עם המצב.
    כאילו הכל אפור ולא קרה כלום. מרגישים לפעמים את הניתוק והבהיה וחוסר הטעם וחוסר התכלית
    והפרק נתן את ההסתכלות, שגם הזמנים האלו – הם הוויה. הם פשוט להיות.
    כי הכותל – כי השם – הוא כל כך גדול וחזק ויכול להכיל ולחבק הדוק את הכאב והתלישות.
    כנראה שהדרך עוד תתארך לרננה, ויהיו קשיים גדולים ומקומות נמוכים אפילו יותר ממה שהתגלה עד עכשיו,
    אבל משהו עצום כבר צומח בתוכה.
    הולכת לקרוא אותו שוב.

    1. זו לא פעם ראשונה שהקב”ה בסיפור. היא בעבר כבר כעסה עליו אבל הפעם נראה שהחליטה לחתוך סופית.
      לא הגיוני שנערה במצב קשה ואיום כ”כ לא תתפרק מול הקיר הזה בלי שליטה.. לא הגיוני.
      יכלה להטיח את כל טענותיה שם במשך כל הלילה..
      התאכזבתי וכאבתי.

      1. הגיוני מאוד

        נערה שלא ספגה קרבה, חום ואהבה הקשר שלה עם הקב”ה עדיין לא נבנה והיא לא מכירה בו כאב אוהב.

        אין לה חיבור לרגשות של עצמה איך תתפרק מול הכותל?
        והכעס שעולה בה כל כך הגיוני וטבעי.

        אם היתה נפתחת ופורצת בבכי זה לא היה אמין ולא מציאותי. זה הסיפור הכי מדויק והכי מתאר מציאות כפשוטה שקראתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן