קיץ ארוך מדי – פרק ע’

רויה לקחה אותה לקינג ג’ורג’ ועלתה אתה על קו 72 לכיוון רמות. החופשי חודשי שלה היה עדיין בתוקף. רויה נזהרה לא לדבר הרבה באוטובוס, מטעמי דיסקרטיות כפי שהיא הסבירה, אבל אמרה שהמקום הוא מקלט לתקופות קצרות, עד שמסדרים לנערות פתרון של קבע. 

כשירדו בתחנה רויה הובילה אותה לתוך רחוב קטן מעבר לכביש לאורך שורה של בתים דו-קומתיים, חבויים מאחורי שערי מתכת מעוצבים ושכבות של שיחים מטפסים, אפופים בריח של כפר. אם תצטרך לשחזר את המסלול לא תזכור. הבתים האלה, שתמיד תהתה מי גר בהם ועל אילו חיים הם מכסים. ואז הן נעצרו בפתח של בית לבן עם גג אדום, כמו בתמונות. המקום מצא חן בעיניה. אהבה ממבט ראשון.

שער הברזל הקלוע חרק ונפתח כלפי פנים בתנועת הזמנה. מעל לדלת היה שלט, בית אחינועם, ולידו ינשוף ברזל צבעוני, ומתחתיו מילים שנצרבו על פיסת עץ ארוכה:

על סף התהום עוד אפשר לעצור – ילדי הלילה מבקשים אור

ילדי לילה, חשבה. יש פה ילדי לילה. 

על סף תהום.

הדלת נפתחה, ועמדה בה אשה קצת מבוגרת במטפחת וחיוך, והיא אמרה, איזה אורחות! ברוכות הבאות. רויה אחזה במרפקה ואמרה, בואי, ניכנס. 

הדלת נפתחה, ועמדה בה אשה קצת מבוגרת במטפחת וחיוך, והיא אמרה, איזה אורחות! ברוכות הבאות. רויה אחזה במרפקה ואמרה, בואי, ניכנס. 

היא חקרה בחשאי את המקום כשהן נכנסו. מצד ימין נמתח מטבח ארוך ובהיר, שרק דלפק חצץ בינו לבין המתחם המרכזי. מטבח אמריקאי אמא שלה אמרה שקוראים לזה, והיא לא הבינה איך בני אדם יכולים לשבת לאכול כשכל העולם רואה אותם. האמת, מי כבר נכנס אליהם הביתה, שהיה רואה אותם. בבית שלה יהיה מטבח אמריקאי והוא ישקיף אל הסלון ויתן תחושה של אמריקאיות. איזה כיף זה, לחיות בתוך תמונה מהקטלוג. 

הסלון כלל פינת ישיבה נדיבה ופופים וכורסאות נמוכות והמון כריות זרועות בכל מקום. מהמטבח עלה ריח חם של מרק או תבשיל. הריח הטריף את חושיה. 

רויה אמרה, זו דינה, האם בית. דינה, נוכל לשבת לדבר כמה דקות?

דינה אמרה, שקודם תשב לאכול. הצבא צועד על קיבתו. כאילו רננה עמדה בפני משימה צבאית. והיא הלכה למטבח וקרקשה בסירים, ואז הניחה על הדלפק מצדו השני צלחת מרק והוסיפה סלסלת לחמים. 

מה היא כל כך מתרגשת מצלחת מרק? מה עובר עליה?

דינה הושיבה אותה ליד הדלפק הארוך ודחקה בה לאכול. לא היה לה נעים לברר לגבי ההכשר, אבל רויה אמרה שזה מקום לבנות חרדיות, ודינה נראית ממש חרדית, אז כנראה זה בסדר. הדלפק היה ארוך ונראה שהספיק לבערך שנים עשר אנשים. אז זה מספר הנערות שמתגוררות כאן? או שהן אוכלות במשמרות? יש הרבה דברים שהיא עוד צריכה לברר.

בזמן שאכלה היא בחנה את הסביבה. הבית היה שקט ומחלקו הפנימי עלה רק רעש הסיבובים של מכונת הכביסה. היא תהתה היכן דיירות הבית בשעה הזו. ואולי זה רק מקלט ללילה? 

רויה ודינה דיברו ביניהן בעמידה. היא הבינה מהדברים שרויה תמשיך ללוות אותה ושהיא תהיה בקשר עם המקום. היא נבוכה והרגישה עטופה בו זמנית. משהו נרגע בה, כאילו חשה שסוף סוף אפשר לשמוט את המושכות ולהשען לאחור. שהיא יכולה לסמוך על העגלון שייקח אותה לאן שהיא צריכה ושהסוסים לא יטילו אותה לתוך הבוץ.

אחר כך רויה נפרדה ממנה וביקשה שתכתוב או תתקשר אליה בשביל כל דבר, ודינה לקחה אותה לסיור פרטי במקום. היא הראתה לה את אזור הפעילות, שבו התקיימו חוגי אמנות ויצירה ומוזיקה, ואת הקומה של חדרי השינה, הראתה לה איפה היא תישן, והסבירה לה את הכללים. מגיעים לדירה הכי מאוחר בשמונה. כיבוי אורות בעשר. היא תבנה עם הרכזת תכנית אישית, ואם תהיה בעיה תפנה למדריכות. אסור לעשן, אסור לשתות. מעיפים על זה. מיד. האזהרות הצחיקו אותה. ואז חשבה, כן. ילדי הלילה. אחר כך דינה יצאה אתה לגינה. בית עם גינה… כמה שהיא חלמה על זה כל החיים. התיישבה על ספסל העץ הצבוע. מישהו חרט לב עקום על אחד מלוחות המושב וגילף בתוכו אותיות לא ברורות. אולי ד’, אולי ר’. האם העץ יכול לשאת מזכרת? אולי תחרוט גם היא את שמה, אם תהיה כאן מספיק זמן. 

*

טוב, אז יש כאן ליד שרותים ומקלחת. תתארגני לך, דינה אמרה.

היו לה כמה שעות של שקט עד שיגיעו שאר הבנות. היא תהתה איך ייראה המפגש ואם היא תרגיש נוח ביניהן. על המיטה שלה היו מצעים נקיים מקופלים. היא פרשה את הסדין על המיטה ודחסה את הכרית לתוך הציפית בתנועות גמלוניות. אחר כך יצאה להתארגן במקלחת. היא היתה משותפת לכל החדרים. מקלחת, איזה קסם.

ואז היא סגרה את הדלת בשקט. היא היתה עייפה. בלילות האחרונים ניקרה בקושי. היססה אם לסגור את חלון הזכוכית או לא. השאירה פתוח. מה שפחות לגעת יותר בטוח. הסתכלה דרך החלון החוצה. הוא פנה אל הגינה האחורית. מתחתיה היה אפשר לראות את מורדות ההר הנופלים אל העמק ואת הנתיבים החוצים אותו. פתאום קלטה שהיא צופה על ההר שלמול הסמינר שלה. שאולי, אם תהיה לה משקפת טלסקופית, היא תוכל להציץ אל הכיתה שלה לשעבר. כאב עלה בה.

המקום היה מבודד, ואם מישהו יחליט לחדור לתוך הבית, הן יהיו חשופות. אולי דינה תבריח אותו במערוך… אבל אם זה יהיה בלילה, זה יהיה רק הן והמדריכה, או בת השרות…

הורידה את התריס. היא משכה ברצועה בזהירות, סנטימטר אחר סנטימטר, שלא תגרום איזה נזק. פסים של אור השחילו את עצמם דרך חריצי התריס ונפלו על הקיר ממול, הודפים קלות את האפלולית. מתחת לדלת הסתנן אור דק מן המסדרון, והרחשים נעצרו מאחוריה והיו לבליל עמום נעים של בית. נדחקה מתחת לשמיכה ומתחה את רגליה. המזרן היה נח, והשמיכה רכה כל כך, שהיא הרשתה לעצמה לשקוע לתוכו בהנאה רפויה. לרגע חשה עטופה וחבוקה. כמו אז, כשהיתה קטנה, ואמא שרה לה לפני השינה. נומי נומי, ילדתי… אבא הלך לעבודה, יביא לך מתנה…

אבל הוא אף פעם לא הביא מתנה. השיר שיקר.

אם אבא שלה היה יודע שהיא הולכת להתקלקל בירושלים עיר הקודש, גם שירים עם הבטחות לא היו שם.

אמא שלה היתה שרה, בעצים מכה הרוח, אך איני רועד בכלל…

גם השיר הזה שיקר.

דינה אמרה לה שהן יבנו לה תכנית, שהיא תצטרך להשלים לימודים או למצוא עבודה, שחייבים להיות עסוקים. זה מצא חן בעיניה. היא יכלה להפקיד את חייה בידי האנשים האלה, אחרי שידעה שהם ידאגו שהיא תגשים את המטרות שלה יותר טוב ממנה. דינה גם אמרה שהבנות הולכות פעם בשבוע להתנדבות. אצל קשישים וכאלה. וגם זה מצא חן בעיניה. זה אומר שהן בעמדה שהן יכולות לתת מעצמן. שהן לא משובללות בבעיות שלהן. בתהום שהן היו על סִפה.

דינה אמרה לה שהן יבנו לה תכנית, שהיא תצטרך להשלים לימודים או למצוא עבודה, שחייבים להיות עסוקים. זה מצא חן בעיניה. היא יכלה להפקיד את חייה בידי האנשים האלה, אחרי שידעה שהם ידאגו שהיא תגשים את המטרות שלה יותר טוב ממנה.

ואולי יסדרו לה פנימיה. 

כל ההסדר הזה הוא רק לבינתיים. אפשר להיות כאן בין לילה אחד לשלושה חודשים. זו רק תחנת ביניים. ובכל זאת, הם דאגו שהבנות לא רק יהיו כאן אלא גם יהיה להן כח להמשיך הלאה, ומפה עם מסלול, וכרטיסי נסיעה. 

לראשונה היא יכלה לראות את העתיד שלה – לא רק לראות בו דברים שהיא רוצה שיקרו, אלא בכלל לראות לעצמה עתיד. לנשום מעבר ליום הזה. לחלום על דברים אחרים חוץ מאוכל, מיטה, נעליים, תיק. 

ואז נפתחה הדלת, וקול אמר, אהלן, מה זה? סוכנת שתולה?