קיץ ארוך מדי – פרק ס”ד

הם היו חבורה מוזרה, ונראו כמו מצעד איוולת. שורי עם חצי ראש מגולח וחצי ראש שופע וקעקוע בעורף, דיתי עם עגיל בגבה השמאלית ושורת עגילים קטנים באוזן, והיא, פרועת שיער וחבוקה בזרוע של דיתי. ומנדי מוביל מקדימה, מצמיד אליו בדבקות את שקית הלחמניות. היה שם אוצר שלם, לחמניות, בגטים, פיציות רצוצות ומרוצות, ואפילו קופסא של סלט עייף מהבוקר. 

הם הלכו לסמטת דורות ראשונים, ושם התיישבו ליד שלחן של אחד מבתי הקפה והתנפלו על השלל. שורי נכנסה לבית הקפה וביקשה מזלגות חד־פעמיים. והם חיטטו בעזרתם בתוך הסלט כולם ביחד, כמו במאהל בדואי שהאוכל מוגש בקערה מרכזית אחת וכולם חופרים בה בכפות הידיים. 

זה נראה לה נורא, לגור ככה ברחוב. להיות בלי שום דבר משלך כמעט. כמה מטבעות ובקבוק מים. ולחמניות שמישהו זרק, ופירות מעוכים ממחנה יהודה בסוף היום. אבל אולי היא לא שונה מהם בהרבה. הם חיים על נדבות, והיא קשקשה כל הזמן בכוס עם מטבעות ואמרה, צומי, צומי! כמה פרוטות של צומי לנערה נזקקת! מה יותר גרוע ממה? קשה לומר. 

שורי אמרה, למה את לא אוכלת? והיא אמרה, בחוסר נעימות, זה… נטילת ידיים. 

היא חשבה שיצחקו לה. אבל שורי לקחה אותה בידה, משכה אותה לתוך בית הקפה ואמרה, הנה יש פה כיור. והיא הסתכלה אליה במצוקה, ושורי אמרה, הוא מרשה, אל תדאגי. מנש אתה מרשה לה ליטול ידיים נכון? תהיה לך מצוה. 

היא חשבה שיצחקו לה. אבל שורי לקחה אותה בידה, משכה אותה לתוך בית הקפה ואמרה, הנה יש פה כיור. והיא הסתכלה אליה במצוקה, ושורי אמרה, הוא מרשה, אל תדאגי. מנש אתה מרשה לה ליטול ידיים נכון? תהיה לך מצוה. 

והיא עמדה שם, נרגשת למחשבה שיש לה ארוחת ערב נדיבה ושהיא לא צריכה לחשב את הלחמניות שתאכל, וחשבה בינה לבינה על הענין הזה של המצוה. למה היא עושה דברים בעצם? בשביל שיהיה לה מאזן סופי חיובי שיכניס אותה לגן עדן? פעם חשבה שהיא מקיימת מצוות כדי לא לקבל עונש. היום היא מבינה שזה מערכת יחסים. כי אם אתה אוהב מישהו אז אתה שומע למה שהוא אומר לך, כי זה נכון לך, כי הוא רוצה את טובתך. אבל אם כל העסק הזה הוא חד־צדדי, אז בשביל מה לטרוח? את מי זה מעניין אם היא נוטלת ידיים או לא? הססה לרגע, ייבשה את הידיים במגבות נייר והשליכה אותן לפח. מלמלה את הברכה. היא רגילה מדי. אי אפשר לקחת את זה ממנה בלי לחתוך בבשר החי.

ממילא פה כל אחד עושה מה שהוא רוצה.

איפה היא עצמה תהיה בעוד קצת זמן ברחוב? מה יתמוסס אצלה? באיזו נקודת זמן כל אחד מהם החליט שלא עוד? ולמה? ובעצם, למי היא חייבת משהו? משמים אמרו לה, תסתדרי לבד. אז שלא יבואו אליה בדרישות, אוקיי? להסתדר לבד זה לשני הכיוונים. 

דיתי הוציאה מאנשהו קופסא רבועה. סיגריה מישהו? 

מנדי שלח את היד, משך לעצמו סיגריה מעוכה, והדליק אותה מהסיגריה של דיתי. 

דיתי שאלה, מפריע לך הריח? 

היא נענעה לשלילה. כשהיתה קטנה אבא שלה היה מעשן, אבל במשך השנים הוא הפסיק, אולי כי אמא שלה לא סבלה את הריח והוא לא יכול היה לעשן בבית. אבל היא דוקא אהבה את הריח. היא היתה קטנה מכדי שיתקשר לה עם ריאות מפוחמות. עכשו העשן מיסך את שאר העולם והם היו בתוך בועה משלהם. אבל מנדי היה קטן מדי בשביל סיגריה. אפילו הקול שלו עוד לא התחלף.

שורי שאלה, מאיזה סמינר את? 

שנירר, היא הודתה. 

אה, בת דודה שלי לומדת שם, דיתי אמרה. בי”ב. בעצם בי”א. חני פרטיג.

חני! 

משהו התכווץ בה. חני לא תהרוס לה עכשו גם את החברות עם דיתי. 

והיא אמרה, אני… חדשה בסמינר… לא כל כך מכירה את הבנות… נכנסתי באמצע השנה.

ודיתי אמרה, זה קשוח. להכנס באמצע. והיא אמרה, כן… ולא ידעה מה להוסיף עוד. זה היה צרות של עשירים בהשוואה למצב שהם היו. היא ישבה שם, בחבורה הקטנה שלהם, באמצע הלילה כשהעולם כולו עובר לתדר של גלי אלפא, חבורה שהכירה לפני שתיים וחצי דקות, והרגישה עטופה ומחובקת כפי שלא הרגישה מעולם. היא לא היתה צריכה להגיד כלום או להיות משהו. חלו עליה החוקים של משפחה. מקבלים את מי שבא, בלי למלא שאלון התאמה בכניסה.

היא היתה שבעה, נינוחה. רוח הערב הנידה את ענן השיער שמעל למצחה וליטפה את פניה. ולמרות כל מה שהיה חסר, כל האבסורד של המצב שלה, היא היתה מאושרת.

עכשו הם דיברו על כל מיני חבר’ה שהם הכירו. מין ספירת מלאי, מי התאשפזה בגלל צריכת יתר, מי התאשפזה בגלל משבר נפשי, מי הסתבך עם החוק, ומי חזרה לכפר. 

ומנדי אמר, אלה, הבחורים של בנצי עושים להם בית ספר. הוא התכוון למה שהיה בכיכר מוקדם יותר הערב.

היא שאלה את מה שבער לה עוד מקודם, מי זה הבחורים של בנצי? 

ומנדי אמר, החבר’ה של להבה. אלה יש להם שיטות.

שורי אמרה, אבל עדיין יש מלא שיוצאות עם ערבים. הם אומרים להן שקוראים להם דני כהן, יוסף לוי, כזה. וכשהן מגלות הן כבר לא רוצות לעזוב אותם. 

מנדי אמר, בזמן האחרון פחות. הם כבר מפחדים להתחיל עם היהודיות. בירושלים. במקומות אחרים לא.

שורי הסתכלה עליה עכשו ישירות ואמרה, אז מה הקטע שלך? 

זה תפס אותה לא מוכנה. היא לא ידעה מה לומר. לא באמת היה לה סיפור מטלטל. לא החטיפו לה מכות. היא לא היתה יתומה. אמא שלה לא היתה מרותקת למיטה ואף אחד לא פיזר אותם אצל דודים. זה היה מין משהו מתמשך. דבר קטן פה וגרוד קטן שם. כמו כאב שכשאת מנסה לזהות את המקום המדויק שלו הוא חומק לאזור אחר. כמו פצע שאת מגרדת קצת ועוד קצת ופתאום הכל מודלק וסוער. 

ולא היה לה מושג למה דוקא זה צץ לה, והיא אמרה, היתה לי חברה… בכיתה ח’. היא נפטרה מ… מהמחלה… מסרטן… ו… רבנו… אני… לא ידעתי…

זו הפעם הראשונה שהיא בכלל דיברה עם מישהו על הענין הזה. זה גם לא הסביר כלום. לא בגלל זה יוצאים מהבית. פשוט היא לא ידעה לדבר. אחרי שנים שהדברים התערבבו לה בפנוכו, המשפטים יצאו לה שבורים ולא היה לה תחביר. היתה צריכה לגלף את הסיפור שלה מתוך חתיכת העץ הגולמי, כמו שמיכלאנג’לו גילף החוצה את הדמות ששכנה בתוך גוש השיש. אבל לחבר’ה כאן לא היה אכפת. הם לא מיהרו לשום מקום ולא היתה פה תחרות דיבורים. היא לא היתה צריכה להיות מעניינת. מספיק שהיא היתה.

המשפטים יצאו לה שבורים ולא היה לה תחביר. היתה צריכה לגלף את הסיפור שלה מתוך חתיכת העץ הגולמי, כמו מיכלאנג’לו שאמר שהדמות כבר נמצאת בתוך השיש והוא רק מגלף אותה החוצה. אבל לחבר’ה כאן לא היה אכפת. הם לא מיהרו לשום מקום ולא היתה פה תחרות דיבורים. היא לא היתה צריכה להיות מעניינת. מספיק שהיא היתה.

ודיתי שלחה את היד שלה וליטפה אותה לאורך הזרוע בניחומים. 

ומשהו הוקל בתוכה, משהו נרגע. היא היתה עטופה. הכי חשופה והכי לא מוגנת, ובאופן מוזר הכי עטופה והכי בטוחה. הם היו חבורה של בעלי ברית, שהולחמו יחד במאבק שלהם עם העולם שבחוץ. 

ואז הם עברו שם. בחור ובחורה, הוא בקוקו וזקן קטן וגיטרה על הגב, היא במכנסי ג’ינס וחולצה בהירה דקה וערמת תלתלים חומים. ואז הבחורה סובבה לרגע את הראש. משהו בה היה מוכר לה. מוכר יותר מדי.

והעיניים שלהן הצטלבו לרגע וההלם הכה בה.

פליאה. 

להדפסה