קיץ ארוך מדי – פרק ז’

ואז למחרת אחרי צהריים תהילה התקשרה, ועדכנה בשם אבא שלה שאפשר גם לפזר מלח בישול. זה ממיס אותם. לפזר מלח גס מסביב לכל הבית. זה לא פתרון טוב כמו פס נחושת, כי כשיורד גשם הכל נשטף. אבל זה יעזור בינתיים עד שהם ישימו פס. והיא אמרה לתהילה שגלוריה השכנה שלהם היתה מפזרת בבית מלח נגד עין הרע, ותהילה אמרה לה, אולי יש לכם גם שדים ורוחות, מה’כפת לך. והיא צחקה. לא רק בגלל הבדיחה. היא הרגישה שמחה שהקדוש ברוך הוא עזר לה בזול. שהוא לא היה צריך להתאמץ בשביל לתת לה פתרון. 

אז היא ישר לקחה חבילה של מלח בישול מהארון, וחמקה לחצר והתחילה לפזר סביב האזור של הדלת והחלונות. אבל הלל גילה אותה ושאל למה היא זורעת מלח באדמה. אז היא אמרה, כדי לגרש שדים, ווווווּההההוווווּהוּ!!!! וכשהוא נרתע היא צחקה, ואז אמרה, כדי שהחלזונות לא יטפסו עליך בלילה. והוא אמר, ליוני חבר שלי יש אופניים כחולים חדשים. 

*

למחרת בהפסקה, כשעוד רשמה את שיעורי הבית, שמעה שקוראים בשמה. זה היה כל כך לא הגיוני, שרגעים אחדים נדרשו עד שהרימה את הראש וחיפשה את הקול. 

המחנכת ישבה ליד השולחן שלה, מסמנת לה בניד ראש לגשת. 

נחפזה לקום, נכשלה ברצועות התיק, נעמדה, פילסה את הדרך בין הטורים אל שולחן המורה. ליד הקתדרה נעצרה. משהו בהופעה שלה לא בסדר? המורה שמה לב שהיא לא מתפללת עם כולן? חשה את המבע המטומטם ההוא נמרח על פניה, אבל לא הצליחה להפר אותו.

המורה התרוממה והכסא חרק על לוחות העץ. הייתי רוצה שנחליף כמה מלים, היא ירדה ופנתה לכיוון הדלת.

והיא הלכה אחריה בצייתנות, מודעת למבטים הנצמדים אל גבה.

המורה נעמדה במסדרון לצד הקיר. היתה לה פאה בצבע שטני עם אומברה בלונד, והיא נראתה לא מדי מבוגרת ולא מדי צעירה. אבל יותר צעירה מאמא שלה. ורק עכשו שמה לב כמה היא גבוהה. כשעמדה לידה הרגישה עוד יותר נמוכה ופשוטה וחסרת הדר. לא העזה להסתכל עליה ישירות. המבט שלה ברח הצדה, קולט שתי בנות סורקות אותה ומסתודדות. 

המורה נעמדה במסדרון לצד הקיר. היתה לה פאה בצבע שטני עם אומברה בלונד, והיא נראתה לא מדי מבוגרת ולא מדי צעירה. אבל יותר צעירה מאמא שלה. ורק עכשו שמה לב כמה היא גבוהה. כשעמדה לידה הרגישה עוד יותר נמוכה ופשוטה וחסרת הדר.

המורה אמרה, אז מה שלומך רננה? הבנתי שאת מגיעה מרחוק.

מה? פלטה בלי לחשוב. המילים טיילו על ראשה, מנסות להכנס לתוך שדה ההכרה שלה. מה הן מסתכלות? החזירה להן מבט, והן הפנו את תשומת הלב המיותרת שלהן לכתובת אחרת. למה היא מתכוונת, לעיר הקודמת או לשכונה החילונית, שלבנות בכיתה אין מושג אפילו באיזה צד של ירושלים היא נמצאת?

רציתי לשמוע איך את מסתגלת.

מה זה נקרא מסתגלת? חוץ מפעם אחת שהתבלבלה, היא תמיד מביאה את המערכת. והיא מתחילה להבין את המהלכים של השיעורים.

עם הסיכומים בכיתה היא עוד לא מסתגלת. היא לא רגילה לכתוב כל כך מהר. טובי לידה יושבת וכותבת כמו מכונת כתיבה. ותוך כדי אפילו מצליחה לסמן קווים בסרגל מתחת לכותרות ולשים כוכביות בעט פיילוט ורוד. אבל בזה היא דוקא מעדיפה לחכות עם ההסתגלות, כי ככה יש לה איך להעסיק את עצמה בהפסקות. 

איך את מוצאת את עצמך בכיתה? טוב לך?

מה היא תגיד, שהמקום היחיד שהיא מוצאת בכיתה הוא המושב של הכיסא שלה, שיש בו בורג רופף שעושה לה צ’פים בחצאית? שהיא רוצה כבר לחזור לכיתה הקודמת ולמחוק את החודשים האלה מקורות החיים שלה? זה יישמע מעליב. היא אורחת פה והיא לא יכולה לבוא בתלונות.

עשתה איזו תנועה בראש. שהמורה תפרש איך שהיא רוצה. 

את יוצרת קשרים עם בנות מהכיתה? אתן לומדות למבחנים?

מה זאת אומרת לומדות למבחנים, המורה לא יודעת שהיא לא נבחנת?

המנהלת אמרה לה בפירוש שהיא לא תצטרך, כי ממילא אי אפשר לתת לה תעודת מחצית. היא רק צריכה להשלים את החומר לבגרויות.

לא ידעה מה להגיד ואיך להסביר את כל זה. אולי זה יישמע שהיא כאילו מאשימה את המנהלת שלא עדכנה את המורה. או את המורה שלא סגרה פינות עם המנהלת.

המהמה משהו לא ברור. 

אני שמחה לשמוע. אם את צריכה את עזרתי במשהו, גשי אלי.

הנהנה, העיקר שהשיחה הזו מאחוריה.

המורה כבר הלכה משם, יורדת אל חדר המורות בקומת הכניסה. התיק העמוס שלה יורד לצדה בנפרד. היא נשארה לבד. מבחינה לראשונה בחלון הגבוה שנידב אור יום וקצת אויר לתוך המסדרון, בתמונות של המסלול לגרפיקה על הקיר הארוך בשבח ניצול הימים החולפים ואין אבדה כאבדת הזמן. גררה רגליים אל תוך הכיתה. הבנות שהתבוננו עליה מקודם איבדו עכשו עניין. 

*

ואז, בהפסקה הבאה חני ניגשה אליה: רוצה ללמוד אתנו בהיסטוריה?

היא הסתכלה הצדה, לראות למי היא מתכוונת, ואז קלטה שחני מדברת אליה.

אנחנו הולכות אלי מיד אחרי הלימודים.

אנחנו?

כן, גם גיטי ומלי. 

החברות הקבועות שלה.

בטח שהיא רוצה. רצתה מיד להגיד כן. חני! הבת הכי שווה בכיתה. כל ההפסקות הבנות מצטופפות סביב השולחן שלה. וגיטי בכלל הזוהר הצפוני. 

אבל איך זה הגיוני? מה פתאום שהן ירצו להכניס אותה לחבורה היחסנית שלהן?

אה… אני לא הודעתי בבית.

ברור שלא. תתקשרי מאצלי.

אמא שלה עובדת היום מהבית, אז היא לא צריכה לחזור בזמן ולהיות עם הבנים. זה יכול להסתדר. אולי ה’ מסדר לה דברים.

טוב, תודה. היא שחררה חיוך רפה. כעסה על עצמה שלא היתה נחמדה יותר. ללמוד עם חני! אבל מה היא מצאה בה? אולי היא סתם מנסה להיות נדיבה. אבל לא אכפת לה. התלבטה אם לספר שהיא לא חייבת להשלים מבחנים. זה נקרא גנבת דעת? בעצם למה הן צריכות לדעת שהיא לא מקבלת תעודה? גם ככה אין לה מה לעשות בזמן שהן נבחנות. מקסימום היא תשב ותמלא את המבחן ולא תמסור אותו. 

אחר כך, לאורך כל שלושת השיעורים האחרונים התחממה במחשבה שהיא הולכת ללמוד עם חני וגיטי. ופחדה במקביל שבסוף ישכחו ממנה. אבל אחרי הצלצול חני באה אל השולחן שלה, והן כולן יצאו בחבורה לכיוון גבעת שאול. חני וגיטי דיברו על כל מיני דברים שהיא לא הבינה. מלי אמרה משהו שאבא שלה אמר, וחני הקשיבה כאילו זה מאד מעניין. אחר כך היא וגיטי המשיכו לדבר ביניהן. מלי תרמה לשיחה מדי פעם איזה ‘נכון חני’, או ‘את לא צודקת גיטי’. 

מלי רזה ונמוכה, אפילו יותר נמוכה ממנה. ליד חני היא נראית כמו בת צמיתים קטנה. עם שיער כתום מתולתל ופרצוף מנומש, שנראה כאילו בזקו עליו פפריקה במלחיה. ראשה מוטה לשמאל, כאילו היא מנסה לבחון דברים מהצד. היא חמודה, אבל לא ממש מעוררת אהדה. חני כאילו שומרת עליה, היא לא מצליחה עדיין לתפוס ממה.

הן נעצרו ליד מעבר החציה בצומת הכניסה לעיר. ואז חני פתאום נזכרה בה. אז מה, רננה, תצטרכי להשלים את כל המבחנים? 

איך לא חשבה מראש. היתה צריכה להכין לעצמה תשובות. אם היא תגיד שלא, הן לא יבינו למה היא באה אתן ללמוד. איזו שטות שהסכימה לבוא. מה היא תגיד עכשו? 

חני עוד הסתכלה עליה, חיכתה לתשובה. 

לא הכל, אמרה בשפה רפה. רק חלק. מה שצריך לבגרות. 

מה, ולא תקבלי תעודה? גיטי אמרה.

לא, היא אמרה. ואז נגמרו לה המילים.

היא חייבת לומר משהו. אם היא תדבר ותהיה מעניינת, הן יזמינו אותה שוב. והיא תהיה חלק מהחבורה הכי שווה בכיתה. זו ההזדמנות שלה. 

אה… זה לא נורא, היא הוסיפה מהר במין ביטחון־עמנואלה שגייסה מתוכה. לפחות זה חוסך לי את כל הוואג’רס של המבחנים.

גיטי וחני הצליבו מבטים, ואז גיחכו. 

גיטי אמרה, וואג’רסססס. 

הבינה שהפילה את עצמה בפח. 

אה… בלבול מוח התכוונתי, ניסתה לתקן את עצמה. 

וואג’רס. הי הי! היה ברור שגיטי נהנית. 

מלי הטתה את הראש עוד יותר הצדה ואמרה בלי להסתכל על אף אחת, אבא שלי מאוד מקפיד לא להשתמש במילים של סלנג. זה לא לשון הקודש. 

מלי הטתה את הראש עוד יותר הצדה ואמרה בלי להסתכל על אף אחת, אבא שלי מאוד מקפיד לא להשתמש במילים של סלנג. זה לא לשון הקודש. 

חני אמרה, תכל’ס. 

טמבלית שכמוה. למה לא שמרה על הפה שלה. למה היתה צריכה להראות את החכמה הגדולה שלה. ומה היא עושה פה בכלל. הידיים שלה פתאום היו לה מיותרות ולא ידעה מה תעשה בהן. הרגליים שלה הסתבכו. בשביל מה בכלל באה? ללמוד היא יכולה לבד. כמעט מעדה כשהרמזור התחלף. 

אולי היא פשוט תגיד, סליחה, אבל נזכרתי שאמא שלי צריכה אותי היום.

הה, נזכרת. בטח.

הגיעו איכשהו לבית, בתוך רחוב כלשהו, לא שמה לב כמה קומות עלו, עברו בפתח של איזו דלת. מצאה את עצמה ישובה ליד שלחן כהה מבהיק בסלון. אור יום נקי נשפך דרך וילון מלמלה דק אל המרצפות. כמה רבנים הסתכלו עליה מן הקירות. מה נפל עליה. המורה בטח דיברה עם חני אחרי השיחה שלהן וביקשה ממנה לקרב אותה. היתה צריכה לנחש. טפשה שכמותה. איבדה את הראש מרוב רעב. היא סתם עוד נספח שלא מפריע לאף אחד, ואפשר לגחך בטוב לב מעל ראשה התמים. היא היתה הגולם במעגל, שהכדור רץ מעליו והוא מנסה לשלוח אליו ידיים. איזה מחזה. 

הגרון שלה היה יבש. על השלחן לידה עמד בקבוק מים, אבל היא לא העזה להתחיל אתו. היא בטח תשפוך את המים בגמלוניות הרגילה שלה והן יחליפו עוד סבב מבטים. 

ואז שמה לב שהן כבר התחילו ללמוד. מלי שאלה משהו, וחני אמרה, אה… זה סתם וואג’רס. וגיטי השתעלה שפריץ מופרע של מים. 

כשהיא ותהילה למדו למבחן היא היתה המובילה. היא היתה קוראת ומסבירה, ותהילה היתה שואלת שאלות או מדברת על דברים שלא קשורים והיא היתה מחזירה אותה כל הזמן למסלול. תקופת המבחנים היתה תמיד הזמן שלה. הבנות ‘תפסו’ אותה מראש, כי היא הסבירה יסודי וברור וזכרה את כל הפרטים. עכשו המוח שלה היה מלא צמר גפן והיא לא קלטה שום דבר. חוזה ורסאי, קו מאז’ינו, ריבנטרופ־מולוטוב. לא זכרה איך כל הטיפוסים האלה הגיעו לראש שלה. לא חשוב. היא תלמד מהסיכומים של טובי. אמא שלה תכעס שלא התקשרה הביתה. כבר לא אכפת לה. קֶה סֶרָה סֶרָה, כמו שאמא של גבי היתה אומרת.

הן אפילו לא מדברות באותה שפה. אולי הן מדברות לשון הקודש והיא סתם עברית. אין לה סיכוי להדביק את הפער. היא תמיד תהיה פחות מהן. למה לא אמרו לה את כל זה מראש? 

ואולי זה לא משנה. זה היה קורה בלאו הכי. אולי זה מגיע לה. כמו קין, היא מסתובבת בעולם עם אות בלתי נראה על המצח. לעולם לא תגיע לאנשהו, כמו בפרדוקס ההוא עם הצב. נעה ממקום למקום, לא מתאימה, לא שייכת. ואין לה שום דבר, רק תיק עם כתם.