רויה הרגישה במתח שלה ואספה אליה את כף ידה, והשאירה אותה אצלה כאילו היא שלה. זה עזר לה להרגיע את המחשבות.
ציפור התמקמה על הסורג של החלון ושיגרה משם רצף של ציוצים לכל מאן דבעי.
רויה אמרה לה קודם שהיא כבר דיברה אתם. שהם נורא דואגים ורק רוצים לדעת אם היא בסדר. אבל אולי הדאגה התחלפה להם בכעס, ועכשו היה לה קשה לשאת אותו.
היא תשתוק ולא תעלה את חמתם. תתן לרויה להוביל את השיחה. היא לא תהיה צד בענין הזה. פתאום הרגישה שהיא יכולה לסמוך. להניח לאנשים הטובים האלה לנהל את העניינים בשבילה.
העיניים של אמא שלה סרקו אותה מכל הכיוונים, כאילו לבדוק שכל החלקים שלה במקום.
היא כבשה את מבטה ברצפה. אריחי טרצו רגילים. כשהיתה קטנה היתה מחפשת בהם פרצופים, או דמויות של חיות. כשהיתה קטנה העולם שכנע אותה שיש קסם בכל.
אבא שלה אחז את ראשו בידו, כאילו לא מבין איך נקלע לסיטואציה.
אמא שלה אמרה, איפה היית רננה?
הפנים שלה היו עייפות. זה היא גרמה את זה. היא המיטה עליהם את הדאגות.
אה… לחשה. אני…
גוש התמקם לו בבית החזה, לא מניח למילים לעבור.
רויה אספה במבטים את החבורה הקטנה ואמרה, אז אנחנו פה כדי להבין מה קורה עם רננה, ואיך מתקדמים הלאה.
אבא שלה קטע אותה, מה פירוש, שתחזור הביתה וזהו.
רויה אמרה, בואו קודם כל נראה מה קרה שהוציא אותה מהבית, ונראה מה אפשר לעשות כדי לא להכנס שוב לפינות.
רויה אמרה, בואו קודם כל נראה מה קרה שהוציא אותה מהבית, ונראה מה אפשר לעשות כדי לא להכנס שוב לפינות.
אבא שלה אמר, אבל אני לא מבין, בבית יש כללים. אי אפשר לעשות מה שרוצים, אי אפשר להכניס טומאה. זה החינוך של הילדים.
אמא שלה הפנתה אליו את ראשה, שלום, די. לא היה מספיק?
היא הרימה עיניים מופתעות.
אבא שלה אמר, בת שבע…
אמא שלה אמרה, לא, אנחנו לא חוזרים לזה עוד פעם. היא עוד ילדה. ילדים עושים שטויות.
זה היה מוזר, לשמוע את אמא שלה אומרת יותר משני משפטים ברצף. ועוד ליד אנשים שהם לא משפחה.
אבא שלה אמר, כשאני הייתי בגילה החזקתי את כל המשפחה על הכתפיים. אפשר לצפות ש…
הוא תמיד יהיה מבוגר ממנה, בכל גיל שיהיה. תמיד יהיו ההשוואות לרעתה. אין טעם להסביר. הוא אף פעם לא יבין.
רויה אמרה, זה באמת לא פשוט לילד. ואני שומעת מרננה שגם היום אתה מחזיק את כל המשפחה על הכתפיים. אבל כל אחד והיכולות שלו. רננה נכנסה לסמינר חדש שהיא לא מכירה בו אף אחד. ואף אחד לא ראה ולא ידע מה עובר עליה.
אבא שלה הניע את ידו, אז צריך לדבר עם המורות…
פחד עלה בה. עוד פעם הם יעשו לה בושות. עוד פעם ישרפו לה את השם. היא לא תחזור לסמינר הזה. אין לה בשביל מה. הוא ממילא לא מתאים לה.
רויה לא ויתרה. זה לא רק הסמינר. זה גם הבית. לא טוב לה כל המתחים האלה בבית. לא לכם ולא לה.
אבא שלה נענע בראשו, אני מאבד את הילדה. אני לא מבין מה היה חסר לה. הוא הרים את שתי ידיו וטפח על ירכיו בקול חבטה.
וככה אתה לא מאבד אותה?
רויה עכשו היתה עורכת הדין שלה. תמיד עורכי דין אומרים למרשים שלהם שלא ידברו, כי הם עלולים להגיד דברים שיעבדו לרעתם. לפני הפגישה היא פחדה שרויה תשתכנע מאבא שלה, אבל הסתבר שהיא לגמרי בצד שלה.
רננה הגיעה למקומות לא טובים. רויה דיברה עכשו לאט יותר, כאילו כדי לעזור למילים שלה להספג. הטלפון שלה צלצל ורטט על השולחן. היא שלחה את היד וכיבתה אותו בלחיצה, ואז המשיכה, השבוע הזה היה שבוע קשה, גם לרננה וגם לכם. אנחנו חייבים לחשוב איך לעשות מעכשו דברים אחרת.
אבא שלה נראה מותש. הוא קם ונעמד ליד דלת הזכוכית הפונה אל שביל הכניסה, הידיים שלו אחוזות מאחורי גבו.
אז מה את מציעה? הקול שלו צנח, כאילו נחת נחיתת אונס.
רויה אמרה, בינתיים היא כאן. ונחשוב מה הלאה. אתם תמשיכו להיות בקשר. תפגשו אותה כאן, היא תגיע לבקר…
הוא הסתובב, והתיישב בחזרה, אז אם אין ברירה… אמר מובס. ואז הוסיף, כאילו כדי להציל משהו ברגע האחרון. אבל היא חייבת להמשיך לימודים. לחזור לסמינר.
רויה אמרה, אני חושבת שזה מוסכם על כולנו…
מה מוסכם? איך מוסכם? היא בכלל לא בטוחה שהיא רוצה לחזור לשם. ברכה דוקא שכנעה אותה שזה יהיה לה הכי טוב. ללמוד בסמינר רגיל ולהיות במסגרת. אבל היא כן צריכה מקום אחר, אולי יותר קטן, אולי פחות סטייל, שהיא תוכל להתחיל מחדש בלי היסטוריה.
לא, אמא שלה אמרה פתאום. המקום של רננה בבית. תבואי הביתה. נדבר… נראה מה שצריך…
רויה השעינה את לחיה על אגרופה ושתקה לרגע, כאילו שוקלת את הדברים.
שרק לא תגיד לה לחזור הביתה.
היא צריכה להשאר במקום הזה שעטף אותה, עם חברות שדיברו אתה. עם דינה שיודעת איך כל אחת אוהבת את הקפה שלה. היא כמעט מתה מרוב יובש. היא שתתה את הדיבורים האלה בשקיקה. לדבר זה להגיד: אתה נמצא כאן. התוכן פחות חשוב. זה כמו העיגולים האלה שמדביקים על חלונות ראווה להגיד שיש כאן משהו, שאנשים לא ייכנסו בתוך הזכוכית. כאן בפעם הראשונה הרגישה קיימת. אנשים דיברו אתה רק כדי לסמן שהם ראו אותה. שאחרים לא יעברו דרכה בטעות.
כאב עלה בה. פתאום הם רוצים אותה. איפה הם היו בכל הזמן הזה שהיא התחננה על תשומת הלב שלהם? למה היא היתה צריכה להגיע לרחוב כדי שהם ייזכרו שהיא הילדה שלהם?
הבכי פרץ ממנה בלי שרצתה. בכלל לא עניין אתכם לשמוע… היא ייבבה, כמה שאני אמרתי, אף פעם לא הקשבתם. רק שאני לא אתקלקל. לא היה אכפת לכם מה אני מרגישה, מה קורה לי בכיתה. רק לא ולא ולא…
היא רק היתה צריכה להבין ולהבין. אותה אף אחד לא ניסה להבין.
בכלל לא היה אכפת לכם ממני… לא אהבתם אותי בכלל…
היא התפרקה אל תוך כפות ידיה. רויה ליטפה את גווה בתנועות רכות.
אבא שלה אמר, בטון המתנצל החדש שלו, מה… על מה את מדברת… את הילדה הבכורה שלנו…
ואז אמא שלה אמרה, תגידי מה את צריכה רננה. אנחנו נדאג לך.
היא הרימה פנים מוכתמות, נכלמת מן הבכי.
היא לא באמת צריכה הרבה. הרחוב לימד אותה את השיעור הזה. חפצים הם רק חפצים.
מה שהיא היתה זקוקה לו היה פשוט אבל חמקמק. שיהיו לה אבא ואמא. שהם יהיו כתובת. שיתאמצו בשבילה כשהיא צריכה. שיהיה לה על מי לסמוך כשקשה.
זה יותר מדי לבקש?
היא כן צריכה להיות ילדה של אמא ואבא, היא לא גדלה מספיק לוותר על זה. ההעדר כאב לה. הוא פעם בה בכאבי פנטום. והיא מתגעגעת לאחים שלה. לנתנאל עם השקט האולימפי, להלל עם הסקרנות התמימה המצחיקה.
היא זקוקה לפינה הקטנה שלה. למיטה קבועה. לקום בבוקר לרעשים של בית, לריח של הקפה שאבא שלה מבשל. היתה לו שיטה משונה להכין קפה, הוא היה מרתיח את החלב בפינג’ן ומוסיף כפית גדושה קפה שחור וקורא לזה נס קפה. בדירה הזו היא קלטה שזה לא דומה משום כיוון לנס קפה של אנשים נורמליים.
אבל מי אמר שבאמת הדברים יהיו אחרת? מי מבטיח לה שלא תהיה מערכה שניה?
ואז אמא שלה אמרה, חברה שלך מירה’לה התקשרה.
מירה’לה? אין לה שום חברה מירה’לה.
צירה’לה? שאלה בפקפוק.
כן, צירה’לה. שאלה למה לא הגעת.
אני… אתקשר אליה. היא אמרה.
יש לה חברות מאחורה שהיא תמיד תוכל להעזר בהן. ורויה… היא עדיין תהיה אתה. היא הבטיחה לה שהיא תמשיך לפגוש אותה. כמה שהיא תצטרך. היא לא תהיה לבד.
החמצה קלה עלתה בה. אם היא תחזור הביתה, בשבת היא כבר לא תהיה פה. היא לא תדע איך מתנהלת שעת שיחה של מוצאי שבת, ואיך זה ארוחת שבת עם המון בנות שהן כולן חברות שלך.
היא גם לא תהיה עם דיתי ושורי בבית של הסבתא בשבת. הבדיחות של יאיא כבר לא ירגיזו אותה.
תגידי לה שאת חוזרת ביום ראשון.
לא, אני לא חוזרת. היא אמרה בשפתיים חשוקות, אני… צריכה מקום אחר.
רויה אמרה, בואו נעזוב את זה בינתיים, יש עוד סמינרים, עוד פתרונות. יהיה לנו מספיק זמן לבדוק.
אבא שלה אמר, לפחות שתגמור את השנה. תעשה את המבחנים… כמה כבר נשאר?
רויה אמרה, מה את אומרת רננה?
היא אמרה, לא יודעת… אני… אולי…
והוא הסתכל עליה, אולי בפעם הראשונה מאז שנכנס לחדר, ואמר, בשנה הבאה נסדר לך מקום שיהיה לך טוב.
היא עלתה לחדר להביא את הדברים שלה. ידעה שברכה עדיין לא חזרה, אבל בכל זאת, כשפתחה את הדלת וגילתה שהחדר ריק הופתעה שהתאכזבה. היא תשאיר לה פתק עם מספר טלפון.
היא עלתה לחדר להביא את הדברים שלה. ידעה שברכה עדיין לא חזרה, אבל בכל זאת, כשפתחה את הדלת וגילתה שהחדר ריק הופתעה שהתאכזבה. היא תשאיר לה פתק עם מספר טלפון.
אבל למה שברכה תרצה להמשיך להיות אתה בקשר?
כי ככה. כי הן כבר חברות.
ומה אם היא לא תרצה? תחשוב שהיא נדבקת?
ומה אם היא כן תרצה? איך היא תוכל ליצור אתה קשר?
כתבה על פתק, לברכה, חזרתי הביתה. זה המספר שלי.
מה עכשו? באהבה? נשיקות? תודה על הכל?
חתמה, רננה.
אולי לבינתיים זה מספיק.
היא ידעה שגם כשהיא יוצאת מהמקום הזה, חלקים ממנה יישארו פה אצלן. וגם הן יבואו אתה הלאה. משהו צבט בה. כל כך הרבה אנשים נהיו חלק ממנה. בזמן כל כך קצר. כי אולי כשנוגעים בלב באמת אז לא צריך הרבה זמן כדי להכיר.
מהאתיופים של רובע ח’ למדה שלכל ילד יש כמה שמות. שם שאבא נתן, שם שאמא נתנה, שם שנתנו הסבא והסבתא.
גם לה היו כמה שמות. כל אחד מהאנשים שפגשה קרא בשמה בצורה קצת אחרת.
היא בכל זאת לא היתה לגמרי לבד. ואולי מלאכים ליוו אותה. רויה, ויוסי. וברכה, ודיתי, ושורי, ומנדי. וצירה’לה, וגם טובי, קצת. וגם פליאה בדרכה שלה. ומגי.
האם לא תוסיף עוד לנוע, כמו הנשר היגע תשוב מן הדרכים?
ההורים שלה חיכו לה בחוץ. כשיצאה מן הדירה אל שביל הכניסה, אמא שלה הושיטה לה יד. בואי רננה, נלך הביתה.
3 Responses
מדהים מדהים מדהים.
איזה תיקון וריפוי
איזה פרק נוגע, וואו. נעתקו המילים.
ואוווווו! איזה פרק מטורף. איזה כתיבה מוכשרת, כמה תיאורים קטנים כמו הטלפון של רויה שצלצל באמצע שמעשירים את כל הסיפור. והדימוי של המדבקה בחלון… לדבר כדי לראות אותך, מדהים. אני לא יודעת איך, כל משך הסיפור רק רציתי שתחזור כבר הביתה, ובפרק הזה הצלחת לגרום לי להרגיש שזה לא נכון לה עדיין, שכדאי שתשאר בדירה עוד קצת ותבסס את הקשר עם ההורים טיפה מרחוק, תעבוד על עצמה ומה היא באמת צריכה ורוצה כך שתחזור ממקום בריא וטוב יותר. אין לי לב לקרוא שוב שהיא בורחת.