קיץ ארוך מדי – פרק ע”ד

קשה לך לדבר על זה, אני מבינה, רויה אמרה.

היה למילים שלה צליל מקצועי כזה. כאילו זה מה שצריך לומר במקום ללחוץ עליה שתגיד משהו. 

זה לא היה הענין. הענין הוא שאחרי שהיא שמעה את כל הסיפורים שהולכים פה, היא תהתה מה היא עושה כאן בכלל. היא לא עברה התעללות ולא נאלצה לבקש אוכל מהשכנים. היא לא קיבלה סטירות בגלל שלא אהבה קישואים ולא גזרו לה את הצמות בשנתה. היא לא מילאה נכון את השורות הריקות בתסריט. הסיפור שלה לא יהיה מצמרר וסוחט דמעות. 

את לא חייבת לספר אם קשה לך, רויה דחפה את הפנקס שהיה כמעט חלק מהיד שלה לתוך התיק. בואי ננסה כרגע להתארגן לקראת הפגישה עם ההורים. 

הפגישה עם ההורים.

למה זה לא יכול לחכות? הכי טוב היה שרויה תדבר אתם לבד. חבל שהיא לא יכולה להפגש אתם בלעדיה. 

אבל אם רויה לא תדע מה היה, היא לא תוכל לדבר עם ההורים שלה בצורה טובה. ואולי היא תקבל מהם רק את הצד שלהם ותגיד שהם צודקים ושהיא מוכרחה לחזור הביתה. היא תהיה חייבת להסביר לה. 

היא נדה בראשה. לא, היא ניסתה לשים את הדברים בצורה שאפשר יהיה להבין. לא… זה… פשוט… אני לא יודעת אם… כל אחת פה יש לה סיפור… 

רויה קלטה את הפואנטה. היא הנהנה. את מתכוונת, אין לך טרגדיה? אפשר לסדר את זה. 

חיוך עלה בה בעל כרחה. 

רויה אמרה, אם את מרגישה שזה היה נורא, בשבילך זה כנראה היה נורא. פעם עבדתי בחדר מיון. עו”סית במיון. ראיתי הרבה מקרי חרום. כשיש כוויה עמוקה, אז המקום הפגוע לא מרגיש כלום, אבל כל האזור מסביב צורח מכאב.

רויה אמרה, אם את מרגישה שזה היה נורא, בשבילך זה כנראה היה נורא. פעם עבדתי במיון. עו”סית במיון. ראיתי הרבה מקרי חרום. כשיש כוויה עמוקה, אז המקום הפגוע לא מרגיש כלום, אבל כל האזור מסביב צורח מכאב. ואת מסתכלת ולא מבינה למה כואב שם ומה זה קשור. מצוקה קטנה יכולה בהחלט להרגיש גדולה ולא תמיד מזהים את הסיבה. 

זה לא שהיה לה… רע. לא רע כמו שהדיירות של המקום הזה מגדירות. פשוט היה לה לא טוב. לא טוב מתמיד וכוסס כל כך, שגרם לה לקנא בכל מי שרק חייך. איך היא יכולה להסביר את זה? 

המבט של רויה התכוונן עליה כמו עדשה של מצלמה.

מכירה את עינוי המים הסיני? מושיבים בנאדם ונותנים למים לטפטף על ראשו מתוך קערה. כך, עוד שעה ועוד שעה, יום ועוד יום, עד שהוא יוצא מדעתו. מבינה? 

היא שתקה. פעם חשבה שלפסיכולוגים יש קול מלטף, עוטף כזה. ככה זה היה בסיפורים. אבל לרויה היה קול נמרץ, שלא משנה מה היא אמרה, שמעו בו מין ‘קדימה צעד!’.

היא כמעט לא זכרה את עצמה מאושרת. כל כך התרגלה לצורת החיים הזו שלא ידעה שהיא חיה על עשרים אחוז סוללה. את האומללות היא הכירה מבפנים. כאן היא היתה בבית. 

היא אמרה חרש, אני… כבר רגילה. 

רויה זקרה גבה. אז מה קרה פתאום?

היא נעה על הכסא. הישיבה הממושכת גרמה לה לחוש את הנוקשות של מושב העץ. מתי זה התחיל? הכל התערבל לה. כשנאבקה על הטלפון שלה? או כשיודה גרש אותה מהבית של סבא? או כשברחה לסבא וסבתא? או עוד קודם, בערב פסח הנורא ההוא…?

ואולי המעבר לירושלים, שחילק את חייה לשניים. אולי עצם המעבר כבר חרץ בה משהו. כמו כד שנסדק בטלטולי הדרך. ואז קורה משהו והסדק נפער והכל מתפרק.

ואולי בכלל זה התחיל בסיפור עם מגי. לכל היסטוריה יש פרה־היסטוריה.

אבל איזה חלק עם מגי? ומתי בכלל זה התחיל? היא לא יכולה להניח את האצבע על שום מקום בלי שיכאב. 

את מגי היא הכירה רק אחרי שנפטרה. זה מוזר להגיד את זה, אבל רק כשהיא חשבה אחורנית היא הצליחה להבין מה קרה ביניהן. אם מגי היתה נשארת בחיים הן היו נסחפות לתוך ההווה וכל מה שקרה היה נהפך לסתם טריוויה של ספרי זכרונות. זוכרת מה היה כש…? ואיזה כיפים כשהלכנו…? ומה נעלבת לך אז…? מגי היתה נשארת סתם ילדה. כמו תהילה ואסתי ואלישבע. והיא עצמה לא היתה נופלת על הפרצוף. 

פעם היה בסדר. לפני שעברו. איכשהו היה בסדר. היא זוכרת בית נינוח. אמא שלה עם נוכחות שלוה, דואגת שהדברים יקרו בזמנים הנכונים, ואבא שלה בפינת הכתיבה, טובל את הדיו ומריץ את הקולמוס על השורות. כשהעיפרון שלה נזקק לחידוד והיא לא מצאה את המחדד היתה הולכת אליו, והוא היה עוצר, מנגב את הקולמוס משיירי הדיו בסמרטוט שגזר מגופיה ישנה, לוקח מידה את העיפרון ומגלף אותו בסכין היפנית הדקה שלו, רצועות רצועות מסביב, כמו עלי כותרת של פרח, שהשפיץ פורץ מהם יציב וחד. גילופים מעוגלים, אמנותיים. היא הרגישה אז כל כך בת מזל. 

כל הפירורים הקטנים שחברו לתמונה של בית. ואמא שלה אז חייכה לפעמים. מאז שעברו היא מרגישה שהיא גרה עם אנשים זרים. כאן במקום החדש אמא שלה היתה כל הזמן שקטה והגבות שלה מורמות באלכסון כאילו היא שואלת את עצמה שאלות שאין עליהן תשובות. 

פעם, כשהיתה חוזרת מאספת הורים הפנים שלה זרחו, היתה מספרת לאבא בלחש במטבח מה המורה אמרה. לא בקול, שרננה לא תתגאה. הדברים האלו נתנו לה הרגשה שהיא חשובה להם. היא חיברה לעצמה פיסות קטנות של תשומת לב ואכפתיות כדי להרכיב מהם תמונה שלמה. להבטיח לעצמה שהיא מוגנת. כמו בלש שאוסף רמזים, כך היא הלכה עם זכוכית מגדלת ואספה פירורי הוכחות שהיא תופסת להם מקום בלב. אבל יום אחד היא הסתכלה לאחור והפירורים נעלמו וכבר לא היה לה בית לחזור אליו. 

שפתיה התהדקו. 

אה? רויה השעינה את זרוע ימין על יד שמאל שלה המונחת ותמכה בכף ידה את פניה. 

כי זה… נהיה יותר גרוע. 

אולי לא. אולי זו היא שהשתנתה. רננה של השנה שעברה היתה פשוט מורידה את הראש. משהו התקומם בה. היא לא תחזור לשם. העולם הציע לה טוב מזה. מגיע לה טוב מזה. 

אני… כבר לא יכולתי יותר. כבר… היה לי קשה מדי. היא הבריחה את המילים מתוכה. מילטה אותן ממנה מהר לבל תתחרט.

רויה שאלה, ואמרת את זה להורים? 

להורים? מה הקשר?

תמיד פתרה את כל הבעיות שלה בינה לבין עצמה. תמיד חשבה, שמה שקורה עם החברות לא קשור להורים. שאלה שטויות שהיא צריכה להתמודד אתן לבד. ודברים שקשורים להורים בטח אי אפשר להגיד להם. 

הם… היו מדי עסוקים. 

לא, זה רק סיפור הכיסוי. האם אי פעם היא יכלה לגשת עליהם לחפש נחמה? הדברים נותרו לה על קרקעית הלב, הופכים למשקע נוקשה. לפעמים הלב שלה היה עולה על גדותיו והיא לא ידעה איך לגרש את העצב. וכשהיה לה יותר מדי היתה בוכה ולא יודעת למה, ואחר כך מרגישה הקלה, כאילו היא ישבה והקשיבה לעצמה. אבל מאז שמגי נפטרה הלב שלה כבה. פחות הרגישה דברים. כאילו התבגרה בן לילה. 

לפעמים הלב שלה היה עולה על גדותיו והיא לא ידעה איך לגרש את העצב. וכשהיה לה יותר מדי היתה בוכה ולא יודעת למה, ואחר כך מרגישה הקלה, כאילו היא ישבה והקשיבה לעצמה. אבל מאז שמגי נפטרה הלב שלה כבה. פחות הרגישה דברים. כאילו התבגרה בן לילה. 

הקול שלה נצרד. הם… אף פעם לא… לא יכולתי… תמיד…

לחצה את כריות ידיה אל העיניים. 

אף פעם… 

רויה הניחה עליה יד מנחמת. 

אני לא רוצה… לחזור… פלטה בין היפחות. 

רויה אמרה, את יודעת למה ילדים טובעים באמבטיה? כי הם נופלים והם לא יודעים שאפשר להרים את הראש. תרימי את הראש. אני כאן אתך. את מוקפת באנשים שרוצים לעזור לך.  

*

ואז הם נכנסו. שמעה את הקולות שלהם מבחוץ, מבררים איפה החדר של הרכזת.

רויה קמה ופתחה להם את הדלת, מזמינה אותם להכנס. ההורים של רננה? יופי שבאתם. רננה מחכה לכם.

היא לא חיכתה להם. הפחד הבהב בה. היא חרדה מהמפגש הזה. לא משנה כמה רויה הכינה אותה לזה, לא באמת היה אפשר להתכונן. היא צריכה לקום, היא ידעה. אבל נשארה נטועה לתוך הכסא. התקשתה לנשום. כאילו הגוף הזכיר לה כמה לחוץ היה לה כל הזמן. כמה סבלה מקוצר נשימה כשהיתה בבית. 

אבא שלה התיישב על הכסא המרוחק וטפח על מושב הכסא שלידו כדי לסמן לאמא שלה לשבת. אמא שלה חמקה ממבטה, התגנבה אל הכסא הריק ליד אבא שלה.

הם כועסים. הרגישה את הכעס שלהם מחורר אותה. היא התכווצה.

להדפסה