מולה עמדו שתי בנות, אחת בקוקו שחור מתוח, והשניה בשער ארוך חלק וזוויות עיניים מודגשות בפס שחור חתולי.
גם את חדשה? השניה שאלה. איך קוראים לך?
מה גנבת? שאלה זאת עם הקוקו .
עזבי אותה, אמרה השניה.
אבל הראשונה כבר התנפלה על תיק הטורקיז שישב על הכסא ליד המיטה של רננה ומשכה את הרוכסן.
היא קמה באחת למצב ישיבה. הפאניקה גאתה בה. לא גנבתי כלום, היא מלמלה.
השניה אמרה, די הדס, עזבי אותה.
הזאת עם הקוקו לא הקשיבה. הידיים שלה חיטטו בתוך התיק. לא, באמאשלך, לנו לוקחים את הטלפונים כל היום וזאתי עם טלפון חופשי. אני אומרת לך היא סמויה.
עכשו היא החזיקה את התיק באלכסון ועמדה לשפוך את תכולתו על הרצפה.
לאאא! היא צרחה. היא לא ידעה מאיפה הצעקה הזו באה לה. זה הרגיש לה כאילו הבחורה הזו חיטטה לה בנשמה. היא עצמה עוד נשארה ישובה על המיטה, אבל חלק אחר שבה קם והתנפל על הבחורה וחטף ממנה את התיק. היא חבקה אותו והתיישבה חזרה על המיטה, הזעם ממלא אותה עד כלות. איזה מין מחסה זה, שטיפת פרטיות אין פה. היא תלך מפה. היא תעזוב את המקום הזה הרגע. שום דבר טוב לא יצא לה מהעזרה של רויה.
חלק אחר שבה קם והתנפל על הבחורה וחטף ממנה את התיק. היא חבקה אותו והתיישבה חזרה על המיטה, הזעם ממלא אותה עד כלות. איזה מין מחסה זה, שטיפת פרטיות אין פה. היא תלך מפה. היא תעזוב את המקום הזה הרגע. שום דבר טוב לא יצא לה מהעזרה של רויה.
הבחורה השניה אמרה, הגזמת יא משוגעת. היא תלשין עליך לעוסית.
היא לא תגנוב לי, הראשונה אמרה.
מה קורה פה בנות? את הדלת מילאה דמות של בחורה. הדס, חלי, למה אתן לא יורדות לארוחת צהרים? ומה קורה פה?
הזאת עם הקוקו הרימה את שתי הידיים לצדדים כמו להכריז על נקיות הכפיים שלה ואמרה, לא קרה, הכל טוב.
העיניים של הבחורה נחו על רננה והיא אמרה, אה, את הגעת היום נכון? אני מירי, המדריכה. נעים מאד.
היה לה קוקו חום אסוף בקליפס ומשקפי שמש שרכבו לה על הראש, אפילו שלא היתה שמש בתוך הדירה.
איזה יופי של הכרות. התחילה את השהות שלה בפאדיחות. עכשו מירי הזאת שמעה אותה צורחת. האדרנלין עוד זרם לה בוורידים. הלב שלה דפק והפנים שלה להטו. היא נהיתה כמו חית בר, שום דבר מהכבוד שהיה לה קודם לא נשאר. שורדת יער, כמו איזה מוגלי בין זאבים. פרועת שער, חושפת שיניים, מדברת בנהמות במקום במילים.
היא חיטטה לי בתיק, היא אמרה בקול מעובה, חסר צבע, לא מרימה את מבטה.
שיעיפו אותה מפה. לא אכפת לה. אף אחד לא ייכנס לשטח שלה בלי רשותה. אף אחד לא ייגע לה. מספיק ודי עם זה.
הדס נסוגה צעד ואמרה, מי נגע מה נגע, רק בדקתי שהיא לא לקחה כלום.
מירי אמרה בקול תקיף, זה חמור מאד. הדס אנחנו נדבר על זה. עכשו תרדו לאכול.
הדס זרקה לעברה מבט אפל של ‘גם אנחנו נדבר על זה’ ושתי הבנות עזבו את החדר. מירי פסעה לעברה, התיישבה לידה על המיטה וחבקה את כתפה.
היא התחילה לבכות. לא באמת היה לה עצוב. היא לא הרגישה כלום. בתוכה השתרע מדבר שממה. אבל העצבים שלה כבר היו קוצים קוצים והבכי נהיה צורת הביטוי שלה, כאילו חזרה אחורה לגיל שעוד לא ידעה לדבר.
אני רוצה לעבור חדר, היא מלמלה בין היפחות.
לא, זה חמור מאד, מירי אמרה, אבל גם הן חדשות. האווירה פה בדרך כלל מאד טובה. את עוד תראי. כולכן כרגע בחדר הסתגלות. בעוד כמה ימים נשבץ אתכן בחדרים הרגילים ותרגישי יותר נח.
הכתפיים שלה התקשחו. היא לא יכולה להיות עם הבנות האלה אפילו יום בחדר. הספיק לה.
היד של מירי נעצרה על זרועה. לוקח זמן עד שמפנימים את החוקים של המקום, היא אמרה. כל אחת פה באה עם ההיסטוריה שלה והבלגנים שלה. ככה זה. את דוקא נראית בלי הרבה פז”מ.
הרימה עיניים רטובות בתהיה.
הגעת יחסית מהר, מירי הסבירה. יש בנות שמסתובבות ברחוב שנה, שנתיים. זה לא הבית ספר הכי טוב. יאללה, בואי תשטפי פנים ונרד. נעשה לך הכרות עם כולן.
מירי תמכה בה והיא קמה. הן ירדו אל הקומה הראשונה והצטרפו לארוחה, אפילו שהיא כבר אכלה מוקדם יותר. חלק מהבנות ישבו ליד השולחן וחלק התעסקו בהגשה. מישהי חתכה פרוסות לחם. הפליא אותה לראות שם בנות צעירות ממש. מתי הן הספיקו…?
על הקיר הסמוך היתה רשימת התורנויות של הבנות, ולידה לו”ז שבת. מישהי אמרה, הי, יש פה חדשה.
אחרת שאלה, איך קוראים לך?
ובחורה אחרת, שנראתה קצת יותר גדולה ממנה, הצביעה על כסא פנוי לידה ואמרה, שבי שבי. גם לי יש חברה רננה. כל הרננות מותק.
הסערה שבתוכה שככה. היא התיישבה. מירי שמה לה צלחת וסכו”ם. היא היתה אמורה לקחת לה מהצלחות המרכזיות, אבל נרתעה. הבחורה לידה ראתה שהיא מחכה, ואמרה, אל תתביישי, תרגישי בנוח. כולנו הגענו לפה לא מזמן. ככה זה פה. עוד לא מתרגלים וכבר עפים.
מישהי מהצד אמרה, חוץ מנסיה. נסיה פה חצי שנה. הסתכלה לאן המבטים שלהן מופנים. נערה בתלבושת סמינר ישבה שם וחייכה, נהנית מתשומת הלב. הן הולכות לסמינר? היא חשבה שכולן כבר נפלטו. כמוה.
בעצם היא בסך הכל נעדרה מהכיתה שלה כמה ימים. יכלה בקלות לחזור ולומר שהיתה חולה. אף אחד לא צריך לדעת שהיא הספיקה לנסוע למאדים ולחזור.
אבל היא לא באמת רוצה לחזור לשם. בשביל מה? מה יש לה שם? מי מחכה לה?
אבל גם פליאה עשתה את זה. פליאה מתחה את הקווים בצורה הכי חצופה שאפשר. בעצם, היא כנראה עדיין שם. בסמינר. משלימה בגרויות ומחכה לשניה שתסיים י”ב.
פתאום עלה בה געגוע. אולי תתקשר אליה? תשאל מה נשמע ואיך מסתדרים בחנות בלעדיה?
היא היתה קשורה עכשו לכלום. לאף אחד. כל האנשים במקום הזה היו זרים לה. כל הדמויות שהיא התקשרה אליהן רגשית התחלפו לה כמו במסך. אולי ככה זה כשאין לך מסגרת.
אבל אי אפשר ליצור ככה קשרים. כמו שאי אפשר להתקשר לדמויות מסך.
היא לא יכולה להתקשר לפליאה, היא הרגיזה אותה. פליאה לא תרצה לדבר אתה. ובכלל, עם איזו פליאה היא הולכת לדבר?
ואולי לא לפליאה היא התגעגעה. אולי סתם היה בה געגוע. סתם מין חור בלב, שהיא מנסה לסתום בכל מיני סמרטוטים.
הבחורה שלידה הרימה שניצל מהצלחת בתנועת שאלה. היא הנהנה. הבחורה קרבה אליה את קערת האורז ואת הסלט. והיא ישבה שם, והפטפוטים זרמו מסביבה והיה לה טעים ונינוח. היא תתעקש לעבור חדר. אולי תבקש להיות עם הבחורה החמודה שלידה.
איך קוראים לך? העזה לשאול.
*
היום עבר עליה מהר. עוד לא היה לה סדר יום, רויה אמרה שתגיע מחר והן ישבו עם הרכזת כדי לבנות לה תכנית. תכנית קצרת טווח וארוכת טווח, כמו שרויה אמרה.
היא לקחה ספר מהכוננית שבחדר הקדמי והתיישבה בגן. היתה שם מזרקה קטנה שברור היה שידיים בלתי מיומנות התקינו אותה. היא ישבה על ספסל העץ עם הלב העקום, והרחש הלבן המתמיד של המים מיסך את מחשבותיה והטיל עליה שלווה.
צל נפל עליה. הרימה את ראשה. זאת היתה הילדה שראתה מקודם. היא נראתה בת אחת עשרה, הכי הרבה שתים עשרה. היא בטוח הכי קטנה בדירה.
צל נפל עליה. הרימה את ראשה. זאת היתה הילדה שראתה מקודם. היא נראתה בת אחת עשרה, הכי הרבה שתים עשרה. גם היא לבשה בגדי תלבושת. אבל הם היו דהים ושחוקים, כאילו עברו עליהם כבר כמה מחזורים בית ספריים. היא בטוח הכי קטנה בדירה.
הילדה אמרה, אפשר לשבת?
היא הנהנה חפוזות. בטח…
הילדה אמרה, הגינה פה זה של נחלת הכלל?
השאלה הצחיקה אותה. סגרה את הספר, נועצת את אצבעה בין הדפים.
מתי הגעת? היא שאלה.
אתמול, הילדה אמרה, העוסית הביאה אותי. היו חייבים להוציא אותי מהבית. גם את חדשה, נכון?
תגובה אחת
לא רק רננה קיבלה קצת שלוה … גם אנחנו.
סוף סוף פרק אופטימי.