מנדי מיקם את עצמו לשמאלה. היא לא היתה רגילה לדבר עם בנים והסצנה הביכה אותה. היא פה ברחוב כי אין לה ברירה, לא כי היא בחרה בזה. והיא לא רוצה להידרדר. אבל למקום הזה יש חוקים משלו, תרצה או לא תרצה. בכל אופן, מנדי היה עדיין ילד, וזה נראה לה בסדר. כמו לדבר עם אחיה הקטן.
עכשו הוא פנה אליה ישירות, הי, זה לא בית כנסת פה.
מה? התבלבלה.
את לא אומרת שום דבר.
מה יש לומר?
יש לך שם במקרה?
רננה.
וזהו?
מה זהו?
תספרי משהו על עצמך.
מה יש לספר, היא אמרה. ופתאום כל הזעף נשפך ממנה החוצה. לא יודעת כלום, אני לא בבית וזהו.
מאיפה את?
מירושלים. סתם. מסמינר. ואחר כך הוסיפה, בניסיון לתרום לשיחה רכיב מועיל, בטח גם אחותך. זאת אומרת, בסמינר.
אין לי אחות. מנדי אמר. רק שני אחים.
דיתי אמרה, אני אחות שלך, זוכר? היה נראה שהיתה שקועה בפטפוט עם שורי, אבל ההערה שלה הוכיחה שהיא הקשיבה לכל מילה. ההקשבה הזו החמיאה לה. פה היא שוב בן אדם חדש ומסקרן. מעניין כמה זמן זה יחזיק מעמד והיא שוב תאבד ברק ותחליק לשוליים.
דיתי אמרה, אני אחות שלך, זוכר? היה נראה שהיתה שקועה בפטפוט עם שורי, אבל ההערה שלה הוכיחה שהיא הקשיבה לכל מילה. ההקשבה הזו החמיאה לה. פה היא שוב בן אדם חדש ומסקרן. מעניין כמה זמן זה יחזיק מעמד והיא שוב תאבד ברק ותחליק לשוליים.
מנדי אישר, דיתי היא אחות שלי. את יכולה גם, הוסיף. זה כמו משפחה פה.
העיפה לעברו מבט מופתע. הפנים שלו היו ילדיות כל כך, והעיניים שלו תכולות כל כך, והשער הבהיר שלו עמד קוצני מעל המצח, שהיא הרגישה שאם היא תבטיח לו סיפור הוא ילך לישון מהר.
יש לי שני אחים אבל הם קטנים, מנדי אמר. אמא שלי מתה כשהייתי בן שש, ואבא שלי התחתן.
הוא העביר יד פשוקה על הפוני העומד שלו. יש לו שני ילדים חדשים והם יותר מעניינים אותו. היה לי אלבום עם התמונות של אמא שלי. אבל יום אחד אשתו של אבא שלי מצאה את זה בארון שלי וקרעה את כל התמונות. אז זהו, עזבתי.
דיתי שלחה לעברו יד, מנסה להגן עליו מן השבר שכבר התרחש. די מנדי.
שורי אמרה, אני עזבתי את הבית כשאיזה לילה איבדתי את הסוודר ונשארתי עם חולצה בלי שרוולים. אני לא יכולתי לחזור ככה הביתה. אבא שלי החטיף לי על כאלו דברים. אז זהו. חיפשתי מקום אחר.
היא שתקה ביראת כבוד. פתאום הרגישה קטנה. ואידיוטית גמורה. על מה היא ברחה? באמת שאין לה מה לספר על עצמה. אין על מה להתבכיין. יש ילדים שגרים בגיהנום.
אז… אז איפה אתם עכשו? בער לה לדעת. אחר כך חשבה, שאלה טפשית. הם כולם כאן, לידה.
ככה. לפעמים פה לפעמים שם. שורי אמרה. ולא טרחה לפרט איפה זה הפה והשם האלה.
אבל… היא הרגישה את המצוקה עולה בה. איפה… מתרחצים, מכבסים את הבגדים…
מסתדרים, מנדי פסק. הטון הבוגר עמד בניגוד למבע הילדותי שלו.
יאיא, הבחור שעמד מהצד ועישן, אמר, לואי הארבע עשרה היה מתרחץ שלוש פעמים בשנה. אם זה הספיק לו מה יש להתלונן?
שמענו אותך, שורי אמרה, אתה מוזמן לחזור לשם אם זה כל כך מוצא חן בעיניך.
ו… וההור… ואבא שלך… לא חיפש אותך? היא רצתה לדעת את סוף הסיפור. כאילו היה בכך כדי להשלים חלקים חסרים בסיפורה שלה.
חיפש. שלח את המשטרה. אמרתי שאני לא חוזר וזהו. שמו אותי באתנחתא.
אתנחתא?
בית כזה. לנוער.
והיא חשבה, מקום לשים את הראש, להתקלח.
גם ככה כבר לא הייתי יכול להיות בבית, הוא אמר. בגלל הטלפון… והשבת וזה.
היא שתקה, סופגת את המשמעות של הדברים.
אז למה… לא ידעה איך לשאול על הפאות.
אבל הוא הבין.
זה מזכרת מאמא שלי, הוא החליק באצבעות יד שמאל את הפאה הימנית, בתנועת מספריים, היא היתה מסדרת לי אותם. אני לא יכול לגזור.
זעם חסר כתובת עלה בה. למה כל זה מגיע לו. מה ילד בן שש כבר עשה שהוא צריך כל כך לסבול.
גם לי יש שני אחים, היא אמרה בלי קשר, במין לויאליות.
הוא שתק לרגע, ואז שאל, את מתגעגעת אליהם?
הוא כבר מקנא, עברה בה מחשבה מתפלאת.
ואולי גם הוא משלים לעצמו חלקים דרכה.
כן, היא הודתה. דֵי.
אבל לאמא שלה לא היה בה כל געגוע. משהו ישב בה עיקש וכבד, חוסם אותה מלהרגיש שום דבר שהוא לא כעס. אולי זה אחרת כשהאמא כבר נפטרה. אז אפשר לזכור רק את הדברים השמחים.
את מאד טובה. אפשר לדבר אתך, מנדי אמר, גם כן בלי קשר.
איזה כלב התקרב אליהם מאי שם, מרחרח. בטח מחפש אוכל. מישהו שישב ממול חיטט בשקית נייר משומנת וזרק אליו חתיכת נקניק. הכלב התקרב וחטף את הנקניק. הבחורה שישבה ליד שלחה יד ללטף אותו אבל הכלב נמלט.
יאיא אמר, הוא מקולקל זה.
מה?
זה כלב מקולקל, הוא אמר. הבחורים התעללו בו, אלה הנרקומנים. הוא נהיה חרדתי.
ההגדרה הצחיקה אותה. אבל הנקניק שבפיו של הכלב הזכיר לה את הרעב המנקר בה, שעד כה התעלמה מקיומו.
איפה אפשר לקנות לחם? היא שאלה. אין לה ברירה. אם היתה הולכת לישון היתה יכולה להתגבר. אבל היא הולכת לעשות משמר עד הבוקר. עם החברה האלה והזיופים שעלו ממקשי הפסנתר.
שורי אמרה, בעשר סוגרים את ‘נאמן’ והם משאירים שקיות של לחמניות בחוץ, עוד מעט נלך להביא.
אז גם שורי הסתובבה היום רעבה. אולי דיתי לא, כי היא עובדת בבית קפה. איזה יופי. עכשו היא תהיה גם קבצנית שאוספת אוכל מהפחים. אבל אם זה טוב לילדים האלה, זה יהיה טוב גם לה.
הסתכלה על השעון. עוד שעה ומשהו. לא נורא. גם אם הזמן עובר בעצלתיים. היא תפטפט עם החברים החדשים שלה, תסתכל על החבר’ה שמאכלסים את הכיכר.
שלוה מוזרה ירדה עליה. היא ידעה שהיא צריכה למצוא עבודה חדשה, לדאוג לעצמה לגג על הראש, ולפתור את בעיות הקיום שלה, אבל כאן, עם החבר’ה האלה שהתמודדו כולם עם אותן סוגיות היא לא היתה מודאגת. הם ידעו איך מסתדרים. הם היו ילדי רחוב במובן שהוא היה הטריטוריה שלהם והם הכירו את כל הפינות. הם לא היו שוליים של משהו או מישהם, פה הם היו בעלי הבית.
היא היתה רגילה להסתדר לבד. לקבל עזרה מבחינתה זה אומר שמשהו דפוק בה בבסיס. שזה נכון, שהיא שונה וזרה ומוזרה. אבל פה היא היתה חלק מקבוצת שווים. כל הילדים פה עזבו את הבית כי לא היה להם טוב בו. זה היה מכנה משותף נדיב. היא כאן לא לבד. היא לא צריכה להחזיק במרירות כדי לסמן לעצמה טריטוריה. העולם שדן אותם לחובה היה אויב משותף.
*
בחור עם כובע שמש עמד ודיבר עם איזה בחור חרדי, מחזיק רצועה קשורה לחתולה לבנה. או חתול לבן. קשה לדעת. בעצם אצל הירושלמים כל חתול הוא חתולה.
ואז מישהו בא מכיוון רחוב הלל. חיפש בעיניים בין החבר’ה, ואז ניגש ישר לנערה שישבה ממול ואמר לה משהו. היא הסתכלה עליו בעיניים מתחננות, והוא תפס בידה ואמר יאללה, בואי כבר. והיא קמה באי רצון, זורקת צחקוק אחרון לחברים שלה.
היא עקבה אחרי הזוג בעיניה. הבחורה הלכה קצת מתנדנדת על העקבים, הוא שם לה את היד סביב הצואר שלה כאילו בידידות, אבל משום מה זה היה נראה שהוא דואג שהיא לא תברח לו. ופתאום באו אחריהם שני בחורים. לא היה לה מושג מאיפה הגיעו. הם אגפו את הבחור ועצרו אותו. הבחורה שלחה ידיים כדי לגונן עליו. הם דחפו אותה הצדה. היא נפלה על המדרכה והתחילה לייבב. עוד שלושה בחורים הגיעו מאנשהו, הפילו אותו ארצה ובעטו בו. כמה חבר’ה ניסו להתערב. מישהו צעק, משטרה!
ופתאום באו אחריהם שני בחורים. לא היה לה מושג מאיפה הגיעו. הם אגפו את הבחור ועצרו אותו. הבחורה שלחה ידיים כדי לגונן עליו. הם דחפו אותה הצדה. היא נפלה על המדרכה והתחילה לייבב. עוד שלושה בחורים הגיעו מאנשהו, הפילו אותו ארצה ובעטו בו. כמה חבר’ה ניסו להתערב. מישהו צעק, משטרה!
אלה החבר’ה של בנצי, דיתי ניחשה.
יאיא פלט, עכשו הם יכסחו לו ת’צורה. הוא הדגיש את הס’ של יכסחו והטה את הראש בתאום, לאות שזה הולך להיות שווה צפייה.
מה הוא, בן דוד? מנדי שאל.
דיתי אמרה, כנראה. תכף המשטרה תבוא, יותר טוב שנתאדה מפה, אין לי חשק להתחיל לתת עדויות.
אלימות גוררת אלימות, ולא להפך, יאיא אמר. תביאו משהו לשתות.
