חלק

היא עם שתי ידיים על ההגה כשדסי שואלת אותה: “אבל איך זה בשבילך להיות בקבוצה כשאת לא ממש חלק?”

טוב שהיא עם שתי ידיים, ההפתעה גורמת לה לאבד פוקוס ושליטה לרגע, וזה מלחיץ. מישהו צופר לה מאחורה. “מה זאת אומרת לא ממש חלק?” היא שואלת את דסי. הטון  שלה טיפה גבוה יותר מזה שכיוונה אליו. 

זה לא שיש לה קשר קרוב מדי עם דסי, אבל דסי גרה בשכונה שלה, והיא עם רכב. דסי לא נוהגת, כמובן, אז בסיום המפגש היא הציעה להקפיץ אותה הביתה, ודסי שמחה על ההזדמנות.

האמת היא שאין לה קשר קרוב עם אף אחת מהקבוצה. היא הצטרפה קצת באיחור, שמעה עליה דרך שכנה שגיסתה נמצאת שם. ההיא אמרה לה שזו קבוצה איכותית של בעלות עסקים מהעיר, שנפגשת פעם בחודש, ויש תקציב מהעירייה למרצה טובה, מדברים לפעמים על שיווק, לפעמים על מכירות או על ניהול זמן, ואין תקציב לכיבוד. אבל כל אחת מביאה משהו נחמד, כדי שתהיה ארוחת בוקר קלילה, ויש אחלה אווירה, ויוצרים גם שיתופי פעולה. אז כדאי לה לנסות להצטרף.

היא השיגה את המספר של רוחי, שיזמה את הקבוצה. רוחי אמרה לה שבעקרון הקבוצה ממש מלאה, והחדר במתנס קטן וקצת צפוף, אבל היא תחשוב על זה, אז היא קצת שכנעה, למרות שהיא לא הטיפוס שמשכנע. היא היתה צריכה את המעגל הזה, את האוורור הזה, את השותפות הזו. אז בגלל שזה היה לה חשוב היא יצאה מגדרה, ורוחי לא יודעת להגיד לא, אז הכניסה אותה. ואולי רק אחרי שהיא היתה בפנים היא קלטה שאולי הצפיפות לא הייתה העניין, ולא בגללה רוחי עשתה לה פרצופים.

אבל בסדר, היה לה רכב. ואם היה צריך לסחוב משהו כבד או להעביר משהו ברגע האחרון היא תמיד התנדבה, ואם מישהי היתה צריכה שיורידו לה איזה סרטון שחסום בנטפרי ופתוח ברימון היא עשתה את זה בשמחה. כשדיברו על שיווק היא לא הזכירה רשתות חברתיות. היא התאימה את עצמה, וכולן סלחו לה בשקט על הלק והלייס.

הקבוצה התנהלה במייל ולא בווטסאפ, זה היה מסורבל, ועשה לה בלגן שלם במיילים הנכנסים מהלקוחות, אבל זה היה שווה. ההתייעצויות, הישתופים והבדיחות הקטנות במייל לאורך היממה היו הפוגה חיונית בתוך הכאוס של החיים. היא חלקה מעצמה, נתנה טיפים, לפעמים אפילו שאלה, והרגישה חלק. כלומר, חלקית. כל הזמן היתה לה ההרגשה שהיא בעצם לא לגמרי ממש מתאימה, ולא כל דבר היא יכולה לשתף, לפעמים היא צריכה קצת לצמצם את עצמה.

הקבוצה התנהלה במייל ולא בווטסאפ, זה היה מסורבל, ועשה לה בלגן שלם במיילים הנכנסים מהלקוחות, אבל זה היה שווה. ההתייעצויות, הישתופים והבדיחות הקטנות במייל לאורך היממה היו הפוגה חיונית בתוך הכאוס של החיים. היא חלקה מעצמה, נתנה טיפים, לפעמים אפילו שאלה, והרגישה חלק. כלומר, חלקית. כל הזמן היתה לה ההרגשה שהיא בעצם לא לגמרי ממש מתאימה, ולא כל דבר היא יכולה לשתף, לפעמים היא צריכה קצת לצמצם את עצמה.

כבר במפגש השני שהשתתפה בו היא גילתה את קופת הפח של שושי. היא שלפה אותה והודיעה: “חמסה על רחלי!” וכולן פתחו תיקים ושלפו מטבעות. פעם בחודש או חודש או חודשיים נשלפה הקופסה, ושושי היתה אוספת כסף. זאת ילדה. זאת חוגגת בר מצווה לילד. ועוד אירוע ועוד חגיגה. שושי היתה מתקתקת הכל וקונה משהו סימלי. להביע השתתפות ופרגון קבוצתי. לא אכפת לה לתת את 5 השקלים הללו. בכלל לא. אבל קצת כן. 

יש משהו בנתינה הזו שהוא חלק מהסכם. היום את מפרגנת, מחר אני אפרגן לך ותקבלי מארז שוקולדים או אוברול ממותג לבייבי. והיא ידעה שהיא לא. היא לא תקבל. היא לא באירוע, לא חלק מהחגיגה. אז לפעמים היא הניחה מטבע בקופה האדומה, לפעמים התחמקה. זה אולי השאיר אותה קצת בחוץ, קצת מנותקת.

הקבוצה היתה קצת עוגן בשבילה בימים המטורפים. משהו לברוח. לחלוק בדיחות של יומיום. להתלונן על לקוחות ועל דברים רגילים וקטנים. ואולי לכן הפריע לה שהיא נשארת קצת זרה. ואז באה השאלה הזו מדסי.

היא בוחרת להיות כנה.

“מה, אני ככה שקופה?” היא שואלת את דסי אחרי שההוא מאחורה נרגע עם הצפירה.

“מה זאת אומרת?”

“ככה רואים שאני לא מרגישה לגמרי חלק?”

“מה?” דסי ממש הופתעה. “התכוונתי שלא הגעת לשני המפגשים האחרונים. נכון לא הגעת? אז עניין אותי אם היום הרגשת בעניינים”.

היא נבוכה. כן. היא לא הגיעה. החיים לא אפשרו לה. ואיך נחשפה כשדסי בכלל לא התכוונה.

אבל דסי היתה חמודה.

“אולי תנסי כן”. היא אמרה לה.

“כן מה?”

“להביא יותר את עצמך יותר, לשתף בחוויה. אני מבינה מה את אומרת, אבל, כלומר, את יודעת. דעות אחרות באמת יכולות להלחיץ לפעמים. אבל אם תשתפי ממקום אישי, מהזווית האנושית, אני חושבת שהקבוצה תקבל את זה. את מבינה? בסוף כולנו בני אדם. חושבים אותו דבר, מרגישים אותו דבר”

היא שמעה והבינה והנהנה.

ומשהו בה פתאום התפייס ונרגע. אולי כן? אולי היא יכולה להיות?

היא הורידה את דסי מתחת לבניין שלה, והמשיכה הביתה. עם החלטה.

כמה ימים אחר כך היא מעזה יותר. יש דיון עסקי שנהיה דיון קצת מוסרי, היא כותבת משהו של חוסר הסכמה בקבוצה. משתדלת לספר רק ממקום של חוויה, לתאר מה היא מרגישה. ואז פורצת סערה.

מה זה הדעות המקולקלות האלה? כותבת לה מישהי. לא בפרטי, במייל שמכותב לכולן. התבלבלת לגמרי.

היא נגררת, מנסה כן להסביר, להתגונן.

מקבלת עוד אש וגופרית על הראש.

את רצינית? כותבת מישהי. 

ככה לא מדברת אישה יהודיה, מוחה מישהי אחרת. ומוסיפה עוד כמה משפטים מכאיבים.

גם רוחי, מנהלת הקבוצה, כותבת מחאה משלה.

היא סוגרת את המייל ובוכה.

היא היתה צריכה לשתוק? בכל זאת? 

מי כמוה יודעת כמה חשוב לה להיות אישה יהודיה.

משהו בה מחכה לדסי. איפה דסי שתגיד עכשיו משהו? דסי שעודדה אותה לדבר?

לדסי יש מילה בקבוצה, אולי אם היא תגיד משהו חלק מהשותקות ימחו את מחאתה, יסכימו איתה או לפחות יגידו שהגזימו איך שיצאו עליה.

אבל דסי בשקט, לשם שינוי.

היא רוצה לכתוב לדסי, את רואה? אבל לא כותבת. אין לה כח לעוד חזית.

היא רוצה לשתף מישהו, סתם מישהו, אבל אין לה מי.

בשבע בערב למחרת דסי כותבת, אבל לא תגובה, מייל חדש.

היא מבקשת שיתפללו על הילד שלה. חיים בן הדסה. זה משהו פתאומי, חיידק טורף, המצב לא טוב. הם מאתמול בבית חולים. תקרעו שערי שמיים.

וואי.

כולן מתפללות, כולן תומכות, מחלקות ביניהן ספרי תהילים, מישהי שולחת ארוחת ערב. שתיים אחרות מציעות לשמור על הילדים.

עוד יום ודסי בשקט, לא מעדכנת, כבר לא על המייל. ואף אחת לא יודע מה קורה.

ואז חיימקה מת.

מת.

אפשר להגיד נפטר, אבל ילד שלא היה חייב מצוות לא נפטר מהם. וזה גם חוטא לתחושה לומר ‘נפטר’.  מוות זה חלל שנפער. מי דמיין שילד חלאקה מתוק יכול למות? ככה בלי התרעה. הכאב, הזעזוע. הצריבה. זה אסון שאין לתאר.

היא בטח לא יכולה לתאר. היא לא יודעת בכלל מה זה ילד. היא רק יודעת מה זה אין ילד. מה זה חלל קיים. היא לא יודעת מה זה חלל שנפער. היא לא יודעת מה זה לאבד ילד שהיה.

הקבוצה שוב נעמדת על הרגליים, מתארגנת על ארוחות לשבעה, בייביסיטר, זמני הגעה לנחם. הן מספיק זמן ביחד כדי לתמוך בדסי כמה שאפשר, מארגנות אפילו ספר קבלות קטן לעילוי נשמת. יודעות שזה ירגש את דסי. היא מגיעה לשבעה, בזמנים שפורסמו בשכונה,  לא הזמנים שתיאמו בקבוצה להגיע. היא יושבת בשקט, וכשעובר מספיק זמן וכמה נשים עומדות לצאת, היא מצטרפת אליהן וממלמלת בשקט “המקום ינחם אתכם” ובורחת החוצה. קבלה היא לא מקבלת. הספר של הקבוצה יוצא פחות עמוד, אולי זה קצת משבש את התכנון המקורי של העימוד. . מול מוות הכל אמור להצטמצם, אבל לא כל מה שאמור לקרות קורה.

קשה לחזור לשגרה, המייל דומם פתאום. הבדיחות הקטנות מרגישות לא מתאימות. אבל דווקא דסי מתניעה את הקבוצה מחדש. מסבירה להן במייל אוהב כמה חשוב גם לה שהקבוצה תחזור להיות עוגן. כמה חשוב לחזור לשיתופים הקטנים והרגילים.

רוחי, המנהלת, מתרצה, מארגנת את המפגש הבא. הנורמליות חוזרת. כולן נרגעות.

היא קצת פחות. בטח כולן שכחו, אבל לה קשה לחזור לעניינים כרגיל אחרי שהיא קיבלה שפכטל קבוצתי מאורגן רק כי העזה לומר, להיות קצת יותר היא. פתאום הקבוצה כבר לא המרחב המוגן שהיא מצאה בה, אז היא מורידה פרופיל. שותקת. קוראת אבל לא מגיבה למיילים, רק עוזרת בפרטי פה ושם לשלוח סרטונים למי שצריכה. גם לא מגיעה למפגש הבא. 

אחרי חודש של שתיקה המנהלת של הקבוצה פונה אליה. אולי שמה לב. אולי מישהי הפנתה את תשומת ליבה.

אני מבינה שאת כועסת, אולי קצת פגועה, היא כותבת לה.

כן. נכון. היא עונה.

אני מסכימה איתך, השיח לגמרי יצא משליטה. לא הגיע לך.

אולי כדאי שנתפייס, נפתח את זה מחדש, נעשה סולחה…

בעצם אני שליחה של הקבוצה. לא רק אני רוצה. חשבנו שכדאי.

היא בולעת את הרוק. זה לא שרוחי שמה לב. לא. היא שליחה של הקבוצה.

שליחה של הקבוצה זה אומר בעצם שפתחו שרשור מייל חדש, אבל לא על המייל של הקבוצה, הכניסו את המיילים אחד לאחד, כתבו לא לכתב אותה בשום אופן. ודנו בעניין.

היא סקרנית לרגע מה הכותרת של המייל הזה, אבל מרגיעה מהר את עצמה. סולחה זה חשוב, נכון? חשוב גם לה.

היא תשמח.

היא תשמח לעוגן הזה שוב, להיות חלק.

בסדר.

היא כותבת לרוחי.

וממש תודה.

היא רק קצת חוששת. וזה כבר לא סוד מעיק, אז היא מוסיפה:

ואני לא יודעת אם שמעת או לא שמעת, אני בתקופה רגישה עכשיו. אז תבקשי מהן להיות רגישות, טוב? גדול עלי להיכנס שוב למריבה. 

היא רק קצת חוששת. וזה כבר לא סוד מעיק, אז היא מוסיפה:

ואני לא יודעת אם שמעת או לא שמעת, אני בתקופה רגישה עכשיו. אז תבקשי מהן להיות רגישות, טוב? גדול עלי להיכנס שוב למריבה. 

לא לא, לא שמעתי.

כותבת לה רוחי חזרה.

הכל בסדר? עם סמיילי מודאג ועוד סמיילי של חיבוק. 

 הרוב בסדר, חסדי השם.

היא עונה.

אני רק בתקופה קצת מורכבת. ולקראת גירושין, אז אני מאוד אשמח שזה יהיה ברגישות.

ואז יש דממה ארוכה מהצד השני של המייל.

הדממה מתארכת ומתארכת, והיא מתכווצת ככל שהדממה מתארכת, כי בכל זאת הייתה צריכה קצת אומץ לכתוב את זה מקלדת על גבי מייל.

ורק יום וחצי אחרי זה רוחי חוזרת אליה

תראי –

היא כותבת לה.

באמת לא נוח לי, להיות במקום הזה. וזה לא אני, כן? זו הקבוצה.

אבל את לא משתתפת, ולא מגיבה כל כך. ואת  מצפה לסליחה.

אבל זה של הקבוצה, ומה שהקבוצה חושבת. ואולי אי אפשר לומר אני רוצה סליחה בלי שהקבוצה תוכל להגיד את דעתה על מה שהיה. את מבינה?

זה באמת נושא רגיש והכל.

אז אני לא רואה מה אפשר לעשות.

אז תחליטי מה לעשות.

כי את יודעת, אי אפשר להיות רק צופה מהצד.

היא חושקת שפתיים, מנסה לא לחשוב מה היו הדיונים במייל ההוא, שנפתח עבורה.

מסתבר שגם באסונות, יש אסונות שווים ויש אסונות ששווים פחות.

כשילד מת, ילד שנתת לו את כולך, שהיית בטוחה שתהיי אמא שלו לתמיד, כולם שם בשבילך.

אבל כשזוגיות מתה, זוגיות שפעם חשבת שהיא תהיה לכל החיים, זוגיות שהתאמצת והזעת וחרקת עליה שיניים, לא יבואו לשבת איתך שבעה.

ובבוקר אחר כך היא מפסיקה לקבל מיילים.

גוגל מודיעה לה לקונית: ‘כבר אינך משתתף פעיל בקבוצה זו’.

להדפסה