קיץ ארוך מדי – פרק ס”א
ברגע שירדה מן האוטובוס הטלפון צלצל, כאילו תזמן לעצמו שיחה פרטית. מי זה עכשו?
שחררה רצועה אחת של התיק הקטן ותמרנה אותו קדימה, ושלפה את הטלפון מהכיס הקדמי. מבעד לסדקי הזכוכית הבהבו האותיות: אמא.
אמא שלה.
מה היא רוצה ממנה עכשו?
בטח היא תבקש ממנה לחזור הביתה.
בשביל מה?
בשביל אוכל ומקום לישון?
יש לה אוכל ומקום לישון. מינוס כל הוויכוחים וכל המריבות וכל מפחי הנפש.
נגמר לה. היא לא רוצה שום קשר עם המשפחה הזאת לעולם ועד.
לחצה על דחייה.
הטלפון השתתק. דחפה אותו בזעף בחזרה אל תוך התיק.
למדה להסתדר לבד. כל כך הרבה זמן הם התאמצו לחנך אותה שהם לא כתובת. החינוך שלהם הצליח, החולה מת. הם חשבו שהיא בין כך בכיס שלהם. ניסו לקצץ לה את הרגליים. שתישאר קטנה, שלא יהיו לה צרכים שהם לא יכולים להתמודד אתם. והיא נאלצה לבחור בין להיחנק ולמות ובין להיות בת בלי בית. בין לוותר עליהם או לוותר על עצמה.
לפחות כשאת רחוקה אין לך ציפיות. הלוואי שהיתה יכולה להתנתק לגמרי. לחיות לבד. הלוואי שהיתה יכולה לגור על איזה אי נידח. שאף אחד לא דורך בו ואף אחד לא צריך ממנה שום דבר.
לפחות כשאת רחוקה אין לך ציפיות. הלוואי שהיתה יכולה להתנתק לגמרי. לחיות לבד. הלוואי שהיתה יכולה לגור על איזה אי נידח. שאף אחד לא דורך בו ואף אחד לא צריך ממנה שום דבר.
יש אנשים שקונים לעצמם איים פרטיים. אבל בשביל לקנות אי צריך הון תועפות. וגם הממשלה שהאי שייך אליה מחייבת אותך לתחזק אותו ולהשאיר בו אנשים להגן עליו ולשמור אותו במצב תקין, שאם יבוא איזה אורח יהיה מי שיקבל אותו יפה.
הלוואי שהיתה יכולה לגור על איזה אי נידח. כמו טריסטן דה קונה, שיש בו רק מאתיים חמישים תושבים. אפשר להעביר ימים שלמים בלי לפגוש אף אחד. בלי להצטרך כלום מאף אחד.
חודש אחד בשנה מגיעה אניה מדרום אפריקה, מרחק של שמונה עשרה ימי שיט, עם תיירים ומזון, או דברים שהתושבים הזמינו באינטרנט. כל שאר הזמן היה לה שקט. היתה יכולה לשתול ירקות ולגדל פרה ותרנגולים וברווזים. חיות יכולות להיות חברות יותר טובות מבני אדם. היתה יכולה לצפות על הים ועל האלבטרוסים ולחשוב מחשבות בשקט. היא ממילא עושה את זה כבר הרבה זמן. את מי מעניינות המחשבות שלה חוץ מאת עצמה.
כל מה שהיא צריכה הוא חתיכת אדמה מתחת לרגליים.
נכנסה לסופר וקנתה חבילת לחמניות ולבן. היא מסתדרת. גם בלי מקרר ובלי יותר מדי ציוויליזציה. מה כבר בנאדם צריך. בנאדם שגר לבד. למה חשבה פעם שבלי קיפלינג אין טעם לחיים. ברחוב הראשי של גאולה יש קבצנית שכל מה שיש לה בחיים הוא עגלת שוק מלאת סמרטוטים.
חזרה אל המחסן. סובבה את המפתח בדלת המתכת, נכנסה ונעלה אחריה. התיישבה לארוחת הערב הפשוטה שלה והתארגנה לשינה.
ואז דפדפה בנייד שלה. ‘ברחתי מהבית, מה לעשות’ היא כתבה בשורת החיפוש. המסך התמלא בתשובות. זה הפליא אותה וגם קצת שימח. אז היא לא היחידה ששברה את הכלים. המסך הסדוק הקשה על הקריאות. היא הזיזה את הטקסט מעלה ומטה כדי להצליח לקרוא ברצף. לחצה על השורה הראשונה. ‘רבתי עם ההורים וברחתי מהבית.’ ‘מסוכן להיות ברחוב, לכי לישון אצל חברה.’ ואם אין לי שום חברה? ‘תתקשרי לסבתא, לדודים.’ בהצלחה עם זה. ‘תישני בבית כנסת.’ רעיון לא רע. זה מה שאנשים היו עושים פעם, בסיפורים מהעיירות. ‘תחזרי הביתה, תבקשי סליחה ותסגרי ענין.’ בחיים לא. עזבי, לאנשים אין באמת איך לעזור.
התייאשה. רשמה ‘סרטונים מצחיקים’. על המסך נערמו סרטונים של חתלתולים שנתקעו על המקרר ושל תינוקות שמצאו את עצמם הפוכים בתוך דלי. הם סיפקו לה הסחת דעת. עטפה את עצמה בשמיכת הפליס שקנתה אתמול ונרדמה.
בבוקר העירו אותה קרני השמש שחדרו דרך החלונות הקטנים הסמוכים לתקרה. היא קמה והתארגנה בעצלתיים. היו לפניה עוד שלוש שעות עד לפתיחת החנות. חבל שאין לה ספר להעביר את הזמן. מה היתה עושה בלי הנייד שלה? התיישבה ורפרפה בין סרטונים. הדברים המוזרים בעולם. השלטים הכי מצחיקים. לא הרגישה איך הזמן עובר.
רחש עלה מקדמת החנות. ואז גרירה של משהו. האורות הועלו. מישהו דיבר בנייד.
קפצה ממקומה.
מסודי.
מה היא עושה כאן?
שאלה טפשית, זו החנות שלה. היא יכולה לבוא מתי שהיא רוצה. בטח הגיעה לקבל סחורה. מה השעה בכלל? כבר תשע. איזו שטות מצדה. היתה צריכה להכנס לחנות מהדלת הראשית ולשבת שם, כאילו הקדימה להגיע לעבודה. לא חשבה שמישהו יכול להופיע. מה היא עושה עכשו?
קול הגרירה התקרב. היא ממולכדת.
רננה? מה את עושה כאן? העיניים של מסודי בחנו את השטח מאחוריה. את הקרטונים המשוטחים. את השמיכה המושלכת.
מצמצה. מה היא תאמר?
אני…
את ישנת כאן?
שתקה.
איך את עושה דבר כזה? הקול של מסודי היה כעוס. זה ממש לא חוקי. אם היה קורה משהו היתה לי בעיה עם הביטוח.
סליחה… היא מלמלה. ל… לא ידעתי…
פליאה יודעת מזה?
היא לא תסבך את פליאה. בשום אופן.
לא, היא אמרה, מנסה לשוות לקולה יציבות. אני… הייתי בעיר… ולא היה לי איך לחזור הביתה… אז…
זה לא מסביר את השמיכה.
ההורים שלך יודעים?
נשכה את שפתיה.
לא מתאים לי כל זה, מסודי אמרה. אני לא אוכל להמשיך להעסיק אותך. גם ככה היה לי מסובך.
היא עמדה שם ונתנה למילים ליפול עליה כמו אבנים. גם ככה היה לי בעייתי. למה היא מתכוונת? היא היתה הכי טובה שיכלה. עם הלקוחות, עם החנות, עם הקופה. נתנה את הכי טוב שלה. מה כבר יכול היה להיות בעייתי?
כל הסיפור עם המשכורת, מסודי המשיכה. מסובך לי. ועכשו זה. אני מצטערת, אבל אי אפשר ככה.
הנהנה. אספה את הדברים שלה בשתיקה, חשופה למבטים הסורקים של מסודי. חלפה על פניה ויצאה מהכניסה הראשית בלי לומר מילה.
פסעה ברחוב ללא מטרה. אף פעם אל תחשבי שהגעת לתחתית. תמיד את עלולה לשמוע דפיקות מלמטה.
לאן תלך?
אם את לא יודעת לאן את רוצה ללכת, כל הדרכים נכונות באותה המידה.
מסודי באמת לא חייבת לה שום דבר. היא עשתה לה טובה שקיבלה אותה. הכעס שלה מובן. אכפת לה שהיא חושבת שהיא ניצלה את טוב לבה. אבל כל הסבר היה מסבך אותה יותר.
תבקשי עזרה.
כן, כמו הנערה ההיא משורת החיפוש בגוגל. לכי לדודים. לכי לסבתא. לכי לחברה. לכי לעזאזל. החברה היחידה שלה היא פליאה, והיא בטח לא תוכל לעזור לה בזה.
פליאה תאמר לה שזה עושה לה דז’ה וו. היא תגיד בצדק שזה לא קשור אליה. היא תצחק על השלומיאליות שלה. והיא גם לא יכולה באמת לעשות משהו. היא היתה המשען היחיד שלה ורננה נתלתה בה בכל הכח. היא עזרה לה להסתדר בעבודה, גרמה לה להרגיש יותר טוב כשהיה לה רע. אבל באמת, היא לא יכלה לעשות הרבה מעבר לזה.
פליאה תאמר לה שזה עושה לה דז’ה וו. היא תגיד בצדק שזה לא קשור אליה. היא תצחק על השלומיאליות שלה. והיא גם לא יכולה באמת לעשות משהו. היא היתה המשען היחיד שלה ורננה נתלתה בה בכל הכח. היא עזרה לה להסתדר בעבודה, גרמה לה להרגיש יותר טוב כשהיה לה רע. אבל באמת, היא לא יכלה לעשות הרבה מעבר לזה. אנשים הם מוגבלים. היא היתה תלויה בה והתרגלה לפנות אליה כשהדברים מסתבכים. אבל זה כבר לא עובד. הסיבוכים עלו שלב. היא תצטרך לפתור בעצמה את הבלגנים שהיא מייצרת.
הטלפון צלצל.
מסודי.
הססה אם לענות.
הצלצול נדם, ואז התחדש.
הלו?
תראי רננה, דיברתי עם בעלי, חשבנו אולי נמצא לך איזה פתרון…
הידקה את הדמעות בחזרה למקומן.
זה בסדר, אמרה בחפזה. אני מסתדרת.
וניתקה.