קיץ ארוך מדי – פרק ט’

עכשו חני וגיטי עסוקות כנראה בלפצות את מלי על המילים הרעות שהיא השליכה עליה. וללעוס את הדיבורים המשונים שלה. אולי אפילו האמינו לה. מואזין. פאריד אל־אטרש. מאיפה הביאה את זה. לרגע שוב לא יכלה שלא לכבוש צחוק.
ממוצע 5 | 1 מדרגים

ידעה שזה יבוא. גיטי וחני לא ישמרו דברים טובים לעצמן. 

אתמול בלילה, אחרי שגמרה לשנוא את כל העולם, החליטה שהיא תעשה צעד מהכיוון שלה. שהיא תקום, תעמוד ככה, מהצד, ליד אחת הקבוצות. אולי בקבוצה של טובי והחברה שלה עטי. אפילו שלא נעים לה לעמוד שם בלי הזמנה. שתראה להן שהיא גם יכולה להיות נחמדה. היא תגייס אומץ ותעשה את הצעד. 

ואז בהפסקה, כשהיא היתה ליד השולחן שלה וחשבה איך היא תקום ותעשה את זה הכי טבעי, מישהי בקבוצה של חני וגיטי סיפרה משהו. ואז גיטי צווחה, וואג’רס מההפטרה! וכולן נחנקו מצחוק. מישהי אחרת קלטה את מבטה פתאום והיסתה את החבורה החוגגת. 

כישורי נבואה לא רעים יש לה. 

היא התיישבה בחזרה. שיחגגו על הוואג’רס שלה. כבר לא אכפת לה. לא צריכה אותן. 

ואז, אחרי השיעור החמישי, כשחזרו מההקבצות באנגלית, חני התיישבה בספסל שלפניה שהיה עדיין פנוי וביקשה מטובי סיכומים, ואז כשהיא חיכתה שטובי תרוקן את הקלסר שלה, היא פנתה אליה אל רננה, ושאלה אותה מין, אצלכן בכיתה אתן לומדות כמונו? כאילו אותו חומר ואותם מבחנים? 

וזה המס לה את כל הדברים הרעים שחשבה. היא אמרה לעצמה שאולי טעתה בשיפוט, שאולי כל הסרטים שעברו לה בראש היו רק דמיון שלה. ושהן סתם נהנו להן ולא התכוונו. והיא אמרה כן, אותו חומר, אבל לא מחייבים ארבע יחידות מתמטיקה. השנה עושים שלוש. בשנה הבאה מי שרוצה משלימה. וחני אמרה, אז תסתדרי פה עם ארבע יחידות? והיא אמרה, אני מקווה שכן. ופתאום היה לה מאד אכפת להסתדר עם ארבע יחידות ולהוכיח שהיא כמו כולן. וחני אמרה, יאאא, כל הכבוד. 

ואז הבחינה בחבורה הקטנה שהתאספה בינתיים סביב השולחן שלהן, גיטי ומלי, ועוד מישהי שהיא לא היתה בטוחה איך קוראים לה, ומשהו חמים ונעים מילא לה את הלב. זה היה פשוט יותר ממה שחשבה. זה קל. היא רק צריכה לצאת קצת מעצמה. וגיטי שנשענה על השולחן עם המרפק אמרה, תגידי איזה מוזיקה אתן רגילות לשמוע. והיא רצתה להגיד, ישי ריבו, ביני לנדאו, אהרן רזאל. בני פרידמן. רצתה להראות לגיטי שהיא בעניינים בדיוק כמותן. ואז קלטה את המבט הדרוך של גיטי, והבינה שזה לא יתן לה את מה שהיא מחפשת. שגיטי רוצה חומר שישמח אותה. 

ואז הכל חזר אליה. והיא סיננה בשפתיים קפוצות, לא ידעה מאיפה זה בא לה. מוזיקה? ג’ו עמר. ופריד אל אטרש. ואום כולתום. ובהפסקות אנחנו שרות שבחי ירושלים. והכי אנחנו אוהבות לשמוע את המואזין בבוקר. זה… כמו שעון מעורר. 

ואז הכל חזר אליה. והיא סיננה בשפתיים קפוצות, לא ידעה מאיפה זה בא לה. מוזיקה? ג’ו עמר. ופריד אל אטרש. ואום כולתום. ובהפסקות אנחנו שרות שבחי ירושלים. והכי אנחנו אוהבות לשמוע את המואזין בבוקר. זה… כמו שעון מעורר. 

קלטה אותן מחליפות מבטים, פתאום נהנתה מעצמה, מהכח שהיה למילים שלה, ממופע האימפרוביזציה שהיא נתנה כאן על הבמה הקטנה שלה. הנאה משונה וזדונית. 

מלי תקעה את האצבע שלה בסנטר ברוב מחשבה ואמרה, אבא שלי לא אוהב ש…

והיא קטעה אותה, בזעם, בכל התוקפנות שיכלה לגייס מתוכה. ואבא שלי כן. 

משהו בילדה הזו העלה את חמתה. הרצינות התהומית שהיא הניחה את המילים שלה, אחת אחת, כאילו העולם עומד על פי תהום ואם תניח מילה מיותרת היא תפר את שיווי המשקל והוא ייפול ויתרסק. ואולי בעיקר שכבת הפצפצים הבלתי נראית שהיא מרופדת בה. ילדת חרסינה פריווילגית וסכלה. את מי מעניין מה אבא שלה אומר או אוהב או מרשה? 

מלי נרתעה, ונראתה כאילו חטפה סטירה. חני הניחה עליה את היד. 

כבר לא היה אכפת לה מכלום. היא התכופפה להוציא את המחברת והקלמר מהתיק. החבורה הקטנה התפזרה ואתה האשליה קצרת־הימים.

לא חשבה על זה שיש פערים ביניהן. שהיא לא לרמה שלהן. שהן מסתכלות עליה מלמעלה. הכל אחר אצלן. הבגדים שלהן, אפילו שהן לבושות אותה תלבושת, הקוקואים החלקים השובבים, השעונים של סווטש ושל מייקל קורס, צמידי הפנדורה, תיקי הקיפלינג. הנעליים. הן לא קנו את שלהן בשוק של יום רביעי בעשרים שקל. 

נקודת הפתיחה שלה נמוכה. זה לא הוגן. היא לא שייכת לכאן ולעולם לא תהיה. אולי באמת אין לה מה להציע. חצי מהזמן היא לא מבינה על מה הן מדברות. אין לה סיכוי כאן. הזמינו אותה אתמול ללמוד למבחן בתור צדקה. מין מעשר עני כזה שהן נותנות מהזמן שלהן. ומלי המעצבנת הזו, עם האבא שיש לו מה לומר על כל מילה שהיא מוציאה מהפה. 

הלוואי שיחזרו כבר לבית הקודם. שסרט האימה הגרוע הזה יסתיים. מתי ייגמרו החובות של העסק, ולמה אי אפשר למכור את המכונות ולהחזיר את בית הדפוס למה שהוא היה קודם. למה היא לא יכולה להיות שוב טפשה ומאושרת במקום שמכיר אותה והיא מכירה את החוקים שלו ולא דורכת כל רגע על ביצה אחרת. ואיך היא מצאה את עצמה באמצע של כל זה. ולמה החליטו עליה ובאיזו זכות. 

ואז התחיל השיעור, וטובי שמעולם לא דיברה מהרגע שהתחיל שיעור ועד שהמורה עזבה את הכיתה והיתה עסוקה במילוי השורות בחריצות של טרקטור, הדפה את זרועה ולחשה לה, היא יתומה. 

מה? נדהמה. 

מלי.

ולמראה ההלם שלה הוסיפה, אין לה אבא.

*

בסוף היום הרימה את הכסא שלה, כיתפה את התיק והלכה. לא טרחה להגיד שלום לטובי. לא לאף אחת. זה היה כמו המבנים ההם מקפלות, שרק נוגעים בהם והם מתפרקים לחלקיקים. איפה שהיא תניח את היד יתרחש נזק. כאילו קללה רודפת אותה. 

כבר שמחה שענתה לגיטי הזו כמו שצריך. והכל התהפך עליה בחזרה. עכשו לא יסולח לה. עכשו היא לא תסלח לעצמה. 

חכמה שכמותה. גיבורה על יתומות. 

היא רעה. רעה. רעה.

אין לה מחילה ואין לה כפרה. 

*

כשהגיעה הביתה נזכרה שהיום יום התורנות שלה אצל סבא. החליפה את בגדי התלבושת כדי לשמור אותם נקיים למחר, לקחה כמה כפות של אורז ישר מהסיר והעלימה ראיות מסביב לכיריים. בסיר ליד היה מרק עדשים שהיא לא אהבה. מאז המעבר אמא שלה פתאום התחילה לומר שקטניות זה נורא בריא. כל יום היה מרק קטניות בצבע אחר. שניצל הסויה נעלם והיה קשה לשכנע את הלל לאכול. הוא דרש בתוקף את השניצל־שויה שלו עם הקטשופ. ורק המבט הזועף של אבא הצליח להשתיק אותו. רק בימים שהיו מבשלים בשביל סבא היתה לכולם ארוחה בשרית. פעם היתה מתעצלת להיות בשרית והיתה מסתפקת בתוספות כדי להיות חלבית בערב. ולפעמים כשלמדה עם תהילה ונשארה אצלה לארוחת ערב היו מכינות פיצות מאולתרות על פיתות. עכשו התגעגעה לארוחת צהריים נורמלית, לריח החמים של הבית הקודם. אפילו הריח לא נשאר לה. 

הבית אצר ריח מתמיד של טחב, שהתערב בריח של שיח הרוזמרין שבא מן החצר והם נאבקו זה בזה ואיזנו זה את זה. ולפעמים – זה קרה בערך פעם בשבוע – הביוב בחצר נסתם והציף את החלל בניחוחות. המגורים מתחת לפני הקרקע הקנו להם את הזכות להיות הראשונים להתעדכן.

הבית אצר ריח מתמיד של טחב, שהתערב בריח של שיח הרוזמרין שבא מן החצר והם נאבקו זה בזה ואיזנו זה את זה. ולפעמים – זה קרה בערך פעם בשבוע – הביוב בחצר נסתם והציף את החלל בניחוחות. המגורים מתחת לפני הקרקע הקנו להם את הזכות להיות הראשונים להתעדכן. וכל פעם השכנה מלמעלה, בעלת הדירה, היתה אומרת, מה זרקתם שמה? אבל שולחת את בעלה שיטפל בעניינים. ואחרי הפעם השניה הוא אמר להם שזה בגלל קומת המרתף ולא בגללם. הצינור מונח בקו ישר במקום בשיפוע. אבל אשתו המשיכה לשאול, כמו על אוטומט. 

מה היא יכולה לעשות כדי לתקן את מה שהיא אמרה? 

אולי תתקשר לטובי ותשאל מה אפשר לעשות. מוכרחה להיות דרך. 

אבל אין לה המספר של טובי. אין לה אפילו המספר של המחנכת. של אף אחת. 

מאיפה לה לדעת על מלי? אולי היתה צריכה לנחש. כל המנגנון ההגנה הזה שהם הקימו סביבה. 

אולי היא לא יודעת לקרוא סימנים. אולי משהו פגום אצלה בבסיס. זה לא סתם שהן לא מעוניינות בה.

עכשו חני וגיטי עסוקות כנראה בלפצות את מלי על המילים הרעות שהיא השליכה עליה. וללעוס את הדיבורים המשונים שלה. אולי אפילו האמינו לה. מואזין. פאריד אל־אטרש. מאיפה הביאה את זה. לרגע שוב לא יכלה שלא לכבוש צחוק. 

הלל שאל, למה את צוחקת. והיא אמרה, סתם. רוצה לבוא אתי? וחשבה לעצמה, הוא יעסיק את סבא והיא לא תצטרך לייצר דיבורים.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן