כששבו אל הכיכר עמדה שם ניידת כחולה גדולה. היה נראה שמישהו פתח חוג ציור באמצע ירושלים. מתחת לתקרת השמים. לצד הניידת נפתח שולחן מתקפל וסביבו ישבו בני נוער שציירו בצבעי פנדה על דפים גדולים. המדריך ישב לצדם ודיבר אתם במין התלהבות על משהו והם הרפו מהדף וענו לו בנפנופי ידיים. על המדרכה היתה פרושה מחצלת גדולה, ועליה פופים בצבעים שונים ועליהם זרוקים עוד כמה חבר’ה שחלקו חטיפים ושתיה או ערבלו כף פלסטיק בקופסא של מנה חמה.
היה נראה שמישהו מיקם את המיצג הזה באמצע הרחוב כדי לצלם סצנה לסרט.
מה זה? היא שאלה, לא את אף אחד ספציפית.
הניידות של עלם, מנדי הסביר, ידיו שעונות על הדק ואצבעותיו מתופפות על שוליו. הם פה כל שבוע.
בחורה קטנה בצמה סינית התקרבה לעברם, מה נשמע? רוצים לשתות? היה נראה שהיא עשתה סיבוב בכל הכיכר, מחפשת את מי להשקות.
יאיא שצץ מאנשהו אמר, בטח, למה לא? תביאי תביאי. בסוף זאתי לא הביאה לי כלום, הסביר לבחורה כשהוא מחווה על דיתי. ואז שלף מהכיס משהו שנראה כמו צינורית צרה של עשב טחון עטופה בנייר דק ושאל את מנדי, רוצה? קניתי בשוק.
מנדי הניף את ידו ולא טרח לענות.
שורי אמרה, תתפזר מפה הרגע, אם אתה עוד פעם מציע דבר כזה למנדי הלך עליך.
העיניים של יאיא נחו לרגע על רננה כאילו רצה להגיד לה משהו, אבל אז ויתר והכניס את הרכש החדש לכיס מכנסיו. בתוך כך הציץ מהם קצה חוט של ציצית.
אבל הוא לא התפזר כפי ההמלצה של שורי אלא נשאר לעמוד שם ולחכות לכוס השתיה החמה שלו, תוך שהוא שולח קריאות עידוד לעבר הבחורה, איפה השתיה שלי איפה?
היא הגיעה בחיוך מתוק מתנצל, והושיטה לו כוס חד פעמית עם תה שמזגה מתוך תרמוס קלקר גדול שעמד ליד הניידת. קח, חיים שלי.
היא הגיעה בחיוך מתוק מתנצל, והושיטה לו כוס חד פעמית עם תה שמזגה מתוך תרמוס קלקר גדול שעמד ליד הניידת. קח, חיים שלי.
יאיא עטף את הכוס בידיו, בצורה שהסגירה שהיה לו קר. לא פלא, עם הטי שירט גזורת השרוולים שלו ומכנסי הג’ינס שהיו מעוטרים לכל אורכם בפתחי אוורור ונראו יותר כמו אוסף טלאים מחוברים בחוטים מאשר כמו דברים שאמורים לכסות את הרגליים.
הבחורה המשיכה לעמוד שם ואמרה, אז איך היה לך השבוע?
יאיא אמר, היה טוב, למה לא. אני שותה משמע אני קיים. מי אמר את זה, איינשטיין?
ואז הבחורה פנתה אל הקבוצה הקטנה שלהם ושאלה, להביא לכם שתיה חברים?
שורי אמרה מיד, לא צריך. דיתי חיזקה אותה בתנועת ראש. הבחורה הבחינה ברננה ושאלה, חדשה פה, אה? רוצה להצטרף אלינו?
שורי סיננה, טוחנים ת’שכל, אלה.
התחשק לה נורא משהו חם. כבר כמה ימים שלא נכנס לה שום דבר חם לפה. חוץ מהדבר הנורא הזה שהבחור ההוא נתן לה. והיה לה גם קצת קר. היא פשוט התגעגעה למשהו חם. משהו חם וטוב. אבל היא לא תסתכן בלאבד את האהדה של דיתי ושל שורי.
היא אמרה רפות, ל… לא צריך.
הבחורה אמרה, אז בואי תשתי משהו. בואי בואי.
יאיא עמד עם הפנים אליהם אבל דיבר אל הבחורה, את לא באה להם בטוב אלה.
דיתי אמרה, אולי תסתום? איפה היית כשחילקו טקט?
מנדי אמר, הוא עמד בתור לקבל אף. ואז הוא אמר, מה, זה בחינם? תנו לי את הכי גדול.
היא פרצה בצחוק. משהו בה משך לכיוון תרמוס הקלקר הרבוע והחטיפים שהתעופפו מן הניידת לידיים של החבר’ה שעל המחצלת, והיא לא הבינה מה יש לשורי נגד משהו חם. אבל היא לא יכלה לאבד אותם. לא היה לה מקום לישון, וסוללת הנייד שלה כבר התרוקנה. מהמשכורת שלה לא נשאר כמעט כלום. ובכל זאת, פה היתה לה הרגשה עטופה כזו. לא אירא רע כי אתה עמדי, עלה בה. מה קשור? חשבה. אבל ככה היא הרגישה.
ואז אמרה, אפשר אולי להטעין את הנייד? אולי יש להם איזה מטען ברכב או משהו.
הבחורה אמרה, בטח בטח, בכיף.
היא לקחה ממנה את הטלפון והלכה לעבר הרכב.
כשהיא התרחקה, שורי אמרה, את צריכה מטען סולארי, כזה. היא הוציאה גוש מלבני קטן מתיק הגב שלה והראתה לה. היא הנהנה. הרעיון מצא חן בעיניה. היא יכולה להספיק לעצמה. היא יכולה להיות בית נייד. לא צריך הרבה כדי לחיות.
ודיתי קמה, והלכה לכיוון הניידת וחזרה עם כוס תה ואמרה לה, בשבילך.
והיא לחשה, תודה. ואספה את הכוס בידיה. ושוב היו העיניים שלה לחות.
.
ואז הכל התחיל להתקפל, כמעט להעלם. החבר’ה מהחוג עזבו, יושבי הפופים פינו את השטח, בחור אחד אסף את כסאות הפלסטיק והעמיס אותם על הרכב ושניים אחרים קיפלו את המחצלת ופינו את פח האשפה. ואז, לפני שהם עזבו, אחד המדריכים ניגש לעברם. למעשה לא הבחינה בו עד שהוא התיישב לצדה ואמר, באה לשכונה בחורה חדשה?
הוא היה מבוגר, קרח, עם משקפיים, ולא ממש התאים לנוף. היא זזה מוכנית, והנהנה במבוכה.
הוא אמר, אני הרכז של הניידת. מותר לשאול לשמך?
רננה, היא פלטה. אבל חשה שהיא עושה מעשה אסור. היא כבר היתה בסצנה כזו, לא? תמיד זה מתחיל בפרטים אישיים.
יוסי, הוא אמר והניח את כף ידו על חזהו.
היא נשכה את שפתה חזק ולא הגיבה.
איך את מסתדרת?
היא הנידה בראשה במין תנועה לא ברורה.
הוא אמר, תצטרפי אלינו פעם הבאה? אנחנו פה כל רביעי. בין תשע לאחת עשרה. תבואי תכירי חברה נחמדים. ואז הוסיף בצחוק, אני מתכוון אלי…
לא ידעה מה תגיד, ולא רצתה לומר שום דבר שיגרום לחברים שלה לכעוס.
יש לך איפה לישון?
היא הנהנה שוב את ההנהון הלא מחייב ההוא.
הוא אמר, בכל אופן קחי את המספר שלי, אם תצטרכי משהו.
הנייד שלה היה ברכב, וזה היה הנס שלה, אם הוא לא היה בא ומציע היא היתה שוכחת אותו אצלם ולא רואה אותו עד רביעי הבא. אם בכלל. נססס.
היא מלמלה, הנייד שלי ברכב, וקפצה להביא אותו משם. כשחזרה המדריך עוד ישב וחיכה. ואז הכתיב לה את המספר שלו. ואחר כך אמר, בת כמה את?
שש עשרה וחצי, היא לחשה, כמעט בבושה. היא כל הזמן קטנה מדי. באלול היא תהיה בת שבע עשרה.
טוב, זה קצת מגביל אותנו, הוא אמר. אבל אם תצטרכי… כל דבר. אנחנו פה.
הוא חייך אליה וקם. שיהיה לך לילה טוב רננה.
הניחה לפעימות לבה להרגע והסדירה נשימה. בחיים היא לא תתקשר למישהו שקוראים לו יוסי.
בחיים היא לא תתקשר למישהו שמסתכל לה בעיניים ושואל מה שלומה.
שורי הסתכלה אחריו ואמרה, הוא מתכוון לשלטרים של העיריה, זה רק מגיל שמונה עשרה.
שלטר? היא שאלה, מנסה להבין מה הוא בעצם הציע לה.
כן, מקומות לינה. הם מציעים לך לישון אצלם. בחיים אל תלכי לשם. לילה אחד הייתי שם וגנבו לי את הנייד. אם את לא שמה אותו מתחת לראש אין סיכוי שתמצאי אותו בבוקר.
כן, מקומות לינה. הם מציעים לך לישון אצלם. בחיים אל תלכי לשם. לילה אחד הייתי שם וגנבו לי את הנייד. אם את לא שמה אותו מתחת לראש אין סיכוי שתמצאי אותו בבוקר.
דיתי אמרה, זה עוד כלום. מעשנים שם חופשי.
בזמן הקצר שהיתה כאן היא כבר למדה ש’מעשנים’ הכוונה לא רק לסיגריות. וכשיאיא אומר לשתות הוא מתכוון למשהו שיחמם אותו באמת.
מנדי אמר, באים לראות את המשחק של ברצלונה?
יאיא התחיל לסלסל בקול, הוי ברצלונה ברצלונה… תוך שהוא פורט על גיטרה עלומה.
היא הסתכלה מסביב, נבוכה בשבילו. אבל הוא לא משך תשומת לב חריגה. כולם היו פה חריגים בעצם בכל מיני אופנים.
שורי השתרעה על הדק ונמנמה. דיתי נברה בנייד שלה ואז אמרה, יש לנו ת’דירה של סבתא שלי לשבת. היא נוסעת להורים שלי. ושורי פקחה את העיניים ואמרה, יששש.
והיא ידעה שהן יזמינו גם אותה ויהיה לה מקום להיות בו בשבת. היא מסודרת. נכון לרגע זה.
היא קמה ולקחה את הנייד שלה והלכה הצדה ולחצה על המספר החדש ברשימת הטלפונים שלה.
הקשיבה בדריכות לצלצול.
יוסי? זאת… זאת רננה. אני… אני צריכה עזרה.
תגובה אחת
סיפור קשה!!!
כתוב כל כך יפה וכל כך עצוב…