ברכה ושולי, החברות שלה לחדר, קיבלו אותה ממש יפה. הראו לה איזו דלת בארון היא שלה והסבירו לה שכדאי לה להתארגן לשינה עכשו כי ברגע האחרון כולן רצות לאמבטיה והיא נתפסת. אחרי שהתמקמה בחדר וסידרה את הכמעט כלום שהיה לה במדפים שלה, הלכה להתארגן לשינה. עוד מעט זה יהיה הבית שלך והמדפים יתמלאו. חשבה. אולי.
כשחזרה התיישבה על המיטה שלה. המצעים כבר היו דהויים אם כי תואמים. המיטות היו עשויות עץ שנחבט והשתפשף בשוליו אבל תרם חמימות ביתית. מעל כל מיטה היה מדף עץ קטן שתפקד בתור כוננית אישית. הקירות היו צבועים בוורוד בהיר מאד, ועליהם כל מיני יצירות שהשאירו דיירות קודמות למזכרת. היא עצמה לא טובה ביצירות. תמיד יוצא לה עקום. היא מקווה שלא יחייבו אותה להתעסק באמנות. היא יכולה לקרוא בזמן של החוגים. או איך שזה נקרא פה.
לרגע תהתה איך היא הגיעה לכאן. התפאורה התחלפה לה מדי כמה שעות, הרגישה שחקנית בסרט של עצמה.
ברכה שאלה, אז מה את מספרת?
מה? התבלבלה, אני…
איך הגעת לכאן, ברכה הסבירה, כאילו היא לא הבינה לבד.
היא פשוט לא היתה רגילה לשיתוף הנדיב הזה בחלקי חיים, שכל אחד בעולם החדש שלה חלק עם אחרים. בעולם הישן גם מה שאת לא אשמה בו היה סיבה לבושה. זה אמר איכשהו שלא נולדת למשפחה הנכונה, שכשכולם קיבלו מזל שכחת להגיע ומאז את מחטטת בפחים לגלות שאריות. בעולם החדש הזה חוסר המזל שלך היה כרטיס כניסה.
היא פשוט לא היתה רגילה לשיתוף הנדיב הזה בחלקי חיים, שכל אחד בעולם החדש שלה חלק עם אחרים. בעולם הישן גם מה שאת לא אשמה בו היה סיבה לבושה. זה אמר איכשהו שלא נולדת למשפחה הנכונה, שכשכולם קיבלו מזל שכחת להגיע ומאז את מחטטת בפחים לגלות שאריות. בעולם החדש הזה חוסר המזל שלך היה כרטיס כניסה.
יותר מזה, בעולם החדש כולם הבינו על מה את מדברת.
היו לזה הרבה פנים, הרבה צורות, היו הרבה דרכים להיות אומללים, אבל היגון היה אותו יגון וכולם ניסו להטביע אותו באותם אופנים.
איך טולסטוי אמר? כל האנשים המאושרים שמחים באותה צורה, אבל כל אחד אומלל בצורה אחרת. משהו כזה.
זה לא היה נכון. הוא היה צריך לדעת, גם הוא היה אדם אומלל.
כי בעומק, במקום שנפגשים עם שאלות הקיום, פוגשים את הצער הגולמי, הקדום, של כל האומללים. אנשים עשויים מחומרים פשוטים, אהבה, שייכות, הערכה. והצער הוא אבל תהומי על מה שנלקח ממך. או אולי מעולם לא היה לך.
שולי אמרה, יש לי חברות שלא סבלו את המשטר כאן. עזבו אחרי יומיים.
ברכה אמרה, את לא נראית כזו. ואז אמרה לשולי, קיבלתי ת’עבודה בגן, שמעת? סייעת בגן.
את מבינה? היא פנתה עכשו לרננה. עבדתי קצת בניקיון, דוקא משתלם. הרווחתי יפה. ואז יום אחד ביקשתי מהבעלת בית שתרים את הבגדים המלוכלכים מהאמבטיה לפני שאני באה כי זה לא נעים לי, והיא אמרה לי, אני לא בנויה לזה. כל אחד והייעוד שלו. יעני הייעוד שלה הוא להיות מהנדסת ושלי לנקות אחריה. שמעת דבר כזה? אז זהו, גמרתי עם זה. ועכשו אני סייעת. קולולולולו!
שולי השתטחה לאחור על המיטה שלה ונפלה על הכרית. השיער הכהה הארוך והדק שלה התפזר מסביב כמו פיצוץ גרעיני. היא שחררה את האוזניה מתוך האוזן, שאפה אוויר בשפתיים מכווצות והצהירה, עומר אדם המלך!
ברכה אמרה, תודה על ההשתתפות.
שולי הוציאה את האוזניה השניה ואמרה, נמאס לי. אני כבר מסריחה מרוב ביות.
ברכה אמרה, עוד מישהו רוצה להתייחס לה־כל חוץ מלמה שאמרתי?
היא קמה והתחילה לארגן את הדברים שעל המיטה שלה, ואז הפנתה את הפנים אל רננה ואמרה, את לא מבינה מה זה בשבילי. כבר ארבע שנים אני מסתובבת באומְנוֹת וכל מיני כאלה, נזרקתי ממקום למקום. השנה השלמתי בגרויות ועכשו יש לי גם עבודה. תחי אני! היא חייכה חיוך מאושר ותחבה קווצת שער שחור מאחורי האוזן.
רננה שמה לב פתאום כמה הפנים שלה נעימות. קודם הם נראו לה סתמיות כאלה. עכשו כשלמדה להכיר אותה הן הזכירו לה… מה? מי? אולי פנים של מורה. כן. תווים ישרים, ברורים, כהים. מלאי הבעה. אולי האושר עושה את האנשים יפים. בעצם לא האושר. זה טוב הלב שנשפך על כל הפנים שלה.
היא אמרה, את… את צריכה להיות מורה.
ברכה אמרה מהר, הלוואי. חלום שלי. יום אחד אולי.
רננה אמרה, אני הפסדתי את הבגרויות. אני…
ואז הוסיפה בלי קשר, אני הייתי החרוצה של הכיתה… פעם.
כאב התפשט בה, נמסך כמו חומצה לתוך כל תא ותא בגופה. פתאום ידעה. זה היה אֵבל. אֵבל נקי, טהור ללא תוספות. לא היה לה עד עכשו זמן להתאבל. היתה עסוקה בלספק לעצמה אויר לנשימה. כל כך הרבה אבד לה בינתיים והיא לא ידעה ולא הרגישה.
דחקה את עצמה לתוך המיטה והידקה אליה את השמיכה. הכאב פעם בה. כל כך הרבה ממנה הלך לבלי שוב.
ברכה אמרה, תשלימי. אפשר להשלים. היא החזיקה ביד ערמת בגדים מקופלים ודחפה אותה לארון, סגרה אותו בדפיקה ואז הטתה את פניה לעבר רננה ואמרה, אל תוותרי על החיים שלך. שמעת? כמה שזה קשה, בסוף כל האופציות האחרות עוד יותר קשות. יאללה שולי תגרדי את עצמך, תכף כיבוי אורות.
שולי אמרה, יא איך בא לי סושי.
*
למחרת בבוקר רויה הגיעה, היא חיכתה לה בחדר של הרכזת. שימח אותה שהיא באה במיוחד בשבילה. הרכזת לא היתה, והיא תהתה מה המשמעות של זה. בחדר היו ארבעה כסאות פלסטיק לבנים. רויה ישבה על אחד מהם והחוותה על הכסא לידה. היא התיישבה. הלבד הזה עם רויה קצת הרתיע אותה. זה אומר שהיא תצטרך לעשות הרבה דיבורים.
החדר היה נראה כמו משרד, אבל יותר חמים. היתה לו דלת מסורגת שפנתה אל מרפסת צרה שהשקיפה על החצר הקדמית. אם מישהו ייכנס אפשר יהיה לראות אותו עובר בשביל. על השולחן הלבן הארוך היה קלסר מכוסה במדבקות ולבבות מצוירים. היא שיערה שהוא מלא בתמונות או במכתבי תודה. כמו ספר זכרונות כזה של בנות מקלט. על הקיר היה לוח שעם ועליו פתקי ממו, וגם כל מיני פתגמים כתובים בלורדים צבעוניים על גבי גזירי בריסטול. על הקיר הארוך היתה כרזה עם ציור של בית ותרנגולים, צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. בתוספת סוגריים, פתגם אפריקאי.
קצת מוזר. היה נדמה לה שהאפריקאים לא ממש מגדלים ילדים, הם נותנים להם להסתובב יחפים בביצות ולהשתעשע עם נחשים. לא? ואחר כך עושים להם טקס חניכה ומניחים להם לפצוע את עצמם כדי להוכיח בגרות. איך בדיוק כפר שלם מגדל ילד אחד?
ואולי כל אחד שם נותן מחכמתו לילד הזה? כל אחד מלמד אותו משהו. צריך ללמוד לצוד, לחפור באדמה הסדוקה כדי למצוא מים, ללקט צמחים לא רעילים, וגם לרכוש כל מיני מיומנויות, כמו לחקות קולות של בעלי חיים כדי לא להבריח אותם, ולבנות בתי חמר… אולי לא לומדים את הכל רק מלהסתכל.
ואולי כל אחד שם נותן מחכמתו לילד הזה? כל אחד מלמד אותו משהו. צריך ללמוד לצוד, לחפור באדמה הסדוקה כדי למצוא מים, ללקט צמחים לא רעילים, וגם לרכוש כל מיני מיומנויות, כמו לחקות קולות של בעלי חיים כדי לא להבריח אותם, ולבנות בתי חמר… אולי לא לומדים את הכל רק מלהסתכל.
רויה חייכה אליה בחמימות, חושפת קו לסת עליון. כאילו ההיכרות שלהן מאתמול כבר עשתה אותן חברות. היא חייכה בחזרה חיוך ביישני.
איך את מסתדרת? רויה רצתה לדעת קודם כל.
טוב, היא אמרה. אני… בסדר… הבנות… מאד נחמדות.
רויה אמרה, לא ממש דיברנו על מה שקרה אתך. את רוצה לספר לי קצת?
היא אמרה, אה…
משהו תקע לה את המילים.
תגובה אחת
כתיבה מדהימה!
הדיאלוג עם ברכה ושולי – זה משהו ללמוד אותו בקורסים של כתיבה יוצרת.
איזו רמה של אותנטיות, אפס קלישאות.
“עומר אדם המלך.”…
שיו איזו רמת כתיבה צריך כדי להוציא דיאלוג כזה, עם כל הביטויים וצורות התגובה של שתיהן.
והעומק האנושי שכאן.
המקום של רננה מול שתיהן. ההערכה השקטה שלה לברכה, והאופן שבו היא מבטאת את זה, ושמן הסתם נוגע בברכה מאד.
פשוט יוצא מן הכלל!
עוד משהו נפלא – סיפור החיים של ברכה שמשולב כל כך טבעי, ומביא בין השורות שלו אמירה גדולה.
מחכה להמשך!