היא נרדמה לבסוף בתנוחה של חצי ישיבה חצי שכיבה. אור הבוקר נשפך פנימה והעיר אותה. היא היתה עייפה וכל הצד שלה כאב והרגל והיד היו רדומות ועקצצו באי נוחות כשמתחה אותן.
דיתי טלטלה את שורי שתקום. שתיהן היו צריכות להגיע לעבודה. יאיא עוד ישן בישיבה, הראש שלו שמוט ופיו פתוח.
היא יצאה אל החצר ונטלה ידיים בכמות המצומצמת של מים שנשארו לה בבקבוק ואז העבירה את הידיים הרטובות על עיניה החצי עצומות. תצטרך למלא אותו מחדש איפשהו.
כבר יומיים לא התרחצה. השער שלה היה גוש סבוך. איך היא תיפגש עם יוסי כשהיא נראית כל כך ג’יפה?
יוסי אמור לפגוש אותה בעיר, בעשר. התלבטה אם לספר, אחר כך החליטה שלא. היא לא בטוחה שזה יבוא להם בטוב. דיתי תגיד לה שהיא עושה טעות. ושורי תיפגע או תכעס. מקסימום היא תחזור ולא תספר שדיברה עם יוסי. לפחות תבדוק את זה.
ואולי תוותר? אולי תלך אתם ותמשיך להסתדר כמו שהם מסתדרים, ולא תקח סיכונים? היא לא באמת יודעת מה יהיה.
אור היום נתן לכל הדברים מראה קביל. כל מה שהפחיד אותה בלילה התקטן והתכווץ, חזר אל ממדיו ההגיוניים. כמו אבו־לילה, השד הירושלמי השחור שיוצא בלילה מן האגדות כדי לעזור לאמהות במלאכת החינוך, ומתנדף עם אור השמש. הבוקר פיזר את מחשבותיה הקודמות, והפחדים הליליים שלה נראו חפוזים ומטופשים. מה כבר יקרה לה? החברים שלה ישמרו עליה. היא רק צריכה להעביר יום ועוד יום. זה הסוד. לעבור כל יום כאילו היא בתפקיד. מה כבר יוסי יכול לעזור? לרשום אותה לחוג אמנות של הניידת? והרויה הזו, היא עו”סית, העו”סים תמיד עושים צרות. היא תגיד שהיא קטינה ותכריח אותה לחזור הביתה.
היא רק צריכה להעביר יום ועוד יום. זה הסוד. לעבור כל יום כאילו היא בתפקיד. מה כבר יוסי יכול לעזור? לרשום אותה לחוג אמנות של הניידת? והרויה הזו, היא עו”סית, העו”סים תמיד עושים צרות. היא תגיד שהיא קטינה ותכריח אותה לחזור הביתה.
היא עוד יכולה להתחרט.
אבל לאן כל זה יוביל אותה? היא כבר ניסתה להשיג עבודה. ניסתה להסתדר עם מקום לינה. היא עשתה הרבה דברים כדי לעזור לעצמה, ולא הלך לה. היא רק הסתבכה עוד יותר. היא לא באמת יודעת איך. היא עוד ילדה. והחברים שלה גם הם ילדים. הם נזרקו לאי בודד והיו צריכים לנהל מין ממלכה עצמאית משלהם, אבל כל התכלית של המקום הזה היא לשרוד. לעבור יום ועוד יום. אם היא לא רוצה להשאר ילדה כל החיים, היא חייבת לתת למישהו מבוגר לעזור לה. היא חייבת לתת לזה צ’אנס.
אבל מה אם זו תחבולה לגרום לה להסגיר את עצמה? להוציא ממנה פרטים ולהחזיר אותה הביתה? זה יהיה האסון שלה. עכשו שגורמי רווחה יהיו בתמונה, היא לא תוכל לחמוק.
שטויות, מזמן הם יכלו כבר למצוא אותה. אם ההורים שלה היו מתקשרים למשטרה, היו תכף מאתרים אותה לפי המספר. היום מאכנים את המכשיר. אפילו כשהוא כבוי אפשר לאתר אנשים שנעלמו. לא היתה להם שום בעיה למצוא אותה בכיכר באמצע העיר. לא צריך אפילו לאכן מכשיר בשביל זה.
היא תלך למרכז כלל ותסתדר קצת בחדרי השירותים לפני שתמשיך לכיכר ציון.
*
יוסי כבר עמד וחיכה לה. הניידת שהיתה פה אתמול נעלמה, והכיכר עשתה פרצוף עסוק שחיפה על כל מה שהלך פה אמש.
מה היא תגיד? ואיפה העו”סית? אולי זה סתם היה תרגיל?
אבל זה אמצע היום. הוא לא יכול לעשות לה שום דבר. אם הוא היה מתכוון לעשות משהו רע הוא לא היה יושב לחכות לה במקום גלוי.
אם הוא ירצה שתבוא אתו או משהו, היא תסרב.
אבל היא לא יודעת להגיד לא.
אז הגיע הזמן שהיא תלמד.
יוסי פסע לקראתה. הי רננה, מה קורה? יופי שהגעת. נשב?
הם התיישבו על חלק חשוף של דק העץ הכהה.
אכלת משהו הבוקר?
היא נענעה בראשה.
אז בינתיים עד שרויה תבוא אני אלך לקנות לך משהו. תחכי לי פה?
והוא לא המתין לתשובה, קם ופנה שמאלה במעלה רחוב יפו.
חלק ממנה התמסר לתחושת ההקלה שפשטה בה, אבל החלק השני נשאר עירני וזהיר היא לא תהיה כמו הצפרדע שמתרגלת בהדרגה לחום של המים, עד שהיא מתבשלת בהם למוות.
שטויות, היא קראה באיזה מקום שברגע שהמים נעשים חמים מדי הצפרדע קופצת החוצה. יש לה אינסטינקטים ואי אפשר לרמות אותם. זה טבע. אנשים יכולים להרדים לעצמם את החושים עד לרמה מסוימת, אבל כל אחד יודע לזהות ריח של סכנה.
גם היא יודעת.
היא תעמוד על המשמר. היא תקפוץ החוצה אם העסק קצת יתחמם.
ואז רויה הגיעה. היא פשוט נגשה אליה, שאלה, רננה? ואז חייכה והתיישבה לידה.
איך היא זיהתה אותה לא הבינה. רויה לא היתה פה בערב הקודם. השער שלה היה אסוף בגולגול בהיר והיא לבשה חולצה לבנה רקומה ומכנסיים ירוקים קצרים ולא דמתה למה שהיא דמיינה שעו”סיות נראות.
ואז יוסי חזר עם שקית של קרואסון וכוס קפה חד פעמית עם מכסה פלסטיק. ואמר, הנה גם רויה פה. ואז הניח אותם לידה והבטיח, זה בד”ץ, אל תדאגי.
היא מלמלה תודה בעיניים מושפלות.
ויוסי אמר, תאכלי, תאכלי, אין מה להתבייש.
היא נגסה בקרואסון נגיסות זהירות. אולי תשמור חצי לאחר כך, שלא תישאר רעבה כל היום.
אז איך אנחנו יכולים לעזור לך? רויה נכנסה ישר לעניינים.
היא מחתה את זויות שפתיה מהפירורים ולחשה, אני… צריכה מקום להיות.
יוסי שאל, איך הסתדרת עד עכשו?
והיא אמרה בשפל קול, אני… הייתי… אני… עזבתי את הבית… לפני… כמה ימים…
יוסי אמר, רוצה לספר למה?
היא שתקה.
הוא אמר, את לא חייבת. את תספרי רק מה שמתאים לך ובזמן שמתאים לך. ואז הוסיף, אנחנו פה בשביל לעזור במה שתצטרכי. תגידי את.
אבל למה? למה הם כל כך רוצים לעזור לה? למה בכלל שלאנשים יהיה אכפת?
ואולי יותר נכון לשאול, מה הם רוצים ממנה. מה הם מרוויחים מזה.
יוסי כמו ניחש את מחשבותיה. גם אני באתי מכאן, הוא אמר, והצביע לעבר הרחוב. אני חייתי ברחובות מגיל חמש עשרה. ההורים שלי נפרדו, ואמא שלי התחתנה ושלחה אותי לפנימיה. הייתי ילד מופרע, עשיתי להם צרות. בשום מקום לא היה לי טוב. איך יצאתי מזה זה סיפור ארוך. אני היום במקום – הוא הצמיד את כפות ידיו במין מחוה של רצינות דתית – שאני יכול לעזור לנערים ונערות כמוני. ככה אני כאילו עוזר לנער שהייתי. זה בשבילי שליחות. יותר נכון, ריפוי. מבינה?
היא הנהנה.
והוא שאל, אז מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך?
והיא אמרה, אני… צריכה להטעין את הטלפון.
יוסי התרומם ושלף מטען נייד מכיס נמוך במכנסיים. הוא הגיש לה ושאל, איך אני?
היא חייכה חיוך נבוך. הוא עזר לה לחבר את הטלפון למטען ואז אמר, נראה שהטלפון שלך עבר טראומה. מה קרה?
היא לחשה, אבא שלי… הוא כעס ש… ש… יש לי…
ואז הקול שלה נשבר. אני… כל הזמן… כעסו עלי… כל מה שעשיתי…
הדמעות פרצו ממנה בלי תכנון. והיא ישבה שם ככה באמצע הרחוב בין שני אנשים זרים מבוהלת מעצמה. היא הידקה את כריות כפות הידיים לעיניים כדי לעצור את הבכי אבל לשווא. כל מה שחשבה שכבר קהה בתוכה התפרץ ממנה בגלים. זה אף פעם לא הולך לשום מקום. משהו מתאבל בה בלי להתייעץ אתה קודם. איזה חלל שאף פעם לא מתמלא. האם אי פעם יהיה לה טוב?
רויה העבירה את ידה על זרועה במחווה של השתתפות.
פרץ הבכי שכך. הרטיבות קררה את פניה. היא בלעה את הדמעות ולחשה, אני לא יכולה לחזור הביתה.
רויה אמרה, אנחנו לא מכריחים שום דבר, ואנחנו לא נציגים של אף אחד, אנחנו פה בשבילך.
ואנחנו לא שולחים אף אחד לחינוך מחדש, יוסי אמר בצחוק. זה לא רוסיה פה.
רויה אמרה, צריך לפתור את הענין הזה של המגורים. הרחוב הוא לא מקום להיות בו. יש מקלט שתוכלי לשהות בו לתקופה קצרה. את חרדית נכון? זה מקום לנערות כמוך, שאין להן אפשרות להיות בבית.
ואז הוסיפה, נצטרך לשם כך אישור של ההורים.
לאאא.
עוד פעם.
אין סיכוי שהם יסכימו.
היא מסתובבת במעגלים.
אם יבקשו מהם אישור הם יאלצו אותה לחזור הביתה. ואז הכל יחזור להיות כפי שהיה. שוב ההורים שלה יהרסו לה. בשביל מה פנתה לעזרה? היתה לה הרגשה שלא יצא כלום מכל זה.
היא אמרה בקול כבד, הם לא יאשרו.
רויה אמרה, קודם נקח אותך לשם, שיהיה לך היכן להיות. ההנהלה שם כבר תדבר עם ההורים. לפעמים כשאין ברירה מוציאים צו חרום. אבל בדרך כלל הורים מבינים שהפתרון הזה עדיף על להיות זרוקה ברחוב יפו. יוסי, תבדוק בבקשה אצל בית אחינועם אם יש להם מקום פנוי.
ואז היא הוסיפה, אבל את מבינה שבשלב מסוים תצטרכי לדבר אתם.
היא כנראה הבחינה בבהלה שעל פניה של רננה, כי היא מיד הבהירה, לא לבד. את לא תנהלי את הארוע הזה. גם יוסי ואני נהיה שם. את לא חייבת להגיד כלום. נסכם בינינו קודם מה תרצי שנגיד ואנחנו נדבר בשמך. הולך?
היא כנראה הבחינה בבהלה שעל פניה של רננה, כי היא מיד הבהירה, לא לבד. את לא תנהלי את הארוע הזה. גם יוסי ואני נהיה שם. את לא חייבת להגיד כלום. נסכם בינינו קודם מה תרצי שנגיד ואנחנו נדבר בשמך. הולך?
אם הם ידברו בשמה, למה היא צריכה להיות שם? היא לא רצתה להיות שם. היא ידעה שזה לא יעבוד, ולא היה לה כח להתפרק עוד פעם. אבא שלה יצעק שלא מעניין אותו כלום ושהיא חוזרת בלי עניינים. ואמא שלה תשתוק או תגבה את כל מה שאבא שלה יגיד. ואם זה לא יעבוד – היא איבדה את דיתי ושורי לתמיד. בקושי הכירה אותן, וכבר תצטרך לוותר עליהן.
אבל מה האופציה שלה?
כל לילה יהיה סכנה שצריך לשרוד, וכל יום יהיה יחידת זמן שצריך להרוג. ככה, בלי תכלית ובלי אופק. והכי גרוע, היא תאבד הבחנה בין טוב לרע. ואם יהיה לה קשה, היא תיפול לכל הבורות שהאחרים נפלו. יום אחד יהיה לה עצוב מדי והיא תיקח כל מה שיציעו לה כדי להרגיש טוב. ככה זה אצל כולם. ככה כל הנערים התחילו.
והכי גרוע, היא כבר לא תרצה לצאת משם.
נזכרה בקפה שיוסי הביא לה. היא לקחה את הכוס ועטפה אותה בידיה. הקפה עוד היה חם והריח הגיע לאפה סמיך ועוטף.
הולך, היא לחשה.
תגובה אחת
פרק מקסים.
תודה לך על הסיפור היפיפה.
גיליתי אותו לפני כמה ימים ולא היה מנוס מלקרוא אותו בשלוק אחד.
רננה נכנסה לי עמוק בלב. וכמה שאני שונה ממנה מהותית באופי אני מגלה שלפעמים כאב לא צריך התאמה בשביל הבנה.
הקטע עם המורה ימימה (מי זוכר אותה בכלל…) קרע לי את הלב. כי זה קרה גם לי אותו הסיפור אחד לאחד. בתקופה בה אני הייתי זקוקה לעזרה בדחיפות ולא ידעתי למי לפנות והפניה שאני שלחתי לא נענתה ועוד נדחתה בצורה כל כך משפילה הותירה בי חותם גדול שמלווה אותי עד היום. היה קצת משהוא מרפא בפרק ההוא.
אז שוב תודה ותמשיכי לכתוב עוד, את עושה קסמים!