ירדה אל רחוב שטראוס. תלך באשר תלך. אוטובוסים צפרו, רמזורים הבהבו. אנשים חצו באלכסונים את כיכר השבת. היה עוד מוקדם והרחוב הראשי עוד לא הספיק לצבור תאוצה. היא פסעה בתחושה חריפה של עלבון ותבוסה. עכשו היא היתה כמו צב, הבית שלה כולו על הגב.
היא בעצמה לא הבינה למה סרבה למסודי. היא באמת צריכה עזרה.
כאילו מסודי רצתה להרגיש טוב אחרי שהיא פיטרה אותה, אז היא הפכה אותה לפרויקט חסד.
היא לא תקבץ נדבות.
אבל היא סתם עקשנית. מה האופציות שלה? זה לא שיש לה על מה להסתלבט.
היתה צריכה להסכים. לקבל בתודה כל הצעה שהיא.
לא היא לא יכולה.
היא לא יכולה להרגיש יותר נמוך ממה שהיא עכשו. זה יפיל אותה עד הסוף. הקצת כבוד עצמי שלה זה כל מה שנשאר לה. ושתי לחמניות מאתמול.
היא לא יכולה להרגיש יותר נמוך ממה שהיא עכשו. זה יפיל אותה עד הסוף. הקצת כבוד עצמי שלה זה כל מה שנשאר לה. ושתי לחמניות מאתמול.
מסודי לא אמרה מילה על חזרה לעבודה. זאת אומרת שהיא עדיין מפלילה אותה.
ובטח היא גם תרצה לדבר עם ההורים שלה.
לא. היא לא מסוגלת לקבל סוג כזה של עזרה.
היא תסתדר. היא יכולה להסתדר.
היא תתקשר לדיתי.
דיתי והחברה שלה היו ממש מתוקות. הן הרימו אותה מהבור השחור שהיא היתה בו אותו לילה.
ודיתי הציעה לה עזרה. היא עצמה שמרה לה את המספר שלה בטלפון.
אבל מה היא תפיל עליהן עכשו את עצמה? יש להן מספיק משלהן.
ירדה ברחוב שטראוס. חצתה לכיוון קינג ג’ורג’. ירדה אל גן העצמאות והתיישבה על ספסל בצד המדשאה.
כלבים קטנים התרוצצו על הדשא, הרצועות שלהם מתרוצצות בעקבותיהם. מישהו ישב מתחת לעץ ורשם רישומים בתוך קלסר גדול. סבתא רדפה אחרי נכד בן שנה וחצי או שנתיים. זוג ישב על ספסל ופטפט כאילו אין מחר.
מתי היה לה זמן לשבת בתוך כל הירוק הזה, להתרווח, ללכת לאיבוד?
רשימת אנשי הקשר שלה היתה קצרה. היא אפילו לא היתה צריכה לגלול מסך. דיתי.
היא תעשה מה שהיא יכולה.
לחצה על חיוג.
צלצול אחד, שניים, שלושה.
ניתקה.
הסתכלה עוד רגע על הטלפון. עזבי, אין טעם.
הוא היה לא יותר מסתם גרוטאה. היא היתה עכשו כמו הזקן הבודד ההוא, שישב על ספסל בפארק והתבונן על הטלפון החדש שהוא קנה וחיכה שיצלצל. זה שיש לך טלפון לא עושה אותך כתובת של מישהו.
אולי בכל זאת תתקשר למסודי. אם לא יהיה לה פתרון, היא תתקשר ותגיד שטעתה, שחשבה שיש לה איזה סידור, אבל הוא התבטל.
מסודי לא תקנה את זה. אם היה לה סידור, לא היתה נשארת לישון במחסן של החנות.
הטלפון רטט על ברכיה.
הרימה בידיים רועדות.
היייי רננה? איך הולך?
אה… ברוך השם.
את בסדר? היית בסטלה של החיים שלך שלשום.
אה… כן.
אני בבוקר לא הכי ערה, דיתי אמרה. היום שלי קצת הפוך.
אה… סליחה.
מה היא נופלת עליה? היא אפילו לא מכירה אותה.
תבקשי עזרה.
א… אני צריכה עזרה. היא אמרה מהר, לפני שתתחרט. אין לי איפה להיות… אני… מחפשת מקום.
דיתי אמרה, אני עוד מעט הולכת לעבודה. גומרת איזה שש שבע. תבואי בערב לכיכר?
לכיכר?
כיכר ציון. נהיה עם החבר’ה.
והיא אמרה, כן. ולא שאלה איפה היא ישנה. ואיזה חבר’ה.
שמונה תשע כזה. דיתי אמרה.
באשר תלכי אלך, חשבה.
*
היום השתרע ארוך ומפוהק. שמש יבשה היתה תלויה בשמים. בעיר הקודמת היא היתה טובלת בלחות. ירושלים סיפקה הקלה בגזרה הזאת. קשוחה אבל הוגנת. חשבה שתעביר את השעות הבאות עם אוזניות וסרטונים, אבל אור היום סנוור את המסך, והסדקים שחרצו אותו עשו את הקריאות לכמעט לא אפשרית. הצלה בידה על המסך וחיפשה ‘ספריה עירונית’. שמחה לגלות שספריית בית העם לא רחוקה. טמנה את הנייד בתיק ואספה את השמיכה המגולגלת. היא תשב שם עד שעת הסגירה. רק שאף אחד לא ישאל שאלות.
בשבע בערב יצאה לכיוון הכיכר. עד השעה שתיים היא היתה בספריית המבוגרים, קראה בכל מיני מגזינים עם תמונות בצבע, ואחר כך ירדה אל ספריית הילדים והנוער. ברבע לשבע הספרנית אמרה לה שהספריה נסגרת. אספה את רכושה הארצי ויצאה.
היא היתה רעבה. אבל עכשו לא רצתה לבזבז את יתרת המשכורת שלה בלי חשבון. ירדה בבן יהודה. חנויות התחילו להסגר. מסעדות ומאפיות הוציאו שלוחות אל המדרחוב. ריחות הקפה והמאפים הקשו עליה. היא תתרגל. תהיה חייבת להתרגל.
בכיכר עמדו נערות והתרימו עבור איזה פרויקט. הן אפילו לא ניסו לגשת אליה. הערב ירד בהדרגה והכיכר עשתה חילופי אוכלוסין. כל הממהרים שהלכו ובאו נעלמו, ובמקומם באו הולכי בטל. מישהו התיישב על המדרגות הרחבות שבחזית בית המלון ודפק על תוף שיר באנגלית. שני בחורי ישיבה ישבו בפישוק רגליים על משטח אבן ועישנו, מחזיקים את הסיגריות כמו סוכריה על מקל. ליד פסנתר רחוב שחור ישב אדם מבוגר וניגן, וכמה נערים עמדו סביבו והסריטו את הכוכב הבא.
הסתכלה בכל זה בסקרנות, בפליאה.
בעיר הקודמת הכל הלך לישון עם ערב. בעשר בלילה הרחובות היו כבר ריקים. רק על חוף הים הסתובבו כל מיני טיפוסים. ועל הטיילת רצו אנשים שעשו את היומית שלהם ברוח הערב. אבל אולי הכיכר של ירושלים היא הטיילת של חוף הים.
תהתה אם זה המקום שדיתי התכוונה אליו. המחוגים בשעון שלה התקדמו. היא הוציאה את הספר שקנתה מהספריה בשלושה שקלים, מארגז הספרים הישנים או הפגומים. חיים ומוות בשנחאי. זה היה הספר שנראה לה הכי מעניין, אפילו שלא היה לה כח עכשו לקרוא על עינויים ועל קומוניסטים. היכולת שלה להיות מוסחת היתה עכשו מתנה.
ואז הן הגיעו, דיתי, ואחר כך שורי. ודיתי אמרה לה, היי את, וכשהיא קמה לקראתה היא חיבקה אותה. ולא היה לה מה לעשות בידיים שלה כי היא לא ידעה איך לחבק בחזרה. והיא נזכרה איך היא היתה מבולבלת ומטונפת כשדיתי וחברה שלה פגשו אותה וזה הביך אותה עכשו.
ואז הן הגיעו, דיתי, ואחר כך שורי. ודיתי אמרה לה, היי את, וכשהיא קמה לקראתה היא חיבקה אותה. והיא לא ידעה מה לעשות בידיים שלה כי היא לא ידעה איך לחבק בחזרה. והיא נזכרה איך היא היתה מבולבלת ומטונפת כשדיתי וחברה שלה פגשו אותה וזה הביך אותה עכשו.
דיתי אמרה, מגניב שבאת. מה את קוראת?
היא אמרה, ספר… של סינית ש…
ומישהו שעמד שם עם בקבוק ביד אמר, אינטיליגנטית זאתי. והוא התחיל לשיר, סולז’ניצין סולז’ניצין.
דיתי אמרה, ‘עזבי אותו.
הבחור שאל, מאיפה באת?
דיתי אמרה, אתה מוכן לשחרר?
ואז גם שורי באה. והן ישבו. ולא עשו כלום. קצת דיברו וקצת צחקו.
ודיתי שאלה. אז מה היה?
היא לא ידעה איך לספר מה קרה באותו ערב. הסיפור הזה הוא הרשעה עצמית מכל כיוון. לא היתה לו שום זוית פוטוגנית.
רצתה לשאול אותן איפה הן ישנות ואם אפשר שהיא תהיה אתן. אבל המילים לא יצאו לה. היא תחכה, מה שהן יעשו היא תעשה. לידן הרגישה בטוחה, כמו בלילה ההוא.
היא עוד לא ידעה שהחבר’ה האלה בכיכר אף פעם לא ישנים בלילות. מחזיקים את עצמם ערים כל הלילה. ובבוקר נרדמים. על ספסלים. על הדשא בפארקים. על המדרגות במרכז כלל. לפעמים מתחבאים בקומות העליונות עד שסוגרים עליהם את המקום ומבלים שם את הלילה.
ואז דיתי אמרה, הנה גם מנדי.
היא הסתכלה עליו וראתה ילד. או כמעט ילד. אולי בן שלוש עשרה ארבע עשרה. היא לא הבינה מה הוא עושה כאן במקום ללבוש פיג’מה וללכת לישון. היו לו פאות ארוכות משני צדי הלחיים, וראש גלוי, וחולצה שחורה בלי שרוולים. הפאות, זה מה שנשאר לו מעברו המפואר.
מנדי התיישב לידן ואמר, אהלן, מה קורה?
5 Responses
איזה פרק! איזה פרק!
זה:
הקצת כבוד עצמי שלה זה כל מה שנשאר לה. ושתי לחמניות מאתמול.
והרצון לקבל עזרה, יחד עם הפחד שבקטע הנפשי – אין מצב לקבל עזרה כמו זו שמוצעת.
וה’באשר תלכי תלך’
שיחת הטלפון עם דיתי – אותנטית להדהים.
כשהיא רעבה ברחוב – נורא. ונורא עוד יותר כמה הרבה זה קורה גם לבנות מבתים מתפקדים יותר מזה של רננה…
הפער בין מה שהיא חושבת ומרגישה לבין מה שהיא מצליחה לבטא – הוא דבר ממש נוגע ללב, ואיכשהו כשגם כשהיא מגיעה לרחוב זה עדיין חלק ממנה וחלק ממה שמקשה עליה – כואב לקרוא את זה.
מהיכן המסקנה שהבית של דיני ושורי יותר מתפקד מהבית של רננה???
אני לא חושבת שזו הייתה המסקנה
אני חושבת שזה היה ציון עובדה בלי קשר לדיתי או לשורי,
יש נוער נושר גם מבתים מתפקדים.
אין לאף אחד ביטוח
אה, ברור. לא דברתי על הסיפור אלא על החיים.
נתקלתי במצב של בת מבית שעל פניו מתפקד פלוס, וגם מארח, והיא הסתובבה ברחובות מורעבת.
זה דבר נורא.
ונכון שאין ביטוח מפני נשירה, אבל הורים צריכים לעשות הכל כדי שילד ירגיש נוח לבוא הביתה לאכול, גם אם הוא ‘נושר’ ולא משנה מה. בית צריך להשאר בית.
נכון שקל להגיד, ועדיין זו חובה מוסרית עליונה של הורים.
הבית של שורי ודיתי הוא בית אשכנזי, של שורי גם חסידי, ועוד רגע תשמעו אותן מדברות עם מנדי באידיש.
זה לא כל כך המסר של תפקוד, אלא יותר של בתים מהמיינסטרים, מתוך קהילות הכי משלנו.
המסר עבר יפה מאד: הסיפור הזה הוא על רננה, הספרדיה מבית הספר התורני; אבל בכיכר ציון הלכו לאיבוד בדיוק כמותה, גם מנדי ושורי וגולדי. במקום של הנתק הם מתחברים באחווה אמיצה ”זר לא יבין זאת”.
נשמות חשופות מזהות זו את זו ברגע. במקום המעורטל שבו יש אמת, כל הקטגוריות והקטרוגים מאבדים משמעות.
באיזשהו פרדוקס מוזר, חוסר השייכות של כל אחד בנפרד, יוצר מכנה משותף כואב של השתייכות חדשה.