ראיתי אותה ליד הקופה, ואפילו לא היה לי מושג מי היא. אבל היא זיהתה אותי. אולי תמונה משותפת שלי ושל אפי מאחת החתונות שלנו, הסתובבה אצלם במייל המשפחתי.
“את אמא של אפרים, כן?” היא שאלה בשקט.
אפרים היה השם הרשמי שלו בשידוכים, אז מיד נדרכתי. “נכון,” עניתי בזהירות.
היא פלטה נשיפה כאילו היא לא יכולה להתאפק יותר, והמילים נשטפו ממנה בבת אחת. היא לא עצרה לבדוק כמה אנשים מצותתים מסביב, אז אני נאלצתי לעשות את זה במקומה.
“זה לא בסדר מה שהוא עשה לאחותי.” השפתיים שלה רעדו, ושיערתי שזה משהו טרי. כנראה רותי סולומונס.
“אני מצטערת,” מלמלתי אוטומטית, והתפללתי שזה ישתיק אותה.
“להצטער זה לא מספיק,” הקול שלה עלה קצת. זזתי הצדה, והיא נעה אחרי בהסח הדעת. “יש לך מושג כמה אחותי מצטערת? כמה היא שבורה? זהו, היא כבר לא מוכנה לשמוע שידוכים יותר. שלושה חודשים הוא לקח לה מהחיים! איך היא יכולה להמשיך עכשו הלאה?”
שלושה חודשים זו בפרוש לא סולומונס. אתה הוא נפגש ארבעה חודשים וחצי. אז זה משהו ישן יותר? שירה פולק? ועדיין כואב בעוצמה כזו? התכווצתי כשעיניה התמלאו בבת אחת בדמעות.
שלושה חודשים זו בפרוש לא סולומונס. אתה הוא נפגש ארבעה חודשים וחצי. אז זה משהו ישן יותר? שירה פולק? ועדיין כואב בעוצמה כזו? התכווצתי כשעיניה התמלאו בבת אחת בדמעות.
“כולנו היינו בטוחים שהיא אוטוטו מתארסת! כל פגישה אמרנו זה לזה ש’זהו, עכשו בטוח הוא יסגור. כמה אפשר למרוח?’ וכל פעם כשהיא חזרה עם המבט הזה בעיניים… אני השתדלתי לקפוץ להורים שלי אחרי כל פגישה, אני גרה קרוב. אז חוויתי מקרוב את הכאב שלה. והיא לא הפסיקה לקוות. לרגע לא הפסיקה להאמין שבסוף הם יתארסו. אני אמרתי לה בשלב מסוים, אמרתי לה שהיא חייבת לחתוך. אבל היא לא הקשיבה לי. גם להורים שלי לא. השדכנית הציעה לה להציב לו אולטימטום, אבל אחותי חששה שזה יגרום לו להילחץ ולסגת. ובסוף… אפילו אני האמנתי שזה יסתיים ככה…”
“אני מצטערת כל כך!” לחשתי, וקיוויתי שהעיניים שלי משקפות לה עד כמה. “מצטערת שזה נמשך כל כך הרבה זמן ומצטערת מאד מאד שזה לא יצא לפועל. היא מקסימה אחותך, אני בטוחה.”
“אין לך מושג עד כמה.” אבל הכתפיים שלה התרככו ונראה שהיא האמינה לי.
“אני מאחלת לה שבקרוב מאד תמצא את זה שמיועד לה, ושהשידוך ילך בקלות ובמהירות, בלי ספקות והמון אושר.”
“אמן.” היא הנהנה לעברי, אבל לא איחלה חזרה לאפי עתיד כזה.
*
אפי קפץ הביתה באותו ערב. “חיפשתי נעליים באזור, אז כבר עליתי.” דיווח לי מהספה.
“ומצאת?” ביררתי.
“בטח.” הוא פרש בפשטות את רגליו, חושף את הנעליים החדשות שנעל.
“לפחות נעליים אתה מוצא בקלות,” נאנחתי.
“טוב, אני לא יכול להסתובב כמה חודשים בזוג נעליים ואז להחזיר לחנות, נכון?” הוא משך בכתפו.
הנשימה שלי נפלטה בשריקה, והמבט הכאוב והזועם של האחות עלה מול עיני. איך הוא יכול להיות רגוע ככה?
“גם עם בחורות לא כל כך פשוט להסתובב כמה חודשים ואז לעזוב,” זרקתי בחריפות.
בני זקף את גבותיו. “ברור שלא, אבל מה את רוצה שאני אעשה? שאוריד אחרי שתי פגישות? אל תגידי לי שגם את מבקרת אותי עכשו.”
“אני מבינה אותך,” בלעתי את רוקי, “אבל הייתי רוצה שלפחות… לפחות לא תגיד את זה באדישות כזו. שיהיה אכפת לך מהן.”
“אכפת לי.” הוא ציין וחזר לעיתון.
הנפתי את ידי ויצאתי מהסלון. שלמה עוד לא הגיע, הבית היה דומם, ואני תחבתי את ראשי בתוך המקפיא הצונן, וניסיתי לחשוב עליהן. על כולן. מישהו היה צריך.
“את חייבת לעצור את זה,” הודיעה לי השדכנית לפני שנתיים. הוא נפגש במשך חודשיים עם בחורה מתוקה שלא זכרתי את שמה עכשו. באותם ימים השם שלה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו.
“באמת, זה לא נורמלי! היא מקסימה וחכמה וטובה, את יודעת, נכון? פגשת אותה!”
“נכון, היא נהדרת.” היא נכנסה לי ישר ללב ה… נו… רחלי, קראו לה? לא, יעלי! או שרי בעצם?
אפי אישר שיש להם שפה משותפת, שהיא בהחלט חכמה ויש לה דעות מוצקות. אבל הוא לא היה בטוח אם:
- היא מסוגלת לקבל דעות חריגות ולשקול אותן בלי לחשוב על הסביבה.
- היא יכולה לנתח נושא שיש לה בו מעורבות רגשית, בלי לערב את הרגש.
- היא דבקה בדעה שלה כי היא מאמינה בה, או כי כך חינכו אותה להאמין. ומה יקרה אם תראה הוכחה חותכת שטעתה עד עכשו.
פלטתי יפחת צחוק וטרקתי את המקפיא. איך זה שאני זוכרת את שלושת הסעיפים מהדף שהציג לי, ואין לי מושג איך קראו לה?
“מה נשמע?” שלמה הופיע פתאום מולי, ואפילו לא שמעתי אותו נכנס. “את בסדר? את נראית מוזר.”
“נזכרתי בשידוך אחד מלפני שנתיים,” סגרתי את דלת ההזזה של המטבח, אף שאפי לא היה טיפוס שמנסה לצותת. “השדכנית הזהירה אותי שאני מוכרחה לעשות לזה סוף, אחרת הוא יתרגל להיפגש בלי הפסקה, לבזבז לבחורות את הזמן ולהרוס לעצמו את החיים. היא טענה שבחור שמתרגל שיש לו כל הזמן שבעולם לא מצליח לקבל החלטה בכלל.”
“את חושבת על שדכנית ספציפית?” תהה בעלי בעדינות. “כי כל הזמן אומרים לנו דברים כאלה או דומים. למה נזכרת דוקא באיום ההוא?”
“היא כנראה היתה מפחידה יותר מהאחרות,” נשענתי בגבי על המקרר ושלמה התיישב מולי. “אבל מה שמכאיב לי זה שאני זוכרת כל כך טוב כל מילה שהיא אמרה, ואת כל הטיעונים הספקניים של אפי, אבל אין לי מושג איך קראו לבחורה. אתה מבין? השארנו בחורה אחת שבורה ורצוצה, ואפילו את השם שלה אני לא מואילה לזכור.”
“זה היה לפני שנתיים וחצי,” ציין בעלי במתינות והזכיר לי את הבן שלנו. “היא בטח מאורסת מזמן, וגם אם לא, הספיקה לשכוח מאפי. את לא אמורה לזכור את השמות של כולן, ובטח ובטח את לא אשמה. את לא השארת אף אחד שבור ורצוץ. גם אפי לא. הוא פשוט נפגש וקיווה לקבל החלטה, ולצערו החליט שהשידוך לא מתאים לו.”
ככה היינו, בספירלה. הן גוערות, אני מתכווצת ושלמה מרגיע. אבל הן תמיד ניצחו בסוף. המילים שלהן היו חזקות בהרבה מההרגעות השכליות של בעלי.
כולם הבהירו שאני מוכרחה לחנך אותו. “את אמא שלו! מי ידאג לו אם לא את? עכשו הוא עוד מרגיש על הגובה, בן שלושים ושלוש, כל הבחורות בנות העשרים ושבע ומעלה יסכימו בשמחה לשמוע עליו. אבל מה יהיה עוד חמש שנים? את חושבת שלנצח הוא יהיה בחור מבוקש?”
גם עכשו לא כולם רדפו אחרי הבן שלי. אפילו כעת קיבלנו תשובות שליליות כי הוא בררן מדי. כי הוא לא יודע מה הוא רוצה. כי בכלל לא ברור שהוא רוצה להתחתן.
גם עכשו לא כולם רדפו אחרי הבן שלי. אפילו כעת קיבלנו תשובות שליליות כי הוא בררן מדי. כי הוא לא יודע מה הוא רוצה. כי בכלל לא ברור שהוא רוצה להתחתן.
“קחי אותו לשיחה,” הורתה לי אחותי. “תסבירי לו שמה שאפשר לגלות בחודשיים, אפשר גם לקלוט בחודש. והמריחה הזו מוציאה את כל המיץ לו ולה.”
לא אמרתי לו את זה, היו אחרים שהתווכחו עם אפי בשמי. כשהיתה לו סבלנות להגיב באריכות, הוא טען שברור שיש מה לגלות גם בחצי שנה. אפילו אחרי חמש שנות נישואים לומדים דברים חדשים על בן הזוג. כל נתון שמתווסף במהלך הפגישות מועיל להחלטה הסופית שלו.
“בשביל בחורות בגיל הזה כל חודש הוא קריטי!” הודיעה לי שדכנית בתקיפות. “אם הוא לא מתכוון להיות רציני, שיגיד את זה ולא יגזול מהן זמן יקר!”
אבל הוא כן היה רציני. והוא מעולם לא התכוון לגזול מאף אחד שום דבר.
הייתי אמא שלו. פעם פעם, גם חינכתי אותו. הוא העריך אותי, דנו בעניינים שונים והוא אפילו התייעץ אתי לפעמים. ותמיד התקשר לעדכן אותי כשהסתיימה פגישה. אבל כבר שנים אפי לא חיפש את דעתי בעניינים החשובים באמת. הוא כן הציג לפני את הספקות, אם התעקשתי, אבל לא כדי לקבל מענה. כאילו יכולתי לעזור לו גם ככה. אם טבלאות מפורטות באקסל לא הביאו אותו לתשובה הנכונה, מה יכולתי אני לעשות?
“אני מסתדר, אמא,” הוא הודיע לי בעדינות תקיפה כשניסיתי. “אני חושב על זה כמו שצריך, את יכולה להיות רגועה.”
הוא מיין תכונות אופי לעמודות בטבלאות וסידר אותן בדיאגרמות, ערך מבחני אישיות ממוחשבים והכניס את הנתונים של הבחורה התורנית. הכין רשימות ממוספרות בצבעים שונים, השווה בין מה שחשב בתחילה למה שנודע לו, וסיכם לעצמו איך לקבל מידע נוסף באותו נושא.
איך יכלו כולם לחשוב שהוא בחור קליל וחסר מחשבה, שרק מבקש ליהנות בלי להתחייב?
עול האחריות וכובד ההחלטה היו מוצקים כל כך על כתפיו, לו רק ידעו. המילים שלי, המילים של כולם, רק כופפו יותר את גבו. בתקופות של שידוך רציני וממושך, בקושי ראיתי אותו מחייך. ולהחלטה הסופית להוריד קדמו לפעמים שני לילות חסרי שינה.
אז את החמלה עליהן לקחתי אני על עצמי.
*
השדכנית שהציעה את הדסה לא היתה ממש שדכנית. מסתבר שהיא היתה אפילו יותר מדודה. “אני כמעט אמא שלה,” היא הסבירה לי בפשטות כשהתקשרה להציע את השידוך. “היא התייתמה בגיל שבע עשרה, את מבינה. אז היא המשיכה לגור בבית עם האבא והאחים הקטנים, אבל היא היתה המון אצלי בבית. לי ולאמא שלה היה קשר מדהים, והרגשתי חובה להדריך את האחיינית שלי במקומה.”
“אז את בטח מכירה אותה טוב,” פלטתי.
“ועוד איך. היא בחורה מקסימה! חכמה, בוגרת, אצילית, רגישה, מלאת טקט, פשוט מיוחדת! הייתי בטוחה שיחטפו אותה בגיל עשרים, אבל השם רצה שהיא תחכה עוד חמש שנים בבית.”
ככה ידעתי שהדסה בת עשרים וחמש. צעירה קצת מהגיל הממוצע של כל האחרות.
“חשוב לי שתדעו שהבן שלי לוקח את הזמן,” ניסיתי בהיסוס. “לוקח לו הרבה זמן להחליט.”
“הדסה היא אוצר,” הרגשתי שהדודה מחייכת בגאווה. “אין לי ספק שאפרים יזהה את זה מיד.”
כל הבירורים הציגו בחורה עמוקה, חכמה, חמה ומלאת רגש, אז קבענו פגישה. וידעתי שאהיה חייבת לדבר. הפעם לפחות. בשביל בת העשרים וחמש הצעירה מדי, שאין מי שידריך.
בשלב ראשון החלטתי לא לומר כלום. לא כל עוד השידוך יכול לרדת מיד. אבל זה נמשך. פגישה ועוד אחת, ועוד שתיים שבוע אחר כך. כשראיתי את אפי, הוא נראה מהורהר ומוטרד. הוא הסכים לזרוק ש: “יש פוטנציאל ממש טוב, אבל אני צריך לחשוב אמא, זה לא פשוט. יש יותר מדי נתונים לשקול.” ולא פירט יותר.
דודה שלה דיווחה שהדסה בעננים. “אני מנסה להוריד אותה לקרקע,” היא סיפרה בקול מאושר מדי, שהזכיר לי שגם היא צעירה. “אבל היא מסרבת לנחות.”
לפני הפגישה השביעית, אפי קפץ הביתה לקחת מטען, ככה יכולתי לפגוש אותו עוד קודם.
הוא התגלח באמבטיה וקימט את מצחו כשראה אותי במראה עומדת מאחוריו. “מה? רצית משהו?”
“חשבתי על הבחורה הזו…” אמרתי בשקט, והוא הסתובב עם המכונה המזמזמת בידו. “מה הבעיה? שמעת משהו חדש?”
“לא, לא, שום דבר כזה. פשוט… היא צעירה, אתה מבין? ובטח לא יצא לה כמעט להיפגש עם בחורים מעל גיל שלושים.”
“אני ממש נחמד אתה,” הבטיח בני בחיוך חפוז וחזר למראה.
“אתה תמיד נחמד,” נאנחתי. “זו הבעיה אתך. אבל תחשוב על זה, יכול להיות שהיא לא מכירה מציאות כזו של פגישות ממושכות כל כך. היא יתומה וצעירה, ואומרים שרגישה מאד. אני פשוט… לא יכולה לחשוב שהיא תיפגע ככה. שתמשיך לצאת כל ערב עם המון תקוות, ואז שוב תחזור הביתה בלי כלום, ותחשוב שזו אשמתה. שזה משהו שהיא עשתה לא בסדר. שהיא לא מספיק טובה. ואין לה אפילו אמא לבכות לה.”
“את לא קצת מגזימה?” תהה הילד שלי וריסס אפטרשייב על סנטרו. “אנחנו שנינו נפגשים כדי לבדוק התאמה. למה שתאשים את עצמה או משהו? ובמה זה שונה מתמיד?”
“כי אכפת לי ממנה,” בחנתי את פניו במראה. הקמט התוהה עדיין ניקב את מצחו. “בדרך כלל אכפת לי מהן אחר כך, אבל ממנה אכפת לי כבר עכשו.”
הוא נאנח והסתובב אלי, מכבה ביד אחת את המכונה. “אז מה את רוצה שאני אעשה?”
עצרתי את נשימתי וייחלתי שיבין. שלא ייאטם. שיקשיב לי.
“אני רוצה שתדבר אתה. שתסביר לה שיש סיכוי שזה ייקח הרבה זמן, שאתה לא מסוגל להחליט מיד, שזה לא קשור אליה, וככה אתה תמיד.”
הוא טלטל את ראשו. “מה? שאספר לה שנפגשתי לפעמים גם חצי שנה ולא יצא מזה כלום? שאפרט לה על כל הספקות שהיו לי???”
עצמתי את עיני וחשבתי על הדסה. צעירה ומתוקה ומלאת לב ותקוות. ואת אפי, גבוה ומרשים, מספר לה על כל נסיונות הנפל שלו, על הטבלאות והפסילות.
רציתי לחבק אותה.
“לא,” הקול שלי מעד. “אני לא רוצה שתספר לה עליהן. אני רוצה שתספר לה עליך. כמה קשה לך להחליט. מה אתה מרגיש כשכולם לוחצים ומאשימים. איך הספקות גומרים לך את השינה. איזה תסכול זה להוריד רק כי לא נתנו לך את הפריבילגיה להמשיך.”
“זה לא יצא לי מהפה,” הוא אמר בוודאות.
“אז בהצלחה,” חייכתי אליו בעצב, “עם מה שכן תצליח לומר.”
*
הפגישה השביעית נקבעה לעשר בבוקר. באחת כבר העפתי מבט בשעון בתהייה. אפי יודע שאני רוצה שיפריע לי בעבודה, אבל הוא לא התקשר. הפגישות שלו תמיד היו קצרות. הוא טען שבמהלך הפגישה יש לו המון חומר לעבד, ואם היא ארוכה מדי, זה מסיח את דעתו והוא שוכח את רוב הנקודות.
הפגישה הכי ארוכה ארכה ארבע שעות, ובמהלכה כבר עברו לי בראש שמות של אולמות מומלצים. כשאפי חזר עם אותה הבעה מהורהרת מוכרת, כמעט פרצתי בבכי בפניו.
בשתיים הלב שלי האיץ והנחתי את הפלאפון לידי. בשלוש שלמה התקשר. “נו?”
“כלום. לא התקשר.”
“מוזר. תעדכני.”
בארבע, כשיצאתי מהעבודה, צינתקתי לו פעם אחת, רק למקרה שהוא אבוד בספקות ושכח להתקשר אלי. הוא לא חזר.
בשש התיישבתי לאמירת תהילים נסערת, ובשבע הדלת נפתחה.
“אפי???”
“זה אני.” הראש שלי קפץ בתגובה לצליל הקול שלו, שלא זיהיתי.
הוא צנח על הספה, זוויות שפתיו מורמות בחיוך זר לי, והעיניים שלו… מעולם לא ראיתי אותן ככה. רק חלמתי לראות. הקמט ההוא, המהורהר והמוטרד, חמק ממצחו החלק.
“תדבר או שאוציא את זה ממך בכוח,” איימתי.
הוא חייך. חיוך ענק שהעלה דמעות בעיני. “היה מדהים.”
הנחתי את ידי על פי וייחלתי ששלמה יהיה כאן. “באמת?”
“כן. החלטתי לעשות מה שהצעת לי. סיפרתי לה על הספקות שלי. הייתי בטוח שהיא תגיד לי כמו שכולם אומרים; שלא יוצא כלום מהמריחות, ומה שרואים בחמש פגישות רואים בעשרים. או שתעביר נושא במבוכה. אבל אז היא סיפרה לי שתמיד היתה מתייעצת עם אמא שלה בכל נושא, ומאז שהיא נפטרה היא לא מסוגלת לקבל החלטות גדולות. דיברנו על התסכול, וההאשמות של הסביבה ו… לא יודע, זה הלך והתארך ושכחתי להסתכל בשעון והיה פשוט…”
“טוב.” לחשתי.
הוא חייך לעצמו. “מאד.”
רגע ארוך ישבנו בשקט, ואני לטשתי מבט בפנים שלו, שחמקו מהחלומות שלי לסלון.
“אז מה…” כחכחתי והוא התנער וקפץ.
“לא סגרנו, אם זה מה שאת שואלת.”
המילה הזו… המילה האסורה הזו והמופלאה הובילה את הלב שלי למחול חדש ופראי.
“אבל אני לא… אני לא חושב שאני צריך טבלאות הפעם. לא עם הדסה.”
6 תגובות
ספור מקסים
מהמם!
האמת שלא אהבתי את ההתנהגות שלו.
הבן אדם יושב עם טבלאות ורואה רק את עצמו לא את הבחורה שהוא מעכב, לא את הציפיות שתולה בה סתם…
ואז אוקיי הגיע בחורה שהוא נפתח אליה ואז הוא הרגיש חיבורז ומה עם הצורה שלו זה קצת התנהגות לא הכי יפה
בגדול יצאתי בתחושה שלא מסתכל על המציאות סביבו
לא רואה שזה קצת לא הגיוני למשוך כל כך הרבה
לא רואה שבסוף הוא הפסיד מיטב שנותיו שלו עם הבדיקות המוזרות האלה
ובסוף הגיע מישהי והוא התחבר אליה זה עדיין לא אומר כלום, עדיין ההתנהגות הזאת לא ראויה
לדעתי הפוך,
הטבלאות היו רק בריחה,
הוא לא באמת צריך טבלה כשיש קשר אמיתי,
אולי הוא טעה וחשב שככה בודקים שייכות
עד שגילה את הדסה…
עד שהעיז לגלות לה את עצמו.
שני יישר כוחך! זה נושא כאוב ומציק
זה הבעיה של הבחורים בדור הזה!!!!
לא מודעים לעצמם, עושים מה שהן רוצים ובטוחים שישארו צעירים לנצח!
אמא שלו מנסה להדריך אותו והוא אטום ולא מקשיב לב…
והבעיה היותר גדולה שבחורות מסכימות לזה לקרות
נפגשת עם בחור מעל ארבע חמש פגישות ראית שהוא הססן ולא יודע להחליט, לא סגור על עצמו
תחליטי את! אל תתני לו לסובב אותך בקש, ולשבור לך את הלב
וגם אם יש הפי אנד ומוצאים בסוף מישהי לא חבל לבזבז את מיטב השנים על חיפושים עקרים
הרי הזיווג קיים וההשתדלות היא סוג של קללה למה להחמיר בזה?