קיץ ארוך מדי – פרק ס”ח

הם עשו את דרכם בחבורה קטנה ועייפה. אפילו יאיא כמעט לא פלט בדיחות. הוא רק שרק לעצמו מנגינות של כל מיני שירים כדי להנעים לעצמו את הדרך. אמא שלה לא הרשתה לשרוק. היא אמרה שזה מזמין את המזיקים. שככה הם מתקשרים ביניהם. ובטח לא בלילה. 

חלק מן המוח שלה היה עסוק בלבחון ולבלוש את הדרך. לאן הם הולכים? איזה עולם חבוי הולך להתגלות בפניה? ירושלים של מטה. חשבה. לא לזה התכוון הביטוי, אבל ככה זה הרגיש לה עכשו. 

היא היתה עייפה וגררה בקושי את הרגליים. קיוותה מאד למיטה שתוכל לשים עליה את הראש. 

היא לא תתקשר הביתה. אין לה בשביל מה. שיצעקו עליה לחזור? היא לא חוזרת לשם. ממילא המשטרה לא תעשה לה כלום. מנדי אמר לה, שהמשטרה לא מתערבת אם היא מבינה שהיה איזה חיכוך בבית, שהם רק מחפשים אם יש חשש שהילד נחטף או נפגע. 

שימשיכו לחפש אותה. שלא יישנו בלילה בגללה. 

מה זה הרוע הזה? מה, היא דוקא רוצה שיהיה להם סבל? שיחיו את החיים שלהם ויעזבו אותה בשקט.

לא, היא רק רוצה להרגיש שהיתה לה נוכחות. שהם ידעו שהיתה להם ילדה בשם רננה. 

היה היתה לי ילדה קטנטונת – – –

הם הלכו לכיוון התחנה המרכזית. חצו את הצומת ואז פנו במפתיע לתוך הגדר שהקיפה את אזור ה’סכנה, הכניסה אסורה’. הם השתחלו דרך פרצה שכנראה הכירו כבר. היא הסתכלה בחרדה מסביב, שלא יתפסו אותם. אבל האויר דמם ופנסי הרחוב האירו להם את הדרך. ונראה שהחבר’ה האלה הם כאן בני בית. 

הם עברו דרך חצר צרה מלאה פירורי אדמה יבשה ושברי הריסות, ופתאום עמדה מול החלק האחורי של הבניינים שתמיד ראתה מן החזית. בעצם לא היה להם כל חלק אחורי, כאילו מישהו גילח מהם את הקיר, כמו בשרטוטים של אדריכלים. הם עמדו מול אחד הבתים, שגרם מדרגות חסר מעקה חיבר בין שתי קומותיו, ועל רצפתו היו פרושים מזרנים כחולים מהוהים. מלמעלה עלו קולות. בקומה למטה היתה שקית עם צרור בגדים, ובקבוק מים מלא בחציו. מהקומה למעלה עלו קולות דיבור וצחוק. 

המקום הזכיר מאורת פיראטים. יו הו הו ובקבוק של רום! היא נעה בתוך מעין עולם-מראה שקם לתחיה בחסות הלילה, חיים מוזרים שפעמו בחושך. 

המקום הזכיר מאורת פיראטים. יו הו הו ובקבוק של רום! היא נעה בתוך מעין עולם-מראה שקם לתחיה בחסות הלילה, חיים מוזרים שפעמו בחושך. 

היא אמרה בחשש, כאן אתם ישנים? 

מאיפה היו להם מזרנים? ומה הם עושים בבית הפרוץ הזה בחורף כשקר? 

שורי אמרה, כן, תרגישי בבית. 

ואז הם ארגנו את המזרנים על הרצפה, הזיזו לפה ולשם ואז דיתי אמרה, מי נשאר לשמור? 

יאיא אמר, אני בכיף. 

כל הכבוד, דיתי אמרה. 

זה תורו, מנדי אמר. 

דיתי ושורי הצמידו שני מזרנים יחד ואמרו, רננה, את תהיי אתנו. 

המוזיקה בקומה למעלה התחזקה, מנדי צעק: ‘שתקו, ישנים פה. אבל לא נראה שמישהו שמע אותו במהומה הזאת.

והם נשכבו על המזרנים הדקים ונרדמו פחות או יותר תוך דקות. 

היא לא היתה מסוגלת לשכב ולהרדם. 

היא היתה עייפה בצורה קיצונית. שתיים בלילה. היא לא הכירה את השעה הזאת בשעון בכלל. אבל לא יכלה להרשות לעצמה להרדם. היא לא יכולה לישון בצורה כזו, ליד נערים שהם לא אחים שלה, ועם הידיעה שלמעלה מסתובבים בחורים שהיא לא מכירה. דיתי ושורי אולי כבר התרגלו. ואולי פשוט לא היתה להן ברירה. 

הצרצרים ניסרו בחוץ בקולות רמים ומורטי עצבים, וכל מיני רחשים משונים נכנסו מבחוץ. הקולות מלמעלה הדאיגו אותה. אולי החברים שלה הכירו אותם, אבל היא לא. היא לא הצליחה להרפות. 

גם יאיא נרדם. בישיבה. היא לא הבינה איך הם סומכים עליו בכלל. היא לא היתה סומכת עליו בגרוש. הם ניהלו רוטינה של שמירה כדי לוודא שאף אחד לא יגנוב מהם משהו, או אולי אפילו יעשה להם משהו, כל שלוש שעות – כך הבינה – מישהו אחר אמור לתרום משמרת. מה כבר אפשר לגנוב מהם? 

היא התיישבה על המזרן. 

אולי היא תהיה השומרת שלהם הערב. 

מה היא תוכל לעשות אם משהו יקרה? שום דבר. חוץ מלהעיר את כולם. או לרוץ לכביש ולעצור מישהו שיבוא לעזור. או ללחוץ על 100 בנייד שהסוללה שלו כמעט גמורה. 

ואז היא חשבה, היא יכולה להגיע הביתה. תיכנס בחושך. תפתח את החלון ותשתחל דרך הסורג העקום, ותצא משם מוקדם בבוקר. ואולי תישאר. תלוי. אם תראה שהם חיכו לה היא תישאר. 

והיא הלכה הביתה ופנתה לעבר החלון של החדר שלה, אבל כשהיא ניסתה להחליק את החלון על המסילה היא גילתה שהוא נעול. הסוגר ההוא, שאף פעם לא טורחים להשתמש בו, היה מהודק, והחלון לא נפתח לה. 

היא עמדה שם בחוץ מבוהלת סופגת את יללות התנים והרוח, ואז התעוררה. גם היא לרגעים נרדמה בישיבה. 

בחושך, הצללים של השיחים הדלילים בחוץ לבשו דמויות אדם. החלום עוד הסעיר אותה. היא ידעה שהיא נאבקת בחלון שכבר נסגר בפניה. להורים שלה יש ילדים אחרים בלב, והיא גדולה מדי בשביל שיאהבו אותה. המקום שלה בחוץ. משוטטת בחלל, מחפשת חברים למסע. 

ואז שמעה את הצעדים יורדים אליה.

היא קפאה. 

מישהו פסע ישר אל החבורה שלה. 

ואז הוא ראה אותה, ונעצר. בחור גבוה, רזה. לא הצליחה להבחין בתווי פניו. 

אהלן, הוא אמר. 

היא לא הגיבה. 

לא ישנה?

היא הידקה את שפתיה.

הוא שלף משהו שנראה כמו סיגריה, ואמר, קחי, זה יעזור לך.

היא נענעה בראשה.

אה, את לא מעשנת? 

נענעה שוב בראשה.

הוא אמר, אי אפשר בלי. זה הולך אחריך כמו זנב, הדבר הזה. אם אפשר להרגיש קצת טוב בחיים האלה, למה לא. יום אחד לא תהיה לך ברירה. 

ואז הוא התקרב אליה יותר מדי, פסע דרך ים המזרנים ויצא אל החצר הצרה, מפלס את הדרך אל הרחוב. 

והיא הסתכלה על דמותו המתרחקת וראתה את הדבר הזה הולך אחריו כמו זנב. היא ידעה שזה זה. היא כבר סיגלה ראיית לילה. 

והיא ידעה גם שהדבר הזה כבר נמצא בתוכה. רוח הלילה נשבה בה, היא היתה כמו המבנה הנטוש הזה, בטון ערום ומקולף שהברזלים מסתננים ממנו לכל עבר והרוחות שורקות בו. בפנים היה שומם לה. עצב שומם, תהומי. חסר תכלית. היא לא ידעה על מה היא עצובה. 

היא כל כך מגנה על עצמה מלהפגע, שהיא מזמינה לעצמה פגיעות חדשות. 

יוסי והמדריכים שלו והניידת היו שם שבוע אחרי שבוע, זה אומר שאפשר לסמוך עליהם. שהם לא ינצלו את המצב לרעה. הנערים מגיעים, זה אומר משהו. 

יוסי והמדריכים שלו והניידת היו שם שבוע אחרי שבוע, זה אומר שאפשר לסמוך עליהם. שהם לא ינצלו את המצב לרעה. הנערים מגיעים, זה אומר משהו. 

היא יכולה לשנוא את כל העולם ולפחד ולהתרחק, אבל אז היא תסגור לעצמה את כל השערים. היא תהיה כמותם, נערים הכי טובים ומתוקים בעולם, שנשארים בלופ הזה של לילות לבנים ומלצרות ומלחמת התשה, מלחמת השרדות על שאריות אוכל. 

והיא ידעה, שהכל מסביב קרס והתרסק לתהום, אבל משהו בפנים, בנקודה כי אמיתית בתוכה, נשאר בלתי נגוע. 

והיא קמה וחטפה את הטלפון שלה ולחצה בפראות על המקשים. שיחה אחרונה. חיוג. צליל ארוך. 

מה השעה? היא לא יכולה להפריע לאנשים בשעות כאלה. עמדה לנתק. ואז ענה לה הקול של יוסי מעבר לקו. 

אהלן רננה, מה קורה? 

והיא אמרה, אני… אני רוצה להפגש. 

ויוסי אמר, בואי נשב לקפה. את אני ורויה, 

רויה? זו בטח המדריכה.

והוא אמר, העו”סית. 

העו”סית? היא תחזיר אותה הביתה. לאאא…

היא אמרה, אה…

ואז המבט שלה נפל על המאורה שהיא עמדה בפתחה. על מהומת המזרנים שציפו את המרצפות השבורות, על הג’וקים, הדברים השחורים הקטנים והמבחילים שטיילו חופשי לאורך הקירות. 

והיא לחשה, טוב. 

להדפסה