קיץ ארוך מדי – פרק סיום

היא לא ידעה מה היא באמת מרגישה. נתנה לאוטובוס להוביל אותה. אבא שלה רצה שהיא תיסע ביום שני, כשאמא שלה צריכה להגיע למשרד. אבל היא התעקשה לנסוע לבד. היו לה עניינים לסדר והיא לא רצתה לספק הסברים מיותרים. הוא עשה פרצוף לא מרוצה אבל הסכים. 

כל השבת הם נזהרו, כרכרו סביבה כאילו היתה אורחת מחוץ לארץ. כשהלל תקף אותה בשאלות אבא שלה הסה אותו, לא עכשו, תן לה מנוחה. היא באמת היתה עייפה. לא כי לא ישנה מספיק. הבור בתוכה היה עוד חלול ורעב. 

אמא שלה הכינה לשבת את עוגת הקפה שהיא הכי אוהבת. ואבא שלה שאל, כאילו בצחוק, אם היא רוצה להיות המזכירה שלו בבית הדפוס. רויה חשבה שזה רעיון טוב. שיהיה לה מקום עבודה עם בוס שאבא שלה סומך עליו. זאת אומרת הוא עצמו. וכשהוא שאל, מה את אומרת, היא אמרה, עם תלוש משכורת. שזה יהיה באמיתי. והוא אמר, עוד יותר טוב, ככה יודה בטוח לא יצליח להבריח אותך. 

וכל הזמן הזה הציקה לה השאלה, אם הם ידעו מה היא צריכה, ואם הם זכרו מה היא אוהבת, למה כל זה לא קרה קודם. למה היה צריך לחכות שהיא תמות. ומתי יתפוגג הקסם והיא תחזור להיות דלעת. 

לא, היא לא. היא לא. 

ולא כי לא עוברים אותו נהר פעמיים. אלא כי היא תעשה הכל כדי לא לטבוע שוב. 

רויה התקשרה בשישי וגם היום בבוקר, כדי לבדוק מה קורה אתה. התנאי של רויה היה שהן ייפגשו כל שבוע, לפעמים עם ההורים ולפעמים רק הן לבד. היא מקבלת את זה שגם לה היה חלק במה שקרה. שהיא צריכה ללמוד לתקשר בצורה יותר נכונה. 

רויה התקשרה בשישי וגם היום בבוקר, כדי לבדוק מה קורה אתה. התנאי של רויה היה שהן ייפגשו כל שבוע, לפעמים עם ההורים ולפעמים רק הן לבד. היא מקבלת את זה שגם לה היה חלק במה שקרה. שהיא צריכה ללמוד לתקשר בצורה יותר נכונה. 

אפשר לומר שגם הנסיעה שלה היום היא חלק מזה. 

היא לא רצתה לנסוע עם אמא שלה. כי לא את החברות מהסמינר הקודם היא רצתה לבקר. 

בני ברית האורגים. 

צלצלה בשניה האחרונה וירדה בחיפזון בהול.

*

נכנסה דרך השער. מתוך האדמה צמח מבנה לבן עם אנדרטת זיכרון בחזית. קבוצת אנשים ישבה מתחת לסככה, מחכה למשהו. 

לאן היא הולכת מכאן? 

היתה צריכה לברר מראש. לא סתם ללכת בלי לחשוב. יש פה ג’ונגל של שבילים וסמטאות. אין לה סיכוי. 

היא ניגשה אל אשה שישבה על גדר האבן שתחמה את המבנה. 

סליחה, אה… את יודעת אולי… אני מחפשת…

מה היא מחפשת? 

יש כאן מזכירות, האשה אמרה, מנחשת מה היא רצתה לשאול. כאן במסדרון. 

פנתה לכיוון שהאשה הצביעה. על הקירות היו מודעות על גלעד מצבות, וארגון אזכרות, וסוכות אבלים, וגמ”חים של כסאות לשבעה. 

מישהו ישב ליד מסך מחשב. הוא הרים אליה עיניים בענין. 

היא אמרה, אני מחפשת… קבר… של מישהי…

מה השם? הוא לא שאל לשם מה. ומה היא בשבילה. 

הוא הקיש את הפרטים על המקלדת ואמר, חלקה 4 שורה 13. תלכי מכאן ישר ושמאלה, יש שילוט. 

היא יצאה, חלפה על פני חבורה קטנה של מלווים. פילסה את הדרך בין המצבות. המבנה הלבן רחק. 

.

להלוויה לא הלכה. במקום זה הסתגרה בחדר שלה וקראה ספר קומיקס של נתנאל. ספר טפשי, לא ידעה למה פתאום התחשק לה. ועוד קומיקס בדיחות על הגולם מפראג. אבל היא לא צחקה וזה לא באמת עניין אותה. כשהיתה בטוחה שהכל נגמר יצאה מהחדר.

לא רצתה להיות בבית הקברות, פחדה שהנשמה של מגי תהיה שם ותראה אותה ותכעס עליה. וגם לא ידעה איך תלך, כאילו רק אחרי שהיא מתה היא מראה את הפרצוף שלה, כאילו היא שמחה שהתפטרה ממנה.

הבנות דיברו על זה שמגי כבר לא תתחתן ולא תהיה כלה ולא אמא, ואיך שהנשמה שלה הלכה ישר לגן עדן בזכות הייסורים, ומה קורה כשמתים וסיפורים של אנשים שחזרו ‘משם’. תאווה משונה היתה בה לכל הדברים האלה. אבל היא לא התערבה בשיחות ולא הספידה את החיים של מגי. לא היתה לה זכות. 

הצל של מגי הלך אתה לכל מקום, שמר את צעדיה. ישב אתה לשלחן, אכל אתה מהצלחת. עמד מעליה כשהלכה לישון. טרף את לילותיה. 

מצבה לבנה, כמעט חדשה. מגן דוד. כמה אבנים שמישהו הניח. גם על המצבות מסביב היו אבנים. 

הילדה מרגלית חיה ע”ה בת הרב משה וגאולה יבדלחט”א אלאלוף.

בתנו, אחותנו, נכדתנו.

כשראתה מודעות אבל ברחוב, מצטערים להודיע על פטירתו של סבנו, אבינו, בננו, זה נשמע לה מוזר. איך אנשים יכול להיות גם סבים וגם בנים של אותו אדם? כשגדלה הבינה שכמה אנשים אמרו את זה. כתבו ביחד את ההתאבלות שלהם. התאבלות חסכונית. 

אדם יכול להיות הרבה דברים, לכל מיני אנשים. בתנו, אחותנו, נכדתנו. 

ארוע רב־נפגעים.

היו צריכים להוסיף חברתנו, עבר בה.

רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה. 

לא כתוב שהן היו ברוגז הרבה זמן ושפעם בהקבצה בחשבון מגי הבריזה לחדר הטבע שהיה צמוד לחדר ההקבצה, ואז הציצה מהחלון הקטן שמאחורי המורה ועשתה להן פרצופים והן נחנקו. וכל פעם שהמורה הסתובבה היא נעלמה. וזה גמר אותן לגמרי.

מגי… 

מצחיקה. היא מהססת כאילו מגי עומדת כאן. אבל היא בטח שומעת. ואולי היא כבר יודעת מה היא רוצה לומר, בטלפתיה כזו של נשמות.

מגי… אני…

… אני…

… באתי להיפרד. סליחה שלא באתי אז… אני…

לא ידעתי שאת… שאת הולכת למות… אני…

מה תגיד עכשו?

א… את היית החברה הכי טובה שלי… אני… את היית חשובה לי. עשיתי את זה לא יפה, אבל זה בגלל שלא רציתי… לוותר עליך.

אז היא בעצם מתגעגעת אליה. לא? זו משמעות הדברים, אפילו שלא ראתה את זה כך. חשבה שהיא מאובנת.

מגי… אני… א… אני… מתגעגעת אליך.

אולי אסור להתגעגע למתים, זה כמו לרצות למות. אמא שלה אמרה שאם מישהו שמת בא אליך בחלום ואומר שהוא מתגעגע אליך ושתבוא, אתה צריך להגיד לו לא ומה פתאום ועזוב אותי לנפשי. אפילו שלא יפה להגיד את זה לבנאדם. 

רכנה והניחה את המרפקים על המצבה. 

מגי… אני באתי… אני באתי לבקש… סליחה… על הברוגז… ועל שלא באתי… היה לי קשה מדי… אני לא יודעת איך נפרדים… אני באמת…

פתאום שטף אותה בכי גדול. חוץ מכל המתים ששכבו שקטים בכל המרחב, לא היה שם אף אדם. שקט של בית קברות.

למה היא יודעת להעריך דברים רק אחרי שהם נגמרים. למה היא כזאת.

מגי… מגי… מגי…

ואז זה נגמר. שקט גדול השתרר בתוכה. היא קמה, ניערה את החול שדבק בגרביה ובחצאיתה, ופנתה ללכת. 

שיירה קטנה של אנשים התנהלה במרחק. מלמולים נישאו באוויר, מהירים, שטוחים, מתקשרים אתה בלי להתכוון. כמה אנשים עמדו וניערו רגבי עפר במעדרים. 

למה את כאן? 

השאלה הפתאומית הבהילה אותה. איש מבוגר בכובע קסקט צץ לידה. מה הוא עושה פה? 

אולי הוא שומר כאן. אבל מה יש לשמור? המתים לא יברחו. 

אני… א… אמרה במבוכה.

לא טוב לך להיות כאן. נשים לא באות לבית קברות. 

סליחה… אה… אמרה. הרגישה אשמה ולא ידעה על מה. שוב לא היתה בסדר, בלי שהתכוונה. 

הוא אמר, לטובתך, בשבילך זה, בשבילך אני אומר. לא טוב לך. יש מזיקים. 

אה… אמרה. א… אנ… אני כבר הולכת. 

את אִתם? הניע את פניו לעבר התהלוכה השחורה. 

אה… לא. מה פתאום. בכלל לא. ניערה מעליה את הענין. אה.. לא. אני… זה חברה שלי. זה הקבר שלה. 

חברה שלך? וואי וואי וואי. כנראה חברת המתים שעממה אותו והוא שמח על מילים אנושיות. הוא הציץ על המצבה ואמר, זה לא יום השנה.

היא… נפטרה מהמחלה, הסבירה בלי קשר.

פתאום אמרה, רבנו. אני… אני לא ביקשתי סליחה.

לא ידעה מאיפה יצאו לה המילים.

הוא אמר, זה לא ככה. זה לא מועיל ככה. 

ואז הסתובב והלך. היא חשה הקלה וגם צער שהוא הלך. קיוותה שיתן לה תשובה.

מרחוק ראתה אותו מחליף משפטים עם קבוצת לבושי השחורים. ואז הסתובב ופנה בחזרה לכיוון שלה. הם באו בעקבותיו. 

תורידי נעליים, הוא הורה לה.

נעצה בו מבט מבולבל. 

הוא אמר, תורידי נעליים ותגידי, אני… מה השם שלך? 

רננה, היא אמרה.

רננה בת? 

שש עשרה… וחצי.

על פניו הפציע חיוך משועשע. בת מי? מה השם של האמא? 

בת שבע, אמרה נבוכה. 

רננה בת בת שבע מבקשת מחילה מהנפטרת, מרגלית חיה בת… 

חומת הגברים הקטנה אמרה במקהלה, במין התלהבות קטנה ומשונה, מחול לך מחול לך מחול לך.

משום מה נזכרה בנעל של פליאה. 

תודה, לחשה. 

אחד מהם נעמד, הצמיד את כפות ידיו זו לזו במין משולש והחל למלמל בעצימת עיניים. הדים של אמן ויהא שמיה רבא חדרו אליה, היא ענתה אמן כשהם ענו, בלי להקשיב למילים. 

אחד מהם נעמד, הצמיד את כפות ידיו זו לזו במין משולש והחל למלמל בעצימת עיניים. הדים של אמן ויהא שמיה רבא חדרו אליה, היא ענתה אמן כשהם ענו, בלי להקשיב למילים. 

ואז הם הלכו.

שפשפה את כפות רגליה מגרגרי החול שנצמדו אליהן והחזירה את רגליה לתוך הנעליים. 

האיש אמר, לכי. לא לבוא לבית קברות. לא טוב. הכל מחול, הכל טוב. חיים טובּים.

טובּים הוא אמר. עם דגש בב’.

היא הלכה. הרגישה את מבטו הולך אחריה, אבל לא העזה להסתכל לאחור.

קולו השיג אותה, תיטלי ידיים בחוץ. ולא לבוא עוד פעם.

השמש סינוורה את אישוניה והיא מצמצה. היה חם בחוץ. היא כבר שכחה את החום של השפלה. התרגלה לאוויר היבש של ירושלים, לערבים הקרירים המקלפים מן הגוף את כל הכובד של היום החולף. 

ביציאה נעצרה ליד כיור המתכת הארוך ונטלה ידיים, כפי שאמר לה האיש. 

יום חולין נח על העיר שהיתה פעם הבית שלה. ניסתה לזהות את פס התכלת של הים מרחוק, אבל קו האופק היה מלא בניינים של אזור התעשיה ועגורנים שטיפסו אל השמים בכל מיני זוויות. בפעם אחרת אולי תלך לים. תצלח את העגורנים ואת המכולות. תעקוב אחר השחפים הלבנים הצורחים מעל שובר הגלים, טובלים ראשים במים תוך כדי מעוף ועולים עם שלל מפרפר. 

הכל קיים בתוכה. כל הדברים שקרו, כל האנשים שנגעו בלבה. איש לא ייקח אותם ממנה. 

השמש נצצה דרך הדמעות ויצרה מולה קשתות צבעוניות. מרקדות בנצנצים על הריסים, בצבעים שרק היא יכלה לראות.

והיא פנתה לעבר התחנה, לחכות לאוטובוס העולה לירושלים. 

להדפסה