קיץ ארוך מדי – פרק ח’
מחר היא בטח תהיה שיחת היום בכיתה. היא כבר מחוקה רשמית.
הטיחה את התיק על הרצפה והטילה את עצמה על מיטת העץ. המיטה השמיעה אנקה חורקנית והשתתקה. הקירות ריקים והחדר זר לה.
גם בכיתה הקודמת היא לא היתה ממש מלכת כיתה. אבל היה לה טוב. בכל אופן לא רע. אף אחת לא רדפה אחריה. היא פשוט היתה חברה שלהן. תמיד ביקשו את המחברות שלה להשלמה, שריינו אותה למבחנים. לא הבינה שלא רע זה כמעט טוב מאד.
עד הסיפור עם מגי.
מגי גרה בקומה ראשונה בבניין שעל הדרך לבית הספר. כל בוקר הן היו הולכות יחד. הן היו עוד בגיל שמגורים קרובים יצרו חברויות. המרפסת של הבית פנתה לחזית הרחוב שהיתה הולכת בו לבית הספר. ובכל פעם שעברה על פני החניה הגדולה הרגישה שצופים בה. היא היתה מחכה לה, או קוראת לה מלמטה, והן היו ממשיכות יחד.
מגי לימדה אותה שירים בצרפתית. פררו ז’קה, דורמה-וו. סונה-לה-מטינה, דינג-דאנג-דונג. אחינו יעקב, אל תישן, הפעמון מצלצל, דינג-דאנג-דונג… ואנסי-פון-פון-פון לה פטיטה מריונט. ממגי היא ידעה שהאן-דה-טרואה שהן היו אומרות בחבל זה פשוט אחת-שתים-שלוש בצרפתית.
מגי לימדה אותה שירים בצרפתית. פררו ז’קה, דורמה-וו. סונה-לה-מטינה, דינג-דאנג-דונג. אחינו יעקב, אל תישן, הפעמון מצלצל, דינג-דאנג-דונג… ואנסי-פון-פון-פון לה פטיטה מריונט. ממגי היא ידעה שהאן-דה-טרואה שהן היו אומרות בחבל זה פשוט אחת-שתים-שלוש בצרפתית.
בכיתה ח’ השתנו דברים. השיחות עם מגי היו פחות נלהבות, נראה שמגי הולכת אתה מכח ההתמדה, חסרה את הענין הקודם שהיה לה כלפיה. כשהיתה מדברת, לא הביטה אליה אלא אל איזו נקודה אי שם. וכבר לא צחקה מבדיחות שסיפרה ולא התרגשה מדברים שאמרה. כאילו היא משלימה איזה חור בסדר היום שלה, ובשאר היא מיותרת.
ואז הכל עלה אוקטבה. מגי הלכה עם אסתי לקניות בשוק של יום רביעי. השוק שעל חוף הים. לה אף פעם לא הרשו ללכת לשוק, וממילא לא היה לה מה לבזבז שם. הן חזרו מולהבות והראו את חיקוי הסניקרס של וואנס, את מחזיק המפתחות בצורת קרוקס שאסתי קנתה, ועוד כל מיני קשקושים במציאה. תהילה אמרה לה שלא עושים דברים כאלה, שחברות טובות צריכות לשמור נאמנות. שמגי מזמן פוזלת אל אסתי. אז מה אני יעשה? שאלה את תהילה. ותהילה אמרה, תדרשי התנצלות והבטחה. בשלב מסוים מגי קלטה את המבט הפגוע שלה. היא שלחה לה פתק, מה יש, למה את עושה פרצופים.
הן לא דיברו כל היום. ישבו זו לצד זו, אבל היא הקפידה שהדברים שלהן לא יגעו, ושהמרפק שלה לא יתנגש במגי בטעות. הכי נורא היה שבסוף היום שמה בלי לשים לב את עפרון השפיצים של מגי בקלמר שלה. בטח מגי חשבה שזה בכוונה. למחרת באה מוקדם יותר, והניחה אותו בחשאי על השלחן, כאילו מגי שכחה אותו שם בסוף יום האתמול. מגי שלחה לה פתק והיא לא פתחה, אבל כמובן בסוף היום לקחה אותו מהשולחן וקראה בו בשקיקה. מגי כתבה לה, סליחה עם פגעתי בך. עם בע’. היא זוכרת את הפתק הזה בבירור. כולל הך’ סופית המתגלגלת לשבלול והעם בע’. אז היא לא ענתה על הפתק. היא לא ענתה כי לא היתה שם התנצלות אמיתית. וגם לא הבטחה. ותהילה אמרה שמגי צריכה להבטיח, אחרת היא סתם רכרוכית , שטיח שיכולים לדרוך עליו. והיא ותהילה נהיו חברות, אבל זה לא היה כיף כמו עם מגי. תהילה היתה בעיקר מתלוננת על דברים. וזה עצבן אותה. היא לא אהבה תלונות.
עם מגי היתה הולכת בשבתות אל הים. מגי היתה צחקנית כמו הים. היא מתגעגעת לכחול הטורקיזי של הים, להליכה בשבתות לאורך שיכון רסקו. שדרת האיקליפטוסים, גדרות המתכת הנמוכות המעוקמות, האדמה היבשה המרופדת מחטי אורן וספלולים ריקים של עצי אלון ועלים בירוק אפרפר, והמדרכות המרוטות, ואנשים שחוזרים מהים, צועדים בקבוצות באמצע הכביש עם מגבות על הכתף, בשבת אחרי צהריים. כשהולכים לים חוזרים עם אדום צרוב במעלה הלחיים ועל גשר האף, כאילו למזכרת, כמו השומר שמחתים את החשבונית ביציאה מויקטורי. אי אפשר לטעות, זה לא אודם עמוק של מי שהיה הרבה זמן בשמש, זה אודם טרי של מישהו שהיה על החוף וספג שמש ישירה, שהים שכפל והחזיר בנצנוצים מכשפים.
הן היו הולכות בשלישיה, היא ומגי ולאה, ולפעמים עושות סיבוב וקוראות גם לאליענה מלמטה, מתנהלות בפטפוט עליז וחסר דאגה במעלה הגבעה, ופתאום היה שם הים, יפה תואר כרגיל, נוצץ אליהן בטורקיז נקי, מנקה את הלב ומוחק צערים. הן היו יושבות בפארק ומתבוננות על הים, על הגולשים בחסקות וברחפני גלישה ממונעים. על השמש שהתרסקה למיליון רסיסים נוצצים בתוך המים.
בחופש היו הולכות ביחד לחוף הנפרד. לפחות פעמיים בשבוע. כשחזרה היו שואלים אותה תמיד, היית בים? לפי האדום של הפנים. אם היתה שוכחת את עצמה ונשארת מדי הרבה זמן היתה נכווית, בפנים ולפעמים גם בעורף, וזה היה שורף נורא. ואז היתה נאלצת למרוח לֶבֶּן על העור הצרוב, ועד שהאודם התקלף וחשף עור חדש, היתה זוכה להערות מקניטות ולשפע של עצות סרק מכל מי שראה את עצמו יועץ מוסמך לענייני שמש.
כמה היא מתגעגעת לים. ולריח האקליפטוסים המסתבך בעלווה הרוחשת. ולחברות פשוטה שמוליכה אותן ביחד לאורך המדרכה, ועלים צהובים יבשים חורקים מתחת לסוליות. וריח של ים. ואור. פעם היה בחיים שלה אור.
פעם היה בחיים שלה קצת טוב. משהו טוב. לא הרבה. אבל עכשו גם זה איננו.
למחרת מגי כתבה לה עוד פתק, שתדעי לך שאני לא מתכוונת להתנצל! היא מתחה קו נחרץ מתחת לשתדעי לך. ומתחת לסימן קריאה היה עיגול גדול טלסקופי. מותר לי ללכת עם מי שאני רוצה בלי לקבל רשות ממך. אני אשמח שנמשיך להיות חברות, אבל לא מסכימה לחברות חונקת.
חברות חונקת. איזה מלים. בטח אסתי אמרה לה לכתוב את זה. מתאים לאסתי הדיבורים המתעופפים האלה. האמת, היא פחדה שאסתי תשתלט על מגי ותקח אותה ממנה. אבל אחרי הפתק הזה הגאוה שלה לא נתנה לה לסגת. היא לא ענתה על הפתק. לא באמת, כי בבית ניסתה וקרעה אלף פתקי תשובה. למגי חברתי לשעבר, עם שני קוים מתחת ללשעבר. אני לא רואה ככה חברות. אם את רוצה להיות חברה של אסתי בכבוד. אבל אל תעשי את זה ככה בפרצוף. אפילו בהדמיה לא העזה לכתוב זה פוגע, או נפגעתי. להתחנן על נפשה. ואחר כך כתבה מחדש. מגי חברתי היקרה, אני מבינה אותך, אבל לפחות היית מסבירה את עצמך. זה כאילו שמת שלט בפני כל הכיתה שאת כבר לא חברה שלי, את מבינה שזה היה הלם בשבילי שני סימני קריאה. אני מקבלת את ההסבר שלך. ונשים את הכל מאחורינו. הוסיפה שני לבבות. וקרעה את הפתק. תהילה אמרה שאם היא תתעקש אז מגי תקבל את התנאים שלה.
וככה זה נשאר. כמה חודשים. היתה עוברת ליד הבית של מגי ונזהרת לא להרים את הראש. רק ככה, בעקיפין, כאילו היא עוקבת אחרי ציפור או מתרתקת למישהו שדיבר בקול. בולשת אם מגי באזור.
ואז מגי הפסיקה לבוא לבית הספר. אחרי שבוע אמרו שהיא מקבלת טיפולים. ככה, לחשו באוזן בסוד, בחרדה. לה לא אמרו כלום. היא הבינה שמשהו נורא קרה, אבל לא ידעה מה ולא רצתה לשאול, כדי שלא יגידו שהיא מתחנפת, ואחר כך התחילו הדיבורים להגיע מפה ומשם בגלוי. מגי חזרה הביתה אבל לא חזרה לכיתה. הבנות הלכו לבקר אותה. אמרו שהיא חלשה ועל מורפיום. היא לא ידעה מה לעשות, כולן היו אצלה ורק היא לא. אחרי כמה זמן סיפרו שהיא חובשת כובע כל הזמן ושחזרה לאשפוז. אחר כך, יום אחד, אסתי קראה לה לצד ואמרה שמגי מבקשת שתבוא. היא רוצה להשלים.
היא מודה, זה ריגש אותה. מגי היתה חולה קשה והיא התרגשה מהיחס. לא מגי עניינה אותה, אלא זה שהיא רוצה להשלים. זו האמת העלובה. היא גם לא הבינה שהמצב כל כך חמור. חשבה שככה זה, במחלה הזו. שהיא תצא מזה והן יחזרו להיות חברות. אפילו בשלישיה עם אסתי. אז מה, זה לא מה שחשוב.
היא מודה, זה ריגש אותה. מגי היתה חולה קשה והיא התרגשה מהיחס. לא מגי עניינה אותה, אלא זה שהיא רוצה להשלים. זו האמת העלובה. היא גם לא הבינה שהמצב כל כך חמור. חשבה שככה זה, במחלה הזו. שהיא תצא מזה והן יחזרו להיות חברות. אפילו בשלישיה עם אסתי. אז מה, זה לא מה שחשוב.
אבל היא לא הלכה. הכינה את המלים שתגיד למגי, אבל ידעה שברגע האמת הכל יברח לה. מוגת לב שכמותה. ולא היה לה נעים ללכת בלי בונבוניירה או משהו. וכל יום היה לה תרוץ אחר למה לא. אחר כך כבר אי אפשר היה לבקר.
גם להלוויה חודש אחר כך לא הלכה. אמא שלה קיבלה את הטלפון מאמא של תהילה. אמרה לה שהמורה אמרה שההורים יגיעו עם הבנות. אבל היא לא רצתה ללכת. התביישה. ידעה שיעלו אותה על המוקד. יאשימו. ילדה שהגאוה שלה לא נתנה לה להשלים. אולי הכל בגללה.
כמובן, בנות הבינו את זה בצורה לא נכונה. אסתי טרחה לעדכן את כולן בהתפתחויות.
הכתם הזה בלתי מחיק. כמה שמחה לעבור, שזה לא ירדוף אותה יותר. שלא להיות עוד במקום שאנשים יודעים עליה דברים כל כך נוראים. היא לא ידעה שהמצב כל כך חמור. אילו ידעה, היתה הולכת ברגל לבית החולים. ובטח בונבוניירות זה לא מה שמגי היתה צריכה אז. חשבה שתחכה שמגי תחזור הביתה. אילו ידעה, היתה מבררת מי נוסעת לשם עם אבא שלה ברכב ומבקשת להצטרף. היתה שולחת מכתב. היתה מתקשרת לאמא של מגי ומבקשת שתגיד לה בשמה. היתה מכבה את הגאוה המטופשת שלה ועושה את הדבר הנכון.
למה לא שלחה לה לפחות מכתב. מגי יקרה, אני מתביישת להגיע אליך אחרי נתק כל כך ארוך. הייתי טפשה ואני מבקשת סליחה. רק תבריאי ונחזור להיות חברות, מבטיחה שלא אחזור על שגיאות העבר.
למה לא כתבה.
עכשו כבר מאוחר. והיא ראויה לגורלה.