קיץ ארוך מדי – פרק ע”ב

היו לה עיניים חומות ושער חום לא מסורק ופנים ילדותיות. וגם היא לבשה בגדי תלבושת. אבל הם היו דהים ושחוקים, כאילו עברו עליהם כבר כמה מחזורים בית ספריים. 

הילדה התיישבה לידה, קצת מדי קרוב. 

היא זעה אוטומטית. 

הילדה אמרה, קוראים לי גולדי. ואת? 

רננה, היא אמרה. כל כך הרבה פעמים היא הכירה את עצמה לאנשים אחרים בימים האחרונים. היא כבר עייפה מלהרגיש חלון ראוה.

גולדי אמרה, את רוצה לדעת למה הוציאו אותי מהבית? אבא שלי עבר התקף לב, אפילו שהוא צעיר. הוא אמר שזה מהצרות שאנחנו עושים לו. ואחותי התגרשה וגם זה עשה לו צרות. והיא גרה בבית ואז היא תפסה לי את החדר ואני ישנתי בסלון, ולא היה לי מקום להכין שיעורים. אז אני לא הכנתי שיעורים, והמחנכת שלי התלוננה עלי שאני מזלזלת בלימודים, אז אבא שלי נתן לי מכות רצח ואחר כך אמר שאני עושה לו צרות ובגלל זה הוא מקבל התקף לב. ואני לא הייתי מכינה שיעורים וכשהיה לי מבחן הייתי הולכת עם ילדה אחת מהביצפר לדודים שלה והיא כתבה לי פתק שהייתי חולה. ולפעמים היא כתבה לי פתק שחרור. היה לה כתב של אמהות אז המורה שלי האמינה. והיא אמרה לבנות לא להתחבר אתי כי אני הולכת עם בנות מקולקלות.

היא דיברה ברצף, כמעט בלי לנשום. כאילו לקחה חלק בתחרות הסיפורים ההזויים של השנה. היה קשה להבין מי אמר למי, מי התחיל ומי גמר. 

היא דיברה ברצף, כמעט בלי לנשום. כאילו לקחה חלק בתחרות הסיפורים ההזויים של השנה. היה קשה להבין מי אמר למי, מי התחיל ומי גמר. 

היא רצתה לשאול באיזו כיתה היא ומה עם האחים שלה. אבל גולדי כבר הפליגה הלאה. 

ואח שלי הלך הרבה לחבר שלו והם היו רואים סרטים במחשב שלהם, ואז אבא שלי גילה את זה ואמר שהוא ישבור לו את העצמות. והוא הרביץ לו מכות רצח ואח שלי בכה וברח מהבית. ואמא שלי היה לה קשה. שגם אבא שלי חולה וגם היא היתה צריכה לעבוד עכשו קשה. והיא נהיתה מטפלת בית עם קשישות וזה שבר לה את הגב. וגם התרופות של אבא שלי עלו מלאן כסף והיה לה קשה. וגם הסבתא שלי באה לגור אצלנו כדי לטפל באבא שלי והיא כל הזמן היתה יושבת על הכורסא ואומרת לנו מה לעשות. ואני אמרתי לה שהיא לא אמא שלי אז היא אמרה לאבא שלי והוא הרביץ לי מכות רצח. ואמא שלי אמרה לו שאסור לו סוכר והוא היה אוכל כשהיא לא היתה רואה וסבתא שלי לא היתה אומרת שום דבר. ושהיה לי שבר בשבת נפלתי מהנדנדה בגינה ונשבר לי היד ואמא שלי אמרה שאסור ללכת למיון בשבת. כי היא לא יכלה להשאיר את האחים שלי לבד. ואז העובדות הסוציאליות של הבית חולים שאלו אותי איך נפלתי וזה ואני אמרתי שנפלתי בבוקר אז הם התחילו לחקור את אמא שלי על המצב. ואז הם הוציאו לי ולאחים שלי צו והוציאו אותנו מהבית. ואמא שלי בכתה בבית משפט אבל זה לא עזר. 

היא דיברה בלי כאב, כאילו סיפרה על חיים של מישהו אחר, או דקלמה תקציר של מלודרמה, שבו המטרה של כל משפט היא לגרום לך לומר ‘וואו’, ולא בהכרח להתקשר למה שהיה קודם או להתרחשות הבאה. זו היתה דרך נהדרת להרוג סיפור טוב. אבל כשאלה החיים שלך… אז אולי אתה בוחר שלא יכאב. 

ואולי לא טוב לחטט בפצעים. אולי באמת עדיף לכבות. 

אבל אז את מכבה את הכל. ולא מרגישה כלום. לא טוב ולא רע. אי אפשר להיות סלקטיביים עם רגשות. אתה יכול להיות משוגע מרוב יאוש, או לא להרגיש בכלל. תבחר. 

ובכלל, מה פתאום מוציאים ילדים מהבית אם לאבא היה התקף לב? נראה שגולדי הזאת השמיטה את הפרטים הכי משמעותיים.

אבל הילדה הזו לא נראית מכובה. 

אולי כי היא עוד ילדה. אולי יש כל מיני סוגים של התכבות. היא מספרת סיפור מחריד. אבל כאילו הוא קרה למישהו אחר. כאילו היא באמת צופה על החיים שלה מבחוץ. אולי היא רצתה לספר לרננה את הסיפור שלה כדי שהיא תרגיש במקומה. 

היא לכסנה אליה מבט. היא היתה כמעט בגובה של רננה, ודיברה ברהיטות, אבל חשבה כמו ילדה קטנה. היא לא הצליחה להסביר את הפער הזה. היא תצטרך להכיר אותה עוד, להבין אותה יותר. 

והיא אמרה, וואי, זה… כל כך קשה מה שאת… מה שאת מספרת. מתי זה קרה? 

גולדי אמרה, בשבוע שעבר. 

והיא שאלה, אז איפה הגבס? 

וגולדי אמרה, אה, זה היה לפני חודש… כבר הוציאו לי, רואה? והיא נופפה ביד השמאלית שלה להוכחת תקינות.

ואז גולדי שאלה, למה באת לכאן? 

חילופי התפקידים האלה בלבלו אותה לרגע.

היא אמרה, אמממ… לא עכשו… 

וגולדי שאלה, למה?

עוד לא צמח לה טאקט. לילדה הזאת.

ואז מירי יצאה אל החצר, ואמרה לה, הנה את, בואי, ארגנתי לך חדר אחר. 

כבר היה ערב. היא לא שמה לב איך היום נגמר לאט. מירי עוד היתה עם משקפי השמש שלה כאילו בילתה כל היום על החוף. 

מירי אמרה, שיבצתי אותך בחדר עם ברכה, ראיתי שאתן מסתדרות. יהיה לך נחמד. 

ציפור קטנה ניתרה בתוך לבה. ברכה היתה הבחורה שהיא ישבה לידה בארוחת צהריים. 

היא קמה, ואמרה לגולדי, אז… להתראות.  

גולדי קמה גם כן, והחלה ללכת אחריהן. היא הסתובבה אליה, ואז הבחינה בפנים המצפות שלה. והיא לא ידעה מה הנכון לעשות, אבל אמרה, בואי. ונתנה לה יד ומשכה אותה אחריה. כף היד הצעירה מילאה את ידה בחמימות.

רוב הבנות היו בחדרים למטה, חלק בחדר היצירה וחלק במרכז הלמידה. שתי בנות התחרבשו במטבח עם ארוחת הערב. כמה בנות טיפלו בפינת החי בחצר. היא חמקה לחדר ההסתגלות כדי לקחת את החפצים שלה. הדס היתה שם והתעסקה בטלפון שלה. היא העוותה את פיה בתנועת ברווז והצטלמה בפוזות מלאות הערצה עצמית, כאילו לתחרות של מלכת היופי. השער השחור שלה מתוח עד למאמץ של השורשים, ועגילי החישוק הענקיים שלה רוקדים עם תנועות הראש. זו כבר היתה השעה שמקבלים את הטלפונים. כשהיא ראתה את רננה לוקחת את הדברים שלה היא אמרה, שלום דודה. תקחי תקחי מפה את כל הסְחְלֶה שלך. 

שוב עלה בה הזעם. היא נעצרה ליד הדלת, חבקה את התיק הטורקיז הקטן, הפנתה אליה את הפנים ואמרה, שלום. אני מקווה שיעשו פה ממך בנאדם. 

ויצאה. הלב שלה דפק והידיים שלה רעדו. אבל בתוכה היא חגגה ניצחון קטן. 

*

אחרי ארוחת הערב היא ירדה לחדר הקדמי עם הספר שלה וחיפשה את הפינה הכי צדדית. היא לא באמת הצליחה לקרוא. כל האנשים שנדחסו אל היום הזה קפצו בתוך ראשה, וכל הדיבורים וכל האירועים דרשו שתסתכל עליהם יותר בתשומת לב. 

ואז נפל צל על הספר שלה. היא הרימה את הראש.

זו היתה גולדי. היא עמדה לידה בכתונת לילה שלא ברור מה היה הצבע המקורי שלה. ואמרה, אני לא נרדמת.

כאילו רננה היא שר השינה או משהו.

זו היתה גולדי. היא עמדה לידה בכתונת לילה שלא ברור מה היה הצבע המקורי שלה. ואמרה, אני לא נרדמת.

כאילו רננה היא שר השינה או משהו.

מה היא אמורה לעשות? לשיר לה שיר ערש? עוד לא התרגלה להיות כל הזמן בחברת אנשים. כל כך הרבה שנים היא היתה צריכה להסתדר רק עם עצמה, כל הרבה שנים רק היא מדברת ועונה לעצמה, שהנוכחות הבלתי פוסקת של האחרים העמיסה עליה מעבר לקיבולת.

והיא צמצמה את עצמה על המושב ואמרה, אה… שבי. וגולדי התיישבה, ואז תחבה את אגודלה הימני לתוך פיה והניחה בטבעיות את ראשה על כתפה של רננה, והיא חשה את נשימותיה עולות ויורדות. כל אחת מהן חוצבת את דרכה פנימה והחוצה. היא חילצה את ידה מתוך הספר והחזיקה את ידה השמאלית, והן ישבו שתיהן בדממה. 

ואז היא אמרה לאט, כמעט בלחש, גולדי את יודעת… גם לי היה קשה בבית… אבל אחרת ממך. אני… גם היה לי קשה עם… עם אבא שלי… 

ואז אמרה, את… מתגעגעת הביתה? 

ההנהון של גולדי נמרח על כתפה.  

והיא אמרה בשקט, זה קשה כשאין לאן לחזור.

להדפסה