קיץ ארוך מדי – פרק ס”ז

הי רננה, מה קורה? יופי שאת מתקשרת. הקול של יוסי עלה נמרץ מהעבר השני. איך אני יכול לעזור לך?

איזו עזרה בדיוק היא צריכה? 

בעצמה קשה לה לדעת. 

א… אני… אני עזבתי את הבית… אני… 

יוסי אמר, יש משהו מסוים שאת צריכה במידי?

היא אמרה, ל… לא…

מה היא תגיד? כל כך קשה להסביר מה שבאמת היה. ליד החבורה הקטנה החדשה שלה עלתה בה ההבנה החדשה: שום דבר בה לא היה בלתי תקין. בכל מקום אחר היא לא התאימה. כמה שניסתה ללמוד את הקודים, כמה שהשתדלה לעשות את הדברים הנכונים, היא נשארה עוף מוזר. הימים האחרונים לימדו אותה משהו על עצמה: היא היתה בסדר גמור, לא היה פגם מהותי בייצור שלה. כאן כשהיא מדברת האחרים מקשיבים. לא בשביל ללעוג לה ולקרוץ מעל ראשה, אלא בשביל לשמוע אותה, להכיר אותה עוד קצת. זו היתה חויה מפתיעה בשבילה. היא תמיד היתה לא קשורה. קלישאה, הערת שוליים. גם החברות עם מגי היתה חד סטרית: מגי דיברה והיא הקשיבה, התפעלה במקומות הנכונים. היא עצמה לא היתה אף פעם המוקד. לפעמים היא שמרה איזה סיפור קטן או בדיחה כדי לחלוק עם הבנות בכיתה, או עם מגי בדרך הביתה, אבל הסיפור נגמר לה מהר והבנות היו אומרות, אם בכלל הקשיבו, וואו, נחמד, או, מה, באמת? ובזה הסתיימה תרומתה החברתית. כשמגי סיפרה משהו תמיד יצרה , תמיד שאלו, יאא, איך זה היה לך? בטח התבאסת. היא למדה את מקומה. הבנות לא אשמות. היא היתה חסרת ברק.

בירושלים היא עלתה כיתה. היא למדה שהיא אויר. 

הימים האחרונים לימדו אותה משהו על עצמה: היא היתה בסדר גמור, לא היה פגם מהותי בייצור שלה. כאן כשהיא מדברת האחרים מקשיבים. לא בשביל ללעוג לה ולקרוץ מעל ראשה, אלא בשביל לשמוע אותה, להכיר אותה עוד קצת.

בשיעור אזרחות, כשהמורה דיברה על משרדי ממשלה, היא סיפרה שבבריטניה יש שר לענייני בדידות. יש שם כל כך הרבה אנשים שחיים לבד, שצריך שר מיוחד שיטפל בהם. והיא חשבה אז, חבל שאין שר כזה פה בארץ. 

פה, בכיכר, היא בפעם הראשונה הרגישה איך זה להיות חלק מכולם. בטוב וברע. מה יש בחברים החדשים האלה שהוא אחר מבנות הכיתה שלה? איך זה שהם כן מוצאים בה משהו? דיתי לא פחות חכמה מחני בת הדודה שלה, וגם לא פחות יפה, אולי אפילו הן קצת דומות. זו היתה סוגיה שהיא לא מצאה לה פתרון. אם היתה יודעת, היתה מחזיקה ביד את סוד הגרעין. 

ואם היתה פוגשת את דיתי או את שורי במקום אחר? אם הן היו בנות כיתתה?

הן בטח לא היו שונות מחני וגיטי ונחמי ובתיה וכל השאר.

למה כאן זה אחרת? 

כל כך היתה רוצה לשאול אותן. אבל לא העזה. הכל היה שברירי ורעוע ומתהווה מתוך הרגע. 

משהו התעקש בה. לא. הן באמת אחרות. זה לא הכיכר, זה לא שעת הלילה. זה הן עצמן. הן אחיות לצרה, הן מכירות את החיים מהצד של התפרים. הן יודעות מה זה שאין לך איפה לשים את הראש בלילה, ושלארוחת הערב יש לך איזו לחמניה בלי רייטינג. הכי חשוב היה להצמד זה לזה, לשמור זה על זה. כמו בכנופיות רחוב, שהנאמנות היא הערך העליון. אבל במובן היפה. כמו אצל נמצ’ק הקטן וחבורת הטפל. מצבי קצה מוציאים מהאנשים את מה שחשוב באמת. 

היא היתה די טובה כפי שהיא, היא רק היתה צריכה אדמה אחרת, שמים אחרים.  

היא לא רצתה שיוסי ישלח אותה לשלטר. לא היה לה רכוש חוץ מהטלפון השבור שלה, שעכשו היה על שלושים ושניים אחוזי סוללה. התחושה שמישהו יבוא בלילה ויחטט בדברים שלה, או ייגע בגוף שלה ויחפש שלל, היתה מחרידה. שורי אמרה שמישהי גנבה לה צמיד פנדורה ואחר כך הסתובבה אתו בתוך השלטר, ככה בלי להחביא. אפילו לא התרגשה כשהיא דרשה ממנה שתחזיר. ולמה שמישהו יגנוב צמיד שנמצא על יד של מישהו? זו כאילו שיטה. בכל מקרה, היא קטנה מדי בשביל השלטר, אז מה יוסי הזה יכול כבר להציע לה? היא באמת לא צריכה הרבה. רק מרצפת אחת בעולם שתהיה שלה. 

יוסי אמר, אז אני מציע דבר כזה, רננה. בואי ניפגש, נשמע מה את צריכה ונתאים לך מענה. 

לאאא. לאאאאאאאאאא. לאאאאאאאאא!!!!!!!!!!

שוב זה הולך לשם. בואי ניפגש. בואי אלי. נדבר עליך.

הפעם היא חכמה. היא תעצור את זה לפני שזה יידרדר.

לחצה על ניתוק. 

*

הלב שלה עוד הלם כשהיא שבה ותפסה את המקום שלה לצד החבורה. חששה שהם הקשיבו לשיחה שלה עם יוסי, אבל תשומת לבם היתה נתונה לדברים אחרים.

אלה ‘סמויים’, מנדי אמר, והחווה בסנטר לעבר שני אנשים מבוגרים שעמדו בצד הכיכר, קרוב לכביש.

היא תהתה למה הוא מתכוון, אבל הוא הסביר בלי ששאלה. בלשים של המשטרה. בלבוש אזרחי. אתמול היתה פה קטטה. מישהו נדקר. אז היום הם פה. 

נראה שמצא חן בעיניו התפקיד של המסבירן. עד עכשו הוא היה הילד הצעיר של החבורה, שפורשים עליו חסות. עכשו היא מילאה את המשבצת בגלל הבורות שלה בענייני כיכרות, והוא נהנה להרגיש המארח.

יאיא עקב אחר משהו בנייד שלו. שורי אמרה, כל היום בטיקטוק. די, יירקב לך המוח.

ויאיא אמר, אז מה, יותר טוב כמו מנדי, ששם ספוטיפיי על מהירות אחת וחצי? לפחות אני יודע ליהנות.

הלילה סרב לגווע. השעות השתרעו ריקות וארוכות. היה לה ספר, אבל היא לא יכלה לפתוח אותו בנוכחות האחרים. היא לא ידעה איך מעבירים זמן בלי לקרוא, או ללמוד. או לעשות משהו ממשי אחר. זו מיומנות שהיא תצטרך לרכוש. לכבות את המוח, להיות עם הכלום, עם הריק, עד שקו המחשבה נהיה שטוח. 

יאיא פיהק פיהוק גדול. ואחר כך קפץ כמו משוגע והלך הצדה.

מה יש לו? היא שאלה בלחש.

שורי אמרה, בטח בלע זבוב. כל פעם הוא מפהק פיהוקים ענקיים ובולע משהו. או נדמה לו שהוא בולע. 

פתאום הרגישה כמה שהיא עייפה. היום הזה היה ארוך, ארוך מדי. היא לא הכירה את השעה הזו בשעון. העייפות ארגה מסביבה קורים, ופתאום היא היתה תפוסה בתוכם. ראשה נשמט, והיא התנודדה, כמעט נפלה, ואז התעוררה בחדות. היא לא העזה כמו שורי להשתרע על המשטח עם הזרוע פשוטה מתחת לראש כמו כרית. לא ידעה איך תחזיק את עיניה פקוחות.

ואז דיתי אמרה, כולנו עייפים, יאללה, גיי שלופען. 

לישון? 

היא הבינה מהם שאין להם איפה להיות. שככה הם מעבירים את הלילות, עומדים על המשמר של עצמם, ככה, בחבורה הרמטית וערנית, הם מבטיחים שאף יוס לא יפגע בהם. 

הם היו חבורה קטנה ושברירית, וכל האוקיינוס השחור הזה ריפד אותם מסביב. כאילו היו איזה אסטרואיד משוטט לבדו בגלקסיה, צפוי להתנפץ בכל רגע לתוך המציאות.  

איפה בדיוק הם ילכו לישון?

היא תלך אחריהם, תעשה מה שהם עושים. לדברים יש טבע להסביר את עצמם. 

ואז נשמע צליל של הודעה נכנסת. 

מה זה? מי יכול לכתוב לה עכשו? העבירה אצבע בחפזה על מסך הנייד.

יש לנו גם מדריכות, אם את מעדיפה. יוסי. 

מדריכה?

אז הוא הבין שהיא חוששת. והתחשב בה. 

זה יפה. 

אבל אולי זו מלכודת. 

אולי זו הדרך להרדים לה את החושים. 

החברים שלה לא נפלו בפח. היא צריכה לסמוך עליהם. יש להם מחושים של חיות בר. הם מספיק זמן על הכביש. אם הם לא משתפים עם זה פעולה, צריכה להיות להם סיבה טובה. 

החברים שלה לא נפלו בפח. היא צריכה לסמוך עליהם. יש להם מחושים של חיות בר. הם מספיק זמן על הכביש. אם הם לא משתפים עם זה פעולה, צריכה להיות להם סיבה טובה. 

היא תתעלם.

ואז ראתה, שתי שיחות שלא נענו. אמא. 

מתי היא התקשרה עוד פעם? 

בטח כשהטלפון שלה היה בהטענה. 

טוב שלא שמעה את הצלצול.